את חייבת את זה בשביל הילדים

כאן מקשיבים- "אמא שלי התאבדה"

רק תיצפי מה עובר על הילדים שנים אחרי.

כשתקבלי את העונש על התאבדות (ח"ו) תביני כמה החיים שלך פה היו גן עדן...

סמכי עליי, בכף הקלע הרבה יותר גרוע ומפחיד.

נשמה, אל תעשי שטויות! הכל הבל הבלים! ה' אוהב אותך ומאמין בך. אם הוא לא, הוא היה לוקח את הנשמה שלך ברגע.

כולנו מאמינים בך. אני מאמינה בך!!!

כולנו עוברים קשיים.. לכולנו יש דכאונות...... את לא לבד.... שולחת לך חיבוק חזק חזק!

תדעי שהאמת היא - שאת לא צריכה אף אחד - אבל אף אחד!! כדי להיות שמחה ומאושרת!! כל מה שאת צריכה זה אותך. ויש לך יותר - יש לך את הילדים שלך שהם המתנה הכי מדהימה בעולם - אהבה ללא גבול וללא תנאי! 

הכל מתחיל ונגמר במוח. תחליטי שאת חושבת אחרת - והכל יראה אחרת. תחשבי טוב - יהיה טוב!

תתחילי בלשמוח בדברים הקטנים ולהודות עליהם.. יכל להיות הרבה יותר גרוע. תחשבי על כל ההורים שמתרוצצים בבתי חולים עם הילדים שלהם והם היו מוכנים לתת את החיים שלהם רק שהילד יהיה בריא... לפעמים אפשר להתנחם בצרות של אחרים. זה בסדר כהתחלה..

אם הייתי לידך הייתי הופכת להיות חברה טובה שלך ועוזרת לך בכל מה שאני יכולה. את נשמה טובה. תשמרי על עצמך בבקשה!! 

תתקשרי למי שהמליצו לך פה - תעשי צעד קטן ובע"ה תראי איך הדברים לאט לאט מסתדרים. יבוא יום שאת עוד תחייכי ותשמחי ולא תוכלי לדמיין את הרגע שחשבת לעשות משהו אחר חלילה..

הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה הפחדות דתיות, מה גם שכף הקלע זה רעיון מהקבלה שדי מושאל מהגיהנום הניצחי של הנצרות - כל מיני רבנים למיניהם נתנו פירוש משלהם, לא הייתי בונה על האינטרפרטציה שלהם, ובטח לא הייתי ״סומך עלייך״.

ואני אוסיף שאם כותבת ההודעה מרגישה כעס כלפי ה׳ את עלולה רק לדחוף אותה למעשה האובדני רק כדי ״להראות לו״.

לבנאדם עם הפרעות או בעיות נפשיות אין באמת בחירה.

אדם כזה לא מסוגל לבחור. זה תהליך ביוכימי במוח שהוא לא מאוזן וכל מיני הפחדות פשוט לא משפיעות עליו.

מי שמתאבד לא עושה את זה מבחירה כי פשוט המוח שלו מבחינה ביוכימית לא מאפשר לו לראות ולהבחין בין טוב ורע בנושא הזה.

יש להם שמה גורמים מקצועיים מאד.

תנסי בטוח לא תפסידי:

כמו שכתבו לך ער"ן.

עמותת סה"ר - עמותת סהר - סיוע והקשבה ברשת.

עמותת בית חם 1599-510-550 שלוחה מס' 2.

ויש עוד.

מאיזה אזור את בארץ?

והם גם מוכשרים לכך

לחלק מהאנשים זה עוזר אחרי שכל הכדורים נוסו.

מכיר אישית מישהי שהייתה במצב שלך ובמפתיע הטיפול הזה עזר לה, ועכשיו היא במצב יותר טוב.

http://www.alpha-med.co.il/html5/?_id=11986&did=9415&G=9415

יש לך, לכם לפחות גורם תמיכה אחד כלשהו בחייכם?

אתם כ"כ צריכים תמיכה, עזרה, להצליח לראות את האור שיש ושיבוא עוד יותר בהמשך ב"ה.

המצב כרגע הוא באמת באמת בלתי נסבל וקוראים זאת מכל אות שאת כותבת, אבל בבקשה בבקשה אל תיקחי לעצמך גם את האמונה והתקווה שיכול להיות גם אחרת!

את גיבורה ואדירה שניסית עוד ועוד ועוד

וזה הזמן בטיפת כוח שכתבת שכן נשאר להמשיך ולנסות עוד!

אני שולחת לך בפרטי מספר של פסיכיאטרית ופסיכולוגית תותחית שעזרה להרבה מאוד אנשים ומתפללת שתוכל לעזור גם לך.

שולחת לך אינסוף חיבוקים,

ותמיכה, 

ואהבה

וכוחות

ואם תרצי לדבר איתי בפרטי ולפרוק - בשמחה ממש.

בשורות טובות יקרה שאת!

יהיה טוב!

באמת באמת שיהיה!

עכשיו אי אפשר לראות את זה, בכלל, רק שחור ושחור יותר,

אבל זה לא סוף פסוק!

יש עוד חיים1

יש עוד ימים ושנים ושמחות ואושר וחיוכים וחוויות ונחת וכיף וטוב ואור!

יש יש יש!!!

ויהיה!!!

אני בטוחה בזה!

והלוואי וגם את תהיי (לב) (לב) (לב)

בס''ד

קראתי אותך אתמול בלילה ומאז אני מחכה לזמן פנוי כדי לכתוב לך. איך שמחתי כשעדכנת הבוקר שאת עדיין בחיים.

אני. הכי. מבינה. אותך. בעולם. 

הכי.

הכי. הכי. הכי.

כמובן שאין בעולם מצבים זהים לחלוטין.

לך הסיפור שלך, לי הסיפור שלי.

הפרטים, הרקע, ההשלכות וכו' - שונים.

התחושה - מוכרת.

ועוד איך.

כמה כאב, ריבונו של עולם. כמה כאב.

אין כדוגמת הכאב הזה וזר לא יבין.

אפשר לעבור המון כשהנפש כאן. כשהשפיות כאן.

הדבר הנורא של הדיכאון, זה שהוא לוקח מאיתנו את היקר מכל - את השפיות שלנו.

יקרה שלי,

אני רוצה לחזק אותך 

שלא איבדת את זה לגמרי.

הדיכאון (אולי גם ההפרעה) רוצה שתאמיני שזה ככה. אבל זה שקר. 

לא איבדת את זה לגמרי. לא הגעת לסוף. 

אני מבינה, כל-כך מבינה (כל-כך!!) את מה שכתבת. שאת בתחתית. שאת ממש בתחתית. שאין כוח להרים כלום.

אבל עובדה!

פנית כאן.

כתבת כאן.

חיפשת כאן משהו.

זה לא סתם!!!

יש בך איזשהו ניצוץ של אמת, של תקווה,

שאומר לך שזה אפשרי

ששווה להמשיך במסע

(גם אם הוא כרגע אכזרי כל-כך

ולא מובן

ומפרך

גם אם נראה שאין תקווה, שאין אופק, שאין תכלית, שאין למה ולאן)

תאחזי בכל הכוח בנקודה הזאת אהובה,

תאחזי בכל הכוח בניצוץ הזה.

כי הוא אומר אמת.

מה ראית בו? באותו הניצוץ, שגרם לך לכתוב?

האם ראית את עצמך ואת אישך בעוד 15 שנה מעבירים סדנאות לזוגות במצב דומה ועוזרים-מצילים אותם?

האם ראית את עצמך, את אישך, את שני האוצרות שלכם ועוד כמה אוצרות שהצטרפו בינתיים סביב שולחן שבת מלא אור ושמחה?

האם ראית את הספר שכתבת על המסע שעברת ואת כל מה שהוא עוזר למאות ואלפי ויותר אנשים?

האם ראית איך עצמך נקברת באדמה אחרי שיבה טובה כשמספידים אותך על כל מעשי החסד שעשית לאורך חייך ועל כל החיים המדהימים שהיו לך?

האם ראית את עצמך בתמונות שמחות מן העבר? נהנית משקיעה על חום הים, צוחקת עד דמעות עם מישהו אהוב, מחבקת את תינוקך שרק נולד...?

תראי, אנחנו לעולם לא יכולות לדעת מה צפוי לנו בעתיד

אבל אנחנו יכולים לבחור לחלום, לשאוף, לרצות להחלים.

מן הסתם כל זה נראה לך רחוק שמיים וארץ.

בלתי אפשרי. 

חלום בעלמא.

איך? איך *את ואישך*, במצב הקשה והנמוך כל-כך בו אתם נתונים היום, יכולים להעיז לחלום על עתיד, ועוד איך - על עתיד טוב??

אני אגיד לך איך אני מעיזה להאמין שזה אפשרי.

כי זה קרה.

זה קרה וזה קורה כל הזמן

לרבים וטובים כמוך, כמוכם.

הרבה מאד אנשים עוברים ייסורים והתמודדויות נפשיים (!)

עוברים את הגהינום שאת עוברת

וחיים לאחר מכן

חיים 

ש ל מ י ם!

של אור, של טוב, של נתינה ושל שמחה.

קחי רק דוגמה אחת, אבל יש עוד מלא כאלה. שמעת על קייטי ביירון? האשה הזאת הייתה במוסד ייעודי, ועוד בקומה נפרדת מכל שאר המאושפזים שם. היא סבלה שנים! והיום היא זוכה לעזור לאלפי (!!!) אנשים. אלפי אנשים...

אין לך כוח להרים כלום.

זה בדיוק הדיכאון. זה בדיוק מה שהמחלה הנוראית הזאת עושה.

אני רוצה להאיר את עינייך על משהו קטנטן.

את לא צריכה להרים את חייך עכשיו.

גם לא את בעלך.

גם לא את הזוגיות שלכם.

או את ההורות שלך.

או כל דבר גדול כזה.

נדרש ממך

כרגע

רק לעשות את הצעד הקטן הבא.

רק זה.

אם זה להתקלח.

אם זה לשלוח הודעה אחת.

אם זה לעשות שיחת טלפון אחת.

אם זה להכניס משהו לפה.

אם זה נשיקה אחת לילדים. או לאיש.

אם זה לצאת לראות קצת אור יום.

אם זה לענות לי או למישהו אחר מכאן.

אם זה לשים מטבע בקופת הצדקה.

זהו.

רק צעד אחד.

קטן.

רק תזוזה קלה של ההגה

כדי לנסות להחזיר אותך למסלול.

אחר-כך? אחר-כך זה אחר-כך. יהיה עוד צעד. ועוד אחד. קטן וממוקד כל פעם. 

ההחלמה, כמו החיים, בנויים בסך הכל מצעדים קטנים.

טליה יקרה,

בעזרת ה' את תחלימי.

בעזרת ה' את ובעלך תשרדו ותהיו כאן כדי לעודד אחרים.

בעזרת ה' תצאו מחוזקים מכל זה.

בעזרת ה' תהיו הורים מהממים לגמרי.

תוסיפו המון אור לעולם

ותרוו המון סיפוק, נחת ומשמעות בחייכם.

האמיני נא שזה אפשרי.

כי זאת בהחלט אופציה אפשרית ❤

מתפללת עכשיו על שניכם.

ולקרוא כל יום יחד עם ה"מודה אני".

את מדהימה קמה! מ-ד-ה-י-מ-ה

ותודה עלייך

ועל מה שכתבת

ואת דוגמא חיה וזוהרת לכל מילה ממה שכתבת ולאמיתות הדברים ולעוצמתם.

אשרייך ואשרי חלקך (לב)

איזה כוחות נפש.. מעורר השראה! 

תתחזקי. אפשר לצאת גם ממצבים מאד קשים.

חלילה, אל תתייאשי.

"הפרעת אישיות" זו כותרת. יש הרבה סוגים, ואפשר גם לחיות עם זה טוב מאד.

וטוב שיש לך את הילדים שנותנים לך סיבה מוחשת לחיים.

אין "אמא חדשה".. אמא זו אמא. הם ילדים שלך.

אדרבה, תגידי לעצמך - אני עושה כל מאמץ בשבילם. מחייכת אליהם, מטפלת בהם. יתכן שזה עצמו ישפיע בסופו של דבר בחזרה עלייך.

לבחירה יש כח גדול מאד.

וגם לא להתיייאש מטיפולים.  לא הצליח אחד, לנסות משהו אחר. לא הצליח כדור אחד, לבקש אחר. לא הצליח - לחשוב על נזעי חשמל. גם לדעת שכל הזמן מחדשים דברים גם בתחום הזה. אולי מחר תימצא תרופה טובה יותר? אל תתייאשי.

ותחזקו אחד את השני, תחבקו, תבכו ביחד, תתעודדו ביחד.

ה' יעזור לכם. 

הרבה טוב ועידוד.

[טוב לכולם... מהרמח"ל]

אז אמרתי שאזכה גם אחרים.

הגדרת נכון מאד..

אם כבר ניסית לדבר איתו/להסביר לו/לעמת אותו

עם ההתנהלות שלו ולא עזר,אז כנראה שגם לא יעזור.

תצטרכי לקבל אותו ואת ההתנהלות שלו ככה,איך שהיא.

תצטרכי לקבל את זה שאת ככה והוא ככה.

תדעי מראש שאם הוא נשאר איתם בבית לבד כשאת יוצאת לענינייך,כשתחזרי-יחכה לך בית על גלגלים.

את לא יכולה להתחיל לחנך אותו איך להתנהל איתם

ולחנך אותו להתנהל מולם כמוך.

זה פשוט לא יעבוד.

מראש אני אומרת לך-וותרי!

אחרת תהיי מתוסכלת.

כשאני עם הילד (אחד כי השאר גדולים)

יש לעיתים מגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילד חצוף ומשתולל שצריך פלוגה כדי להרגיע אותו

לא רואה בזה כאוס וזה נראה לי הורות תקינה לחלוטין

בעיניי ציפייה שדברים ידפקו כמו שעון בבית/ עם הילדים

בעייתית 

אבל צריך להיות סדר כללי ושגרה בריאה.

המגבות על הספה זו רק דוגמה קטנה.

זה לא העניין של הבלאגן,

זה החוסר הטוטאלי בגבולות והזריקה הכללית על כל דבר שקשור בשגרה וסדר וחינוך נכון ובריא לילדים. 

ההתנהגות שלו בבית בבית

מושפעת מהיחסים שלכם?

אולי הוא עושה דווקא?

אפילו לא  במודע..

ואת "אולי" מנסה להחזיק את הבית

ולכן זה משדר גם לילדים.

אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי..

טיב היחסים ביניכם כמובן...

בין התנהלות הבית בנוכחות כל אחד מההורים

מכמה סיבות אפשריות

אחרי שמבינים את זה

ניתן לקבוע איך לתווך לילדים את הגבולות גזרה 

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

לכי לאיזו גבעה  או מקום דומה. מעניין אותך?

אם אין לך דרכון, אז את יכולה לטוס מקסימום לאילת

או לעשות דרכון זמני בנתב"ג, אבל הוא עולה המון ובתוקף רק לחצי שנה.

אם יש לך דרכון, אז אפשר לטוס להמון מדינות גם בלי ויזה:

למדינות האיחוד האירופי ושנגן - פשוט עולים על טיסה עם דרכון ישראלי.

כנ"ל לאיחוד האמירויות.

לבריטניה וארצות הברית - צריך להוציא אישור ESTA מהאינטרנט, תהליך של כמה דקות ועוד יום-יומיים לקבלת תשובה. עדיף לעשות אותו ולקבל תשובה חיובית *לפני* רכישת הכרטיסים כדי למנוע עוגמת נפש.