עיניים בהירות,כחולות עמוקות,כאלו שאפשר להרגיש את העומק שלהן ולרגע להיבהל מסכנת טביעה,זוג עגילים קטנות שתולות על תנוכי האוזניים ושיער מתולתל,גולש לגבול הכתפיים,בהיר כזה כמו השמש שצובעת את השמיים בבקרים המוקדמים שנופלים אל העולם.
כזאת היא.
בובה.
"אז איך קוראים לך?",אני פותחת ראשונה את הפה,מנסה למנוע את עצמי מהיפנוט יתר.
"שלי",היא עונה בעודף ביטחון עצמי,מזיזה את התלתל הקופצני מהעין בטבעיות וממשיכה לבהות בפה שלי שמשתף פעולה עם הסיגריה הסוררת שמוציאה עשן אפור שמתנגש ברוח הקרירה.
"מה?",אני קולטת את המבט העייף שלה תקוע בי וצוחקת.
"מה",היא מתנערת,מתנצלת כמו שילדים מתנצלים ומוציאה לי לשון.
"למה את מוציאה לי לשון?",אני שואלת אותה,לא מבינה מה נסגר.
"פשוט את ילדה רצינית",היא אומרת בעודף ביטחון עצמי.
יש לה ביטחון עצמי,אמרתי את זה כבר כן?
"ואני רוצה שתצחקי קצת אז אני מוציאה לשון",היא מסיימת את ההסבר המוזר שלה ומוציאה לשון שוב.
היא מצחיקה אותי,האמת הולך לה.
אני מסתכלת לצדדים ומחפשת את המדריך שאחראי על היצור הקטן הזה שנחת לידי מאמצע שום מקום.
"איפה אמא שלך?",אני שואלת אותה אחרי שאני לא מגלה שום אדם בסביבה שאפשר להפיל עליו את התיק הזה שנקרא-ילדה מתולתלת בשם שלי.
"אמא שלי רגע קונה לי פליימוביל בחנות פה.
את יודעת מה זה פליימוביל?",היא שואלת,נעמדת על שתיי רגלייה הקטנות,מסדרת את הסרפן ג'ינס ומהדקת את הפפיון הוורוד,מכניסה סוף סוף את התלתל הטורדני למקומו.
"ברור שאני יודעת מה זה פליימוביל..",אני מחייכת פתאום,
מבטי מתרכך.
"זה בובות כאלו שאפשר לשחק איתם מה שרוצים..הם לא מדברות,הבנת?",היא מסבירה לי כאילו לא אמרתי לה לפני רגע שאני יודעת מה זה פליימוביל ו,אני יודעת שהן לא מדברות.הן בובות.
"שליייי!!
איפה את??"
הצעקה הזאת נשמעת כמו אחת שיצאה מפה של אמא היסטרית.
הלוואי והייתה לי גם אמא היסטרית כזאת שתצא לחפש אותי בחמש דקות שהייתי נעלמת לה מהעין.
אם אמא שלי הייתה מחפשת אותי אז,כשיצאתי רק לפזול על מחירי הסיגריות בשוק,לא הייתי היום מעשנת קבועה ולא הייתי מתייחסת לחבילת סיגריות כאילו היא מנת אוכל יומית.
אבל אמא לא חיפשה אותי וזה מצחיק שאני כל הזמן רק מאשימה אנשים במצב שלי ולא מאשימה את עצמי.
בעצם,אני יותר מידי מאשימה את עצמי אז מוטב שאשתוק כרגע.זהו.
המחשבות שלי מתנערות כשאני מרגישה שמישהו נוגע לי בשיער.
אני קופצת כאילו נשכו אותי ומנסה להתאפס חזרה לעצמי ולמחשבות הראשוניות שלי אודות פליימוביל,כשאני קולטת שהנגיעה נעשתה על ידי שלי הקטנה הזאת,עם מייכלי ביטחון עצמי.
"אז ניפגש שוב כן?",היא זורקת אלי מבט של אחת שסוגרת עיסקה ובידה אני קולטת קופסת פליימוביל ענקית ואמא אחת עדינה ויפה,עומדת לידה,מחזיקה לה את היד.
יש לה אמא איתה ביחד,שותקת לידה,נותנת לה לדבר.
זה עושה לי געגוע עמוק בעמק הזה של הלב,המקום הזה שקשה להגיע אליו,מקום שלא לכולם אני נותנת אשרות כניסה.
"שלי,את מותק",אני אומרת לה לתוך העיניים,טובעת בהן רגע,מרגישה את הגעגוע והרוך שבהן עוטף אותי כמו עובר ברחם חם.
אמא שלה מזרזת אותה ללכת הבייתה ולפתוח את הפליימוביל לפני שהן יוצאות קצת לחוף בעיר ושלי משתכנעת,משתרכת בכיף עם הקופסא עד למעבר חצייה.
שם היא עוצרת,מפנה ראש אחורה,אליי,מחפשת את מבטי.
היא מצליבה את עיניי בעינייה,שולחת נשיקה סמוקת לחיים לאוויר ומסמנת לי לתפוס.
מלאך הילדה הזאת..מאיפה היא נחתה עלי.
הודעה מרצדת לי על המסך.
בר.
'רוצה ים?נביא ענבים,בירה ושמיכה.
אולי נקרא גם לגיא?
אה,ואור אם את רוצה..'.
האמת,עולה בי חשק פנימי לים.
חשק מהסוג הטהור שנדלק אצלי ברגעים של געגוע לעתיד הטוב שאני מצפה מעצמי לבנות לי.
זורם לי ים רק בלי ענבים ובלי בירה ובלי גיא.
עם אור?אולי.
בר ואור,שתיי קצוות..
מוזר שאני מצליחה לאחד בין סגנונות הפוכים של אנשים.
...
איך לא,גיא גם נמצא פה בסופו של דבר.
אור יושבת בצד,מציירת על כף ידה משהו אומנותי שרק הנשמה שלה מצליחה להבין ובר רצה אל הגלים,זורקת על השיער שלה עוד חומר חימצון,"משהו כזה שהשמש אוהבת!!",היא מתגלגת מצחוק ונשכבת על החול רחוק.
גיא יושב איתנו על השמיכה הקטנה,יחף,מתחיל לדבר קצת על השבר סורי אפריקאי ועל אילן רמון האדיר,על החברים שלו שאירגנו טיול מדהים ו,"ידעתן שקוראים לצמח הזה קטלב?",הוא מפנה אלינו את הפלאפון עם תמונה מוזרה של צמח הקטלב,אור נשארת תקועה בדיו הכחול שמצטייר על ידה ואני תוקעת את ראשי בים.
גיא זז קצת על המקום,אני מפנה אליו ראש,מרימה גבה.
"אז מה שחר?מה קורה?",הוא שואל ברגישות ששמורה רק לו.
"מה התחדש?כלום נראה לי..",אני חושבת על הדברים שניסו להתחדש אצלי בסרט החיים ולא מוצאת.
חושבת על הצהריים המוזר שהיה לי היום ועל שלי והפליימוביל השותק שלה.
פתאום יוצאות לי מילים צועקות,עצורות,שכבר מחכות לצאת שנים.
"לפני שאתה ממשיך לדבר איתי על השבר סורי אפריקאי,בוא נדבר רגע על השבר לב גוף שלי סבבה?!
אילן רמון היה צריך להגיע עד החלל כדי לראות מישם שהשבר הסורי הזה נראה כמו צלקת ענקית על כדור הארץ.
אצלי אתה לא צריך לטפס לחלל.מספיק להרגיש רגע את השקט שבחושך,מספיק לעצום עיניים ולנשום,ככה אתה בטוח תראה את הצלקת האדירה שיש לי בלב.",אני מסיימת להוציא את כל המטען הכבד שמוסיף לטפס אצלי במשך כל שנות חיי,נושמת בכבדות.
הוא מקשיב.
שותק,לא מגיב.
פעם ראשונה שאדם שומע את הדברים שלי ולא מחפש להגיב.
הוא פשוט מפנים.
אני נושכת את השפתיים,לא רגילה לשקט הזה.
יותר מידי הכלה מופנת אלי.
"אה,בעצם התחדש משהו..",אני מתנערת.
"אני רוצה פליימוביל!באלי לשחק את החלומות שלי..אני רוצה בובות פליימוביל ולשקוע בחלום..",פתאום חיוך של ממש נפרש על פניי ואני מושיטה ידיים לצדדים,מתעסקת בחול.זה מרגיע.
"מה פליימוביל,מצחיקה",גיא מתנתק מהכבדות שהנחתתי עליו,כולו משועשע,מתחיל לצייר קצת על החול,בקצב של המחשבות שלו.
הגלים מנקים את הלב פנימה,המלח מטהר.
אור פתאום זורקת שיש לה כמה בובות של פליימוביל בבית ואם אני רוצה,היא מוכנה להשאיל לי כמה.
מסכנה אור.
תמיד אני מושכת אותה אחריי למפגשים עם גיא.
מילא בר..אבל אור?
היא צנועה ושקטה,לא מרבה במלל.
יש בה קסם,כבר תהיתי בקיסמה כמה וכמה פעמים.
היא ילדה נוכחת בסביבה אבל מבודדת את עצמה.
זה מדהים..
לא פלא שהיא אדם שמצליח להכיל אותי,עם כל השריטות והכאב העצור שבי.
לא פלא שהיא אדם שמצליח להכיל כל כך הרבה אנשים.
"שחר",גיא קורא לי,מוציא שריקה מהממת מפיו.
היונה לידו בורחת.
"אה כפרע?",אני צוחקת ומתרצנת קצת שרואה את מבטו הרציני.
"סתם..אני מציע לך..",הוא נבוך.
"אולי תנסי לצייר את החלומות שלך בחול?זה עושה טוב",הוא משחרר.
אני מחייכת,ידיי מחליקות על החול החם,מכינות אותו לקלוט את חלומותיי.
שקט לי,הגלים מרעישים ברמה המדוייקת..השמש נוטה לשקוע ולהשאיר אחרייה אבק כוכבים זוהרים.
אני,עם השקט.עם הים.
איש ואישה מצויירים על החול,בינייהם,לב גדול.
בית מוצב שם ודשא וצמח מטפס על קיר.
הרים גם מאחורה ושמש עם קרניים,אמנם עשויות חול אבל הן מצליחות לשדר את החמימות שאני זקוקה לה.
גיא מצייר גם על החול.
אור מציירת על היד.
בר נעשיית בלונדינית,החימצון עושה לה טוב.
אני נשכבת על הגב,מפזרת את השיער,נותנת לחול להיכנס לתוכי,לרפא לי את הלב ולהצמיח את החלומות.
רגוע לי וטוב..יש לי חלומות טבועים על החול,הם בטוח יתגשמו.
המחשבות שלי מתנערות כשאני מרגישה שמישהו נוגע לי בשיער,אני קופצת מהחול כאילו נשכו אותי ומנסה להתאפס חזרה לעצמי ולמחשבות הראשוניות שלי אודות חלומות העתיד,כשאני קולטת שהנגיעה עכשיו בים נעשתה על ידי שלי הקטנה,מלאך שהיא..מאיפה היא באה.
הפעם היא מלווה בבובת פליימוביל אחת ביד ופתק קטן-
"קכי ילדה מטוקה!
בהאבה,
שלי".
כזאת היא.
בובה.
"אז איך קוראים לך?",אני פותחת ראשונה את הפה,מנסה למנוע את עצמי מהיפנוט יתר.
"שלי",היא עונה בעודף ביטחון עצמי,מזיזה את התלתל הקופצני מהעין בטבעיות וממשיכה לבהות בפה שלי שמשתף פעולה עם הסיגריה הסוררת שמוציאה עשן אפור שמתנגש ברוח הקרירה.
"מה?",אני קולטת את המבט העייף שלה תקוע בי וצוחקת.
"מה",היא מתנערת,מתנצלת כמו שילדים מתנצלים ומוציאה לי לשון.
"למה את מוציאה לי לשון?",אני שואלת אותה,לא מבינה מה נסגר.
"פשוט את ילדה רצינית",היא אומרת בעודף ביטחון עצמי.
יש לה ביטחון עצמי,אמרתי את זה כבר כן?
"ואני רוצה שתצחקי קצת אז אני מוציאה לשון",היא מסיימת את ההסבר המוזר שלה ומוציאה לשון שוב.
היא מצחיקה אותי,האמת הולך לה.
אני מסתכלת לצדדים ומחפשת את המדריך שאחראי על היצור הקטן הזה שנחת לידי מאמצע שום מקום.
"איפה אמא שלך?",אני שואלת אותה אחרי שאני לא מגלה שום אדם בסביבה שאפשר להפיל עליו את התיק הזה שנקרא-ילדה מתולתלת בשם שלי.
"אמא שלי רגע קונה לי פליימוביל בחנות פה.
את יודעת מה זה פליימוביל?",היא שואלת,נעמדת על שתיי רגלייה הקטנות,מסדרת את הסרפן ג'ינס ומהדקת את הפפיון הוורוד,מכניסה סוף סוף את התלתל הטורדני למקומו.
"ברור שאני יודעת מה זה פליימוביל..",אני מחייכת פתאום,
מבטי מתרכך.
"זה בובות כאלו שאפשר לשחק איתם מה שרוצים..הם לא מדברות,הבנת?",היא מסבירה לי כאילו לא אמרתי לה לפני רגע שאני יודעת מה זה פליימוביל ו,אני יודעת שהן לא מדברות.הן בובות.
"שליייי!!
איפה את??"
הצעקה הזאת נשמעת כמו אחת שיצאה מפה של אמא היסטרית.
הלוואי והייתה לי גם אמא היסטרית כזאת שתצא לחפש אותי בחמש דקות שהייתי נעלמת לה מהעין.
אם אמא שלי הייתה מחפשת אותי אז,כשיצאתי רק לפזול על מחירי הסיגריות בשוק,לא הייתי היום מעשנת קבועה ולא הייתי מתייחסת לחבילת סיגריות כאילו היא מנת אוכל יומית.
אבל אמא לא חיפשה אותי וזה מצחיק שאני כל הזמן רק מאשימה אנשים במצב שלי ולא מאשימה את עצמי.
בעצם,אני יותר מידי מאשימה את עצמי אז מוטב שאשתוק כרגע.זהו.
המחשבות שלי מתנערות כשאני מרגישה שמישהו נוגע לי בשיער.
אני קופצת כאילו נשכו אותי ומנסה להתאפס חזרה לעצמי ולמחשבות הראשוניות שלי אודות פליימוביל,כשאני קולטת שהנגיעה נעשתה על ידי שלי הקטנה הזאת,עם מייכלי ביטחון עצמי.
"אז ניפגש שוב כן?",היא זורקת אלי מבט של אחת שסוגרת עיסקה ובידה אני קולטת קופסת פליימוביל ענקית ואמא אחת עדינה ויפה,עומדת לידה,מחזיקה לה את היד.
יש לה אמא איתה ביחד,שותקת לידה,נותנת לה לדבר.
זה עושה לי געגוע עמוק בעמק הזה של הלב,המקום הזה שקשה להגיע אליו,מקום שלא לכולם אני נותנת אשרות כניסה.
"שלי,את מותק",אני אומרת לה לתוך העיניים,טובעת בהן רגע,מרגישה את הגעגוע והרוך שבהן עוטף אותי כמו עובר ברחם חם.
אמא שלה מזרזת אותה ללכת הבייתה ולפתוח את הפליימוביל לפני שהן יוצאות קצת לחוף בעיר ושלי משתכנעת,משתרכת בכיף עם הקופסא עד למעבר חצייה.
שם היא עוצרת,מפנה ראש אחורה,אליי,מחפשת את מבטי.
היא מצליבה את עיניי בעינייה,שולחת נשיקה סמוקת לחיים לאוויר ומסמנת לי לתפוס.
מלאך הילדה הזאת..מאיפה היא נחתה עלי.
הודעה מרצדת לי על המסך.
בר.
'רוצה ים?נביא ענבים,בירה ושמיכה.
אולי נקרא גם לגיא?
אה,ואור אם את רוצה..'.
האמת,עולה בי חשק פנימי לים.
חשק מהסוג הטהור שנדלק אצלי ברגעים של געגוע לעתיד הטוב שאני מצפה מעצמי לבנות לי.
זורם לי ים רק בלי ענבים ובלי בירה ובלי גיא.
עם אור?אולי.
בר ואור,שתיי קצוות..
מוזר שאני מצליחה לאחד בין סגנונות הפוכים של אנשים.
...
איך לא,גיא גם נמצא פה בסופו של דבר.
אור יושבת בצד,מציירת על כף ידה משהו אומנותי שרק הנשמה שלה מצליחה להבין ובר רצה אל הגלים,זורקת על השיער שלה עוד חומר חימצון,"משהו כזה שהשמש אוהבת!!",היא מתגלגת מצחוק ונשכבת על החול רחוק.
גיא יושב איתנו על השמיכה הקטנה,יחף,מתחיל לדבר קצת על השבר סורי אפריקאי ועל אילן רמון האדיר,על החברים שלו שאירגנו טיול מדהים ו,"ידעתן שקוראים לצמח הזה קטלב?",הוא מפנה אלינו את הפלאפון עם תמונה מוזרה של צמח הקטלב,אור נשארת תקועה בדיו הכחול שמצטייר על ידה ואני תוקעת את ראשי בים.
גיא זז קצת על המקום,אני מפנה אליו ראש,מרימה גבה.
