שחר..פליימוביל וחלומות.רק הפעם.
עיניים בהירות,כחולות עמוקות,כאלו שאפשר להרגיש את העומק שלהן ולרגע להיבהל מסכנת טביעה,זוג עגילים קטנות שתולות על תנוכי האוזניים ושיער מתולתל,גולש לגבול הכתפיים,בהיר כזה כמו השמש שצובעת את השמיים בבקרים המוקדמים שנופלים אל העולם.
כזאת היא.
בובה.
"אז איך קוראים לך?",אני פותחת ראשונה את הפה,מנסה למנוע את עצמי מהיפנוט יתר.
"שלי",היא עונה בעודף ביטחון עצמי,מזיזה את התלתל הקופצני מהעין בטבעיות וממשיכה לבהות בפה שלי שמשתף פעולה עם הסיגריה הסוררת שמוציאה עשן אפור שמתנגש ברוח הקרירה.
"מה?",אני קולטת את המבט העייף שלה תקוע בי וצוחקת.
"מה",היא מתנערת,מתנצלת כמו שילדים מתנצלים ומוציאה לי לשון.
"למה את מוציאה לי לשון?",אני שואלת אותה,לא מבינה מה נסגר.
"פשוט את ילדה רצינית",היא אומרת בעודף ביטחון עצמי.
יש לה ביטחון עצמי,אמרתי את זה כבר כן?
"ואני רוצה שתצחקי קצת אז אני מוציאה לשון",היא מסיימת את ההסבר המוזר שלה ומוציאה לשון שוב.
היא מצחיקה אותי,האמת הולך לה.
אני מסתכלת לצדדים ומחפשת את המדריך שאחראי על היצור הקטן הזה שנחת לידי מאמצע שום מקום.
"איפה אמא שלך?",אני שואלת אותה אחרי שאני לא מגלה שום אדם בסביבה שאפשר להפיל עליו את התיק הזה שנקרא-ילדה מתולתלת בשם שלי.
"אמא שלי רגע קונה לי פליימוביל בחנות פה.
את יודעת מה זה פליימוביל?",היא שואלת,נעמדת על שתיי רגלייה הקטנות,מסדרת את הסרפן ג'ינס ומהדקת את הפפיון הוורוד,מכניסה סוף סוף את התלתל הטורדני למקומו.
"ברור שאני יודעת מה זה פליימוביל..",אני מחייכת פתאום,
מבטי מתרכך.
"זה בובות כאלו שאפשר לשחק איתם מה שרוצים..הם לא מדברות,הבנת?",היא מסבירה לי כאילו לא אמרתי לה לפני רגע שאני יודעת מה זה פליימוביל ו,אני יודעת שהן לא מדברות.הן בובות.
"שליייי!!
איפה את??"
הצעקה הזאת נשמעת כמו אחת שיצאה מפה של אמא היסטרית.
הלוואי והייתה לי גם אמא היסטרית כזאת שתצא לחפש אותי בחמש דקות שהייתי נעלמת לה מהעין.
אם אמא שלי הייתה מחפשת אותי אז,כשיצאתי רק לפזול על מחירי הסיגריות בשוק,לא הייתי היום מעשנת קבועה ולא הייתי מתייחסת לחבילת סיגריות כאילו היא מנת אוכל יומית.
אבל אמא לא חיפשה אותי וזה מצחיק שאני כל הזמן רק מאשימה אנשים במצב שלי ולא מאשימה את עצמי.
בעצם,אני יותר מידי מאשימה את עצמי אז מוטב שאשתוק כרגע.זהו.
המחשבות שלי מתנערות כשאני מרגישה שמישהו נוגע לי בשיער.
אני קופצת כאילו נשכו אותי ומנסה להתאפס חזרה לעצמי ולמחשבות הראשוניות שלי אודות פליימוביל,כשאני קולטת שהנגיעה נעשתה על ידי שלי הקטנה הזאת,עם מייכלי ביטחון עצמי.
"אז ניפגש שוב כן?",היא זורקת אלי מבט של אחת שסוגרת עיסקה ובידה אני קולטת קופסת פליימוביל ענקית ואמא אחת עדינה ויפה,עומדת לידה,מחזיקה לה את היד.
יש לה אמא איתה ביחד,שותקת לידה,נותנת לה לדבר.
זה עושה לי געגוע עמוק בעמק הזה של הלב,המקום הזה שקשה להגיע אליו,מקום שלא לכולם אני נותנת אשרות כניסה.
"שלי,את מותק",אני אומרת לה לתוך העיניים,טובעת בהן רגע,מרגישה את הגעגוע והרוך שבהן עוטף אותי כמו עובר ברחם חם.
אמא שלה מזרזת אותה ללכת הבייתה ולפתוח את הפליימוביל לפני שהן יוצאות קצת לחוף בעיר ושלי משתכנעת,משתרכת בכיף עם הקופסא עד למעבר חצייה.
שם היא עוצרת,מפנה ראש אחורה,אליי,מחפשת את מבטי.
היא מצליבה את עיניי בעינייה,שולחת נשיקה סמוקת לחיים לאוויר ומסמנת לי לתפוס.
מלאך הילדה הזאת..מאיפה היא נחתה עלי.

