בסייעתא דשמייא ובשמחה תמידד
אני מסתכלת, וזה כואב

כואב לי להסתכל, להיאבק
אני רוצה בזה, אני ככ רוצה, אבל אני פשוט לא יכולה
החומה. החומה מלפנינו, אבל כמעט ואף אחד לא רואה אותה. אני צריכה להיאבק כדי לראות אותה.
זה לא שאנחנו עיוורים. אנחנו טובעים. אנחנו טובעים בביצה מאז שנולדנו.
ככל שאנחנו נאבקים יותר, אנחנו טובעים מהר יותר. אנחנו נאבקים להזכיר לעצמנו למה אנחנו שם, אבל לא תמיד התזכורת מספיקה. לפעמים אנחנו טובעים תוך כדי המאמץ לזכור, המאמץ להסתכל, ואנחנו טובעים

ואנחנו כבר לא רואים אותה שם

אנחנו לא רואים כלום

לא רואים למה אנחנו כאן.

כי מבחינת האנשים שטבעו, הביצה היא כל מה שיש. החומה נמוגה, ומי בכלל זוכר שהיא זוכר שהיא כאן.

הביצה היא מה שיש, ומי צריך עוד?
האמת היא, שבידי כל אדם כאן יש את הכוח לצאת. למשוך את עצמו מהביצה, להיות חזק ממנה, לפרוץ את החומה, ולהגיע למקום שכולנו חשקנו להגיע
להגיע לשם, למקום, לבית, לאבא

למקום שלנו, למטרה

אבל קשה כל כך לצאת מהביצה
ראיתי אנשים רבים, טובים ולא טובים, שטבעו בסוף
טוב, מה הפלא
גם אני טבעתי פעם

לא ראיתי כלום מלבד מה שהיה לי, לא ראיתי סיבה, לא הרגשתי משיכה

כי משהו אחר משך אותי

אבל הצלחתי, הצלחתי למשוך את עצמי בחצי הדרך למעלה.
לא לגמרי. ועכשיו אני טובעת בקצב מסחרר יותר מבהתחלה
וכל כך הרבה אנשים שחשובים לי כבר טבעו, ואין לי כוח להחזיק את עצמי ואין לי כוח להיאבק
אולי פשוט אחזור

אבל אסור לי
כי החומה כאן, והיא מזכירה לי למה אני כאן. והיא מזכירה לי. פשוט מזכירה.

ישנם אותם אנשים בעלי מזל שיצאו, ופרצו, והם שם ישנם אותם בעלי מזל, שהסביבה שלהם מחנכת אותם להביט למעלה, לחומה, ולצאת. ולעשות אתזה ביחד.

אני לא כזו בעלת מזל. אבל אני נאבקת

להסתכל

לזכור
כן אני טובעת
אני לא בטוחה שאצליח לעלות
אני מפחדת שאראה את הביצה ,ורק אותה, כמו פעם

אבל בינתיים אני נאבקת
ואני מתפללת שההוא שם מאחורי החומה, נאבק גם הוא

בשבילי

יש לי ג'יפ. אני דוהר איתו בלילה השחור.

אני בקושי רואה, אני רוצה להגיע למדורה, לאור.

השביל מכוסה בצמחייה, אני מגשש באפילה,

כמעט מתהפך, הגלגל מעיף חול בתעלה.

זה לא שביל, זה גבעת חול שהמים חרצו אותה,

איך יוצאים מכאן? לאן? בקרבי מזדחלת בעתה.

יש לי ג'יפ. זו הייתה פסגת חלומותיי, שהוגשמה.

אבל כבר לא היה אכפת לי, הנפש שלי נחסמה.

עשיתי קולות של התרגשות, של לחץ, של הנאה.

באמת זה סוף סוף קרה אך זו בעצם הונאה.

שקר שאני מספר לסובבים למכרים ולזרים,

לעצמי, מרמה את עצמי שעכשיו יהיה מדהים.

זה לא שהכל רע, בוא לא נגזים,

אני באמת נהנה לנהוג בכביש ובהרים,

אבל ההנאה לא עמוקה, לא כמו שזכרתי פעם.

הפויקה כבר לא משאיר על הלשון את הטעם,

התחושה של "בא לי עוד" נעלמה,

את מקומה תפסה התחושה של, למה?

לא אני לא דוס, ולא ממש בא לי על התורה,

אם חשבתם שזה הכיוון תחשבו מסלול חזרה,

החוסר משמעות זרוק גם בקרן זווית,

יחד עם התורה, כל הרוצה יבוא וייטול, תווית.

תווית של דוס ומסתגף וצדיק וחכם,

אחד שמקושר לאלהים שלא יראה לעולם.

אני לא כזה? אני הייתי. ונהנתי.

הרגשתי צודק וחכם ועל הטועים רחמתי.

ואני מקנא, הו כן, באלה שמסוגלים להאמין,

להאמין במה שהם בוחרים להמציא, בלי להבין.

אני מזלזל בהם מאד, חושב שהם טיפשים.

אני מקנא. בא לי גם להיות טיפש לפעמים.

יש לי ג'יפ. פרסה לא אפשרית.

רוורס בתוך הלילה האפל, באדמה החולית.

משמאלי בית קברות. ממתינים לי בשתיקה.

אני מצליח להתסובב, מנוע וצמיגים בצעקה.

הרוחות מנופפות לי לשלום. אני יוצא מהשטח.

עולה על האספלט. בדרך לאור, למדורה, למתח.

לפעמים תוהים אם זה בכלל קרה-

או שהכל רק חלום היה...

ולפעמים מרגישים כזו קרבה-

לא מבינים איך הכל השתנה...

לפעמים הכל ברור ויש הבנה-

הפעולה הייתה נכונה!

אך לפעמים יש כמעט שנאה-

איך הרשינו לנו ליפול כך עמוק באדמה?!

לפעמים כך ולפעמים כך,

ואמן שתמיד איתי אקח,

את ההבנה הטובה, ההכלה והקירבה,

ואזכר אחר כך-

שהכל לטובה...

יש בורות

שנשמות קבורות בתוכם

יש שם שטנים

הלובשים דמות אדם

יש חושך נורא

יש כאב אימים

יש אלוהים שאין לו אלוהים

יש ניסים, יש שדים

ריקודים ושמחה

חשיכה נוראית

צרחות ודם

רסיסי חיים זולגים

אובדן צלם

נערות נאנסות

ואני רוצה לאמא

בין זעקות

לבין שתיקות

וההד המתעתע

השקט הנורא

אני נשבע אמא שראיתי

את מחול הסערה

בלבן שבעיינים

בזעקת כאב נוראה

אומה שמחוללת

מאבד תומתה

ואין אור ואין אושר

רק חושך נורא

ואלוהים ששתק שוב

שאישר עוד שואה

ואין בי מחילה

רק כעס נורא

על טיפשות ההון

על הגבהת הלב הנוראה

הפקרות ניבטת מכל חלון

ושדים מיללים שוב

ואני זעקתי אמא

רק השמיעי קולך שוב

כל היום אני בורח

ובלילה לא נרדם

אלוהים עדי אמא

ראיתי שטנים בדמות אדם

(משהו שכתבתי מתישהו, ומצאתי שוב היום

לא גמור, לא הסגנון הרגיל שלי, אפילו לא מנוקד

אבל דווקא בגלל זה יש בו עוצמה.

תודה למי שקראו)

לפעמים מתקשים,

לפעמים מקלילים,

לפעמים תומכים,

לפעמים נתמכים,

לפעמים צוחקים,

לפעמים בוכים...

ואת הכל מנהיג א-לוקים,

מביט מלמעלה, מסדר את העניינים,

צוחק לנו על הדאגות והקשיים,

אומר: "בניי, הרי אני הבורא,

היפלא ממני לעשות את זה או דבר דומה?!

הן לי תבל ומלואה,

שמים וארץ אני יצרתים,

האם לא אוכל לסייע?!

לעבור ראיון או כמה מבחנים?!

או לכתוב ולוודא שיגיע למקומות הנכונים?!"

תירגעו, תנשמי, תזכרו שהוא פה,

זה לא אתם כותבים,

זה א-לוקים!

באמת. הפעם לא בצחוק.

כמי שלא היתה כל כך דתיה פעם, וכל כך לא היתה דתיה פעם (ליתר דיוק) -

מבקשת מכם להעיר לי (אבל יפה נקדימון! לא לאמר לי שאני מזהמת

את הפורום, זה נורא מעליב. באמת. אנא, בקש סליחה)  -

אם אני עוברת את גבול הטעם הטוב. אבקש דווקא מהפלג

המחמיר יותר בפורום הזה, אבל לא עד כדי כך מחמיר כמו נטורי קרטא,

כי קשה לי להיות (עדיין?) ברמה הזו.

אין לי כל כך את הרגישות הרוחנית יהודית כמו שיש לאלה

שגדלו עם זה מגיל אפס.

אז, להעיר בהחלט. לא רוצה להחטיא אף אחד.

הרמוניה ותמימה'לה ועוד - אתן יכולות לעשות זאת

בפרטי. בסדר?

תודה. זכו למצוות!

מפעם פעם?

א.  כי אתם לבטח לא מכירים. אולי מישהו שאוהב נוסטלגיה.

ב.  דווקא לא ישראלים. סליחה. אני לא עד כדי כך ציונית כידוע...

ש.טוב!

בס"ד

הכרתי פעם

אדם,

תלמיד חכם,

אלמן

יהודי  נשוא פנים

שאת ספריו החשובים

לומד כל בר אוריין

מזה זמן רב

הוא בגפו

(ברכות יחולו על ראשו)

ובכל ליבו

מסכים 

שלא טוב לאדם,

להיות לו לבדו

אבל

דא עקא

ישנה בעיה קטנה;

על הרבנית (זו השנייה)

להיות

(אבל בדיוק)

כמו זו הראשונה.

אותו חיוך 

אותה פאה

אותו דיבור

אותה שתיקה...

אותו תיבול של הסלט

אותם סלטים לשבת

אותו מיעוט

של תכשיטים

אותו פינוק

של הבנים

(שלו)

אותה הכנסת אורחים

אותם פרקים של תהילים....

כל כל הרבה צדקה תרם

קיבל על עצמו רבנו תם

שני וחמישי הוא צם....

ומאומה.

חושב האיש בענווה

אין שום ספק

זוהי  גזירה

עם ישראל הוא בצרה

אני מעין קרבן עולה...

ואלוקים בורא עולם

מביט למטה ונדהם

איך יציר כפיו

ביום השש

יכול להיות

כל כך... טיפש.

אנ'לא בשל

אתה אומר

למה הכוונה?

אתה חיוור מאוד מאוד

ורק בהתחלה?

רוצה להיות סגול כהה

ולא פחות מזה

האם זה אפשרי חבר

אולי אתה טועה?

לפחד יש פנים רבות

עיתים נדמה כהר

אבל אם תסיט את מבטך

תראה  פתאום נהר....

ועל גדתו עומדת בת

משורש נשמתך

והיא רק היא חבר

תמתיק את בדידותך!