"אז מה שחר?מה קורה?",הוא שואל ברגישות ששמורה רק לו.
"מה התחדש?כלום נראה לי..",אני חושבת על הדברים שניסו להתחדש אצלי בסרט החיים ולא מוצאת.
חושבת על הצהריים המוזר שהיה לי היום ועל שלי והפליימוביל השותק שלה.
פתאום יוצאות לי מילים צועקות,עצורות,שכבר מחכות לצאת שנים.
"לפני שאתה ממשיך לדבר איתי על השבר סורי אפריקאי,בוא נדבר רגע על השבר לב גוף שלי סבבה?!
אילן רמון היה צריך להגיע עד החלל כדי לראות מישם שהשבר הסורי הזה נראה כמו צלקת ענקית על כדור הארץ.
אצלי אתה לא צריך לטפס לחלל.מספיק להרגיש רגע את השקט שבחושך,מספיק לעצום עיניים ולנשום,ככה אתה בטוח תראה את הצלקת האדירה שיש לי בלב.",אני מסיימת להוציא את כל המטען הכבד שמוסיף לטפס אצלי במשך כל שנות חיי,נושמת בכבדות.
הוא מקשיב.
שותק,לא מגיב.
פעם ראשונה שאדם שומע את הדברים שלי ולא מחפש להגיב.
הוא פשוט מפנים.
אני נושכת את השפתיים,לא רגילה לשקט הזה.
יותר מידי הכלה מופנת אלי.
"אה,בעצם התחדש משהו..",אני מתנערת.
"אני רוצה פליימוביל!באלי לשחק את החלומות שלי..אני רוצה בובות פליימוביל ולשקוע בחלום..",פתאום חיוך של ממש נפרש על פניי ואני מושיטה ידיים לצדדים,מתעסקת בחול.זה מרגיע.
"מה פליימוביל,מצחיקה",גיא מתנתק מהכבדות שהנחתתי עליו,כולו משועשע,מתחיל לצייר קצת על החול,בקצב של המחשבות שלו.
הגלים מנקים את הלב פנימה,המלח מטהר.
אור פתאום זורקת שיש לה כמה בובות של פליימוביל בבית ואם אני רוצה,היא מוכנה להשאיל לי כמה.
מסכנה אור.
תמיד אני מושכת אותה אחריי למפגשים עם גיא.
מילא בר..אבל אור?
היא צנועה ושקטה,לא מרבה במלל.
יש בה קסם,כבר תהיתי בקיסמה כמה וכמה פעמים.
היא ילדה נוכחת בסביבה אבל מבודדת את עצמה.
זה מדהים..
לא פלא שהיא אדם שמצליח להכיל אותי,עם כל השריטות והכאב העצור שבי.
לא פלא שהיא אדם שמצליח להכיל כל כך הרבה אנשים.
"שחר",גיא קורא לי,מוציא שריקה מהממת מפיו.
היונה לידו בורחת.
"אה כפרע?",אני צוחקת ומתרצנת קצת שרואה את מבטו הרציני.
"סתם..אני מציע לך..",הוא נבוך.
"אולי תנסי לצייר את החלומות שלך בחול?זה עושה טוב",הוא משחרר.
אני מחייכת,ידיי מחליקות על החול החם,מכינות אותו לקלוט את חלומותיי.
שקט לי,הגלים מרעישים ברמה המדוייקת..השמש נוטה לשקוע ולהשאיר אחרייה אבק כוכבים זוהרים.
אני,עם השקט.עם הים.
איש ואישה מצויירים על החול,בינייהם,לב גדול.
בית מוצב שם ודשא וצמח מטפס על קיר.
הרים גם מאחורה ושמש עם קרניים,אמנם עשויות חול אבל הן מצליחות לשדר את החמימות שאני זקוקה לה.
גיא מצייר גם על החול.
אור מציירת על היד.
בר נעשיית בלונדינית,החימצון עושה לה טוב.
אני נשכבת על הגב,מפזרת את השיער,נותנת לחול להיכנס לתוכי,לרפא לי את הלב ולהצמיח את החלומות.
רגוע לי וטוב..יש לי חלומות טבועים על החול,הם בטוח יתגשמו.
המחשבות שלי מתנערות כשאני מרגישה שמישהו נוגע לי בשיער,אני קופצת מהחול כאילו נשכו אותי ומנסה להתאפס חזרה לעצמי ולמחשבות הראשוניות שלי אודות חלומות העתיד,כשאני קולטת שהנגיעה עכשיו