בס''ד
קראתי אותך אתמול בלילה ומאז אני מחכה לזמן פנוי כדי לכתוב לך. איך שמחתי כשעדכנת הבוקר שאת עדיין בחיים.
אני. הכי. מבינה. אותך. בעולם.
הכי.
הכי. הכי. הכי.
כמובן שאין בעולם מצבים זהים לחלוטין.
לך הסיפור שלך, לי הסיפור שלי.
הפרטים, הרקע, ההשלכות וכו' - שונים.
התחושה - מוכרת.
ועוד איך.
כמה כאב, ריבונו של עולם. כמה כאב.
אין כדוגמת הכאב הזה וזר לא יבין.
אפשר לעבור המון כשהנפש כאן. כשהשפיות כאן.
הדבר הנורא של הדיכאון, זה שהוא לוקח מאיתנו את היקר מכל - את השפיות שלנו.
יקרה שלי,
אני רוצה לחזק אותך
שלא איבדת את זה לגמרי.
הדיכאון (אולי גם ההפרעה) רוצה שתאמיני שזה ככה. אבל זה שקר.
לא איבדת את זה לגמרי. לא הגעת לסוף.
אני מבינה, כל-כך מבינה (כל-כך!!) את מה שכתבת. שאת בתחתית. שאת ממש בתחתית. שאין כוח להרים כלום.
אבל עובדה!
פנית כאן.
כתבת כאן.
חיפשת כאן משהו.
זה לא סתם!!!
יש בך איזשהו ניצוץ של אמת, של תקווה,
שאומר לך שזה אפשרי
ששווה להמשיך במסע
(גם אם הוא כרגע אכזרי כל-כך
ולא מובן
ומפרך
גם אם נראה שאין תקווה, שאין אופק, שאין תכלית, שאין למה ולאן)
תאחזי בכל הכוח בנקודה הזאת אהובה,
תאחזי בכל הכוח בניצוץ הזה.
כי הוא אומר אמת.
מה ראית בו? באותו הניצוץ, שגרם לך לכתוב?
האם ראית את עצמך ואת אישך בעוד 15 שנה מעבירים סדנאות לזוגות במצב דומה ועוזרים-מצילים אותם?
האם ראית את עצמך, את אישך, את שני האוצרות שלכם ועוד כמה אוצרות שהצטרפו בינתיים סביב שולחן שבת מלא אור ושמחה?
האם ראית את הספר שכתבת על המסע שעברת ואת כל מה שהוא עוזר למאות ואלפי ויותר אנשים?
האם ראית איך עצמך נקברת באדמה אחרי שיבה טובה כשמספידים אותך על כל מעשי החסד שעשית לאורך חייך ועל כל החיים המדהימים שהיו לך?
האם ראית את עצמך בתמונות שמחות מן העבר? נהנית משקיעה על חום הים, צוחקת עד דמעות עם מישהו אהוב, מחבקת את תינוקך שרק נולד...?
תראי, אנחנו לעולם לא יכולות לדעת מה צפוי לנו בעתיד
אבל אנחנו יכולים לבחור לחלום, לשאוף, לרצות להחלים.
מן הסתם כל זה נראה לך רחוק שמיים וארץ.
בלתי אפשרי.
חלום בעלמא.
איך? איך *את ואישך*, במצב הקשה והנמוך כל-כך בו אתם נתונים היום, יכולים להעיז לחלום על עתיד, ועוד איך - על עתיד טוב??
אני אגיד לך איך אני מעיזה להאמין שזה אפשרי.
כי זה קרה.
זה קרה וזה קורה כל הזמן
לרבים וטובים כמוך, כמוכם.
הרבה מאד אנשים עוברים ייסורים והתמודדויות נפשיים (!)
עוברים את הגהינום שאת עוברת
וחיים לאחר מכן
חיים
ש ל מ י ם!
של אור, של טוב, של נתינה ושל שמחה.
קחי רק דוגמה אחת, אבל יש עוד מלא כאלה. שמעת על קייטי ביירון? האשה הזאת הייתה במוסד ייעודי, ועוד בקומה נפרדת מכל שאר המאושפזים שם. היא סבלה שנים! והיום היא זוכה לעזור לאלפי (!!!) אנשים. אלפי אנשים...
אין לך כוח להרים כלום.
זה בדיוק הדיכאון. זה בדיוק מה שהמחלה הנוראית הזאת עושה.
אני רוצה להאיר את עינייך על משהו קטנטן.
את לא צריכה להרים את חייך עכשיו.
גם לא את בעלך.
גם לא את הזוגיות שלכם.
או את ההורות שלך.
או כל דבר גדול כזה.
נדרש ממך
כרגע
רק לעשות את הצעד הקטן הבא.
רק זה.
אם זה להתקלח.
אם זה לשלוח הודעה אחת.
אם זה לעשות שיחת טלפון אחת.
אם זה להכניס משהו לפה.
אם זה נשיקה אחת לילדים. או לאיש.
אם זה לצאת לראות קצת אור יום.
אם זה לענות לי או למישהו אחר מכאן.
אם זה לשים מטבע בקופת הצדקה.
זהו.
רק צעד אחד.
קטן.
רק תזוזה קלה של ההגה
כדי לנסות להחזיר אותך למסלול.
אחר-כך? אחר-כך זה אחר-כך. יהיה עוד צעד. ועוד אחד. קטן וממוקד כל פעם.
ההחלמה, כמו החיים, בנויים בסך הכל מצעדים קטנים.
טליה יקרה,
בעזרת ה' את תחלימי.
בעזרת ה' את ובעלך תשרדו ותהיו כאן כדי לעודד אחרים.
בעזרת ה' תצאו מחוזקים מכל זה.
בעזרת ה' תהיו הורים מהממים לגמרי.
תוסיפו המון אור לעולם
ותרוו המון סיפוק, נחת ומשמעות בחייכם.
האמיני נא שזה אפשרי.
כי זאת בהחלט אופציה אפשרית ❤
מתפללת עכשיו על שניכם.
(לב)