הודעה מרצדת לי על המסך.
בר.
'רוצה ים?נביא ענבים,בירה ושמיכה.
אולי נקרא גם לגיא?
אה,ואור אם את רוצה..'.
האמת,עולה בי חשק פנימי לים.
חשק מהסוג הטהור שנדלק אצלי ברגעים של געגוע לעתיד הטוב שאני מצפה מעצמי לבנות לי.
זורם לי ים רק בלי ענבים ובלי בירה ובלי גיא.
עם אור?אולי.
בר ואור,שתיי קצוות..
מוזר שאני מצליחה לאחד בין סגנונות הפוכים של אנשים.
...
איך לא,גיא גם נמצא פה בסופו של דבר.
אור יושבת בצד,מציירת על כף ידה משהו אומנותי שרק הנשמה שלה מצליחה להבין ובר רצה אל הגלים,זורקת על השיער שלה עוד חומר חימצון,"משהו כזה שהשמש אוהבת!!",היא מתגלגת מצחוק ונשכבת על החול רחוק.
גיא יושב איתנו על השמיכה הקטנה,יחף,מתחיל לדבר קצת על השבר סורי אפריקאי ועל אילן רמון האדיר,על החברים שלו שאירגנו טיול מדהים ו,"ידעתן שקוראים לצמח הזה קטלב?",הוא מפנה אלינו את הפלאפון עם תמונה מוזרה של צמח הקטלב,אור נשארת תקועה בדיו הכחול שמצטייר על ידה ואני תוקעת את ראשי בים.
גיא זז קצת על המקום,אני מפנה אליו ראש,מרימה גבה.
"אז מה שחר?מה קורה?",הוא שואל ברגישות ששמורה רק לו.
"מה התחדש?כלום נראה לי..",אני חושבת על הדברים שניסו להתחדש אצלי בסרט החיים ולא מוצאת.
חושבת על הצהריים המוזר שהיה לי היום ועל שלי והפליימוביל השותק שלה.
פתאום יוצאות לי מילים צועקות,עצורות,שכבר מחכות לצאת שנים.
"לפני שאתה ממשיך לדבר איתי על השבר סורי אפריקאי,בוא נדבר רגע על השבר לב גוף שלי סבבה?!
אילן רמון היה צריך להגיע עד החלל כדי לראות מישם שהשבר הסורי הזה נראה כמו צלקת ענקית על כדור הארץ.
אצלי אתה לא צריך לטפס לחלל.מספיק להרגיש רגע את השקט שבחושך,מספיק לעצום עיניים ולנשום,ככה אתה בטוח תראה את הצלקת האדירה שיש לי בלב.",אני מסיימת להוציא את כל המטען הכבד שמוסיף לטפס אצלי במשך כל שנות חיי,נושמת בכבדות.
הוא מקשיב.
שותק,לא מגיב.
פעם ראשונה שאדם שומע את הדברים שלי ולא מחפש להגיב.
הוא פשוט מפנים.
אני נושכת את השפתיים,לא רגילה לשקט הזה.
יותר מידי הכלה מופנת אלי.
"אה,בעצם התחדש משהו..",אני מתנערת.
"אני רוצה פליימוביל!באלי לשחק את החלומות שלי..אני רוצה בובות פליימוביל ולשקוע בחלום..",פתאום חיוך של ממש נפרש על פניי ואני מושיטה ידיים לצדדים,מתעסקת בחול.זה מרגיע.
"מה פליימוביל,מצחיקה",גיא מתנתק מהכבדות שהנחתתי עליו,כולו משועשע,מתחיל לצייר קצת על החול,בקצב של המחשבות שלו.
הגלים מנקים את הלב פנימה,המלח מטהר.
אור פתאום זורקת שיש לה כמה בובות של פליימוביל בבית ואם אני רוצה,היא מוכנה להשאיל לי כמה.
מסכנה אור.
תמיד אני מושכת אותה אחריי למפגשים עם גיא.
מילא בר..אבל אור?
היא צנועה ושקטה,לא מרבה במלל.
יש בה קסם,כבר תהיתי בקיסמה כמה וכמה פעמים.
היא ילדה נוכחת בסביבה אבל מבודדת את עצמה.
זה מדהים..
לא פלא שהיא אדם שמצליח להכיל אותי,עם כל השריטות והכאב העצור שבי.
לא פלא שהיא אדם שמצליח להכיל כל כך הרבה אנשים.
"שחר",גיא קורא לי,מוציא שריקה מהממת מפיו.
היונה לידו בורחת.
"אה כפרע?",אני צוחקת ומתרצנת קצת שרואה את מבטו הרציני.
"סתם..אני מציע לך..",הוא נבוך.
"אולי תנסי לצייר את החלומות שלך בחול?זה עושה טוב",הוא משחרר.
אני מחייכת,ידיי מחליקות על החול החם,מכינות אותו לקלוט את חלומותיי.
שקט לי,הגלים מרעישים ברמה המדוייקת..השמש נוטה לשקוע ולהשאיר אחרייה אבק כוכבים זוהרים.
אני,עם השקט.עם הים.
איש ואישה מצויירים על החול,בינייהם,לב גדול.
בית מוצב שם ודשא וצמח מטפס על קיר.
הרים גם מאחורה ושמש עם קרניים,אמנם עשויות חול אבל הן מצליחות לשדר את החמימות שאני זקוקה לה.
גיא מצייר גם על החול.
אור מציירת על היד.
בר נעשיית בלונדינית,החימצון עושה לה טוב.
אני נשכבת על הגב,מפזרת את השיער,נותנת לחול להיכנס לתוכי,לרפא לי את הלב ולהצמיח את החלומות.
רגוע לי וטוב..יש לי חלומות טבועים על החול,הם בטוח יתגשמו.
המחשבות שלי מתנערות כשאני מרגישה שמישהו נוגע לי בשיער,אני קופצת מהחול כאילו נשכו אותי ומנסה להתאפס חזרה לעצמי ולמחשבות הראשוניות שלי אודות חלומות העתיד,כשאני קולטת שהנגיעה עכשיו בים נעשתה על ידי שלי הקטנה,מלאך שהיא..מאיפה היא באה.
הפעם היא מלווה בבובת פליימוביל אחת ביד ופתק קטן-
"קכי ילדה מטוקה!
בהאבה,
שלי".
...להיות בשמחה!!!
אני.. אין לי מילים.
את קסם.
מאיפה את מביאה את הדברים האלה?!
די נו.. אני רק מצמצמת את מה שאני חושבת על זה.
תודה לך. הייליגער ייד.
אני אוהבת אותך.
תודה בובית❤רק הפעם.
..אש החיים.

אאעעעע אבאאא. אין לי מילים.באמת שאיןן. פשוט אוהבת.

את טובה טובה אל תפסיקי. תודה עלזה. 

..רק הפעם.
מותק את.
תודה!
וואח מהממםםטאטע אוהב אותי!


...רחל יהודייה בדם
את כותבת מדהים נוגע ומלא בתמימות וטוהר..
ועומק
פשוט וואו⁦❤️⁩
תודה נשמה❤רק הפעם.
♥️ מתוק ממשמציאות.
מה שמורגש לי מהסיפור זה הרצון הזה לחזור לילדות הטהורה להיות מוגנת ולשחק במשחקים, אבל כילדה בוגרת וחכמה כמו שלי- שכביכול מצליחה להכיל את אותך העכשווית ככה, אפילו במבט

ואולי יש שם כאב על פיספוס, על חוסר תשומת לב איפשהו, על ילדות עשוקה , ששום חברים לא יכולים להבין, ואז יש את החברה ההיא שכן יכולה להכיל אותך, והיא שקטה ומבודדת אבל חברותית ומתוקה- אולי זאת את בעצמך העכשווית , מול עצמך הכואב, ואולי זו מישהי שהיית רוצה לאמץ לעצמך♥️

מקווה שאהבת את הניתוח😘
..רק הפעם.
הי וואו בחיים נראלי לא ניתחו לי קטע(:
זה נכון מה שכתבת.כן.
אני צריכה לקרוא עוד כמה פעמים ולזהות את עצמי עוד במה שכתבת.
תודה ממש ממש.
❤
איזה כייףף ♥️מציאות.
אפשר שכבר תוציאי ספר?דף תלוש
באלי לקרוא את שחר ולא להפסיק אף פעם.

איי איי שחר כזאת כזאת.

אני אוהבת.
היי וואו בובית.רק הפעם.
לא חשבתי שאת קוראת אותי בכלל..

מותק את.
בשבילך אני מוכנה להשתדל לחשוב על זה ברצינות;)

אני אוהבת יותר.❤
וואו.058

אני אוהבת את הכתיבה שלך ופשוט נשאבתי לזה בלי להתאמץ

..רק הפעם.
מרפאת לב שאת בעצמך.
אוהבת.❤
אני כל פעם מודהמת מחדשפעם הייתי ניקית

אין על שחר

 

 

(ו,כמה שזה כיף לקרוא אותך באמצע שיעור)

הי כפערי,שימחת!רק הפעם.
❤


(כמוני כמוך.הפכתי כל פינה בערוץ הזה)
אחד היפיםתפארת בנשמתי


תודה(:רק הפעם.
....חסרת טאקט

וואו.

 

 

מעכל.

 

 

נראלי פעם ראשונה שאני מצליחה לקרוא משהו באורך כזה פה..

 

עוד פעם וואו.

 

אהבתי. מטורףף . אמלההה. 

 

 

הי וואו,תודה❤רק הפעם.אחרונה
..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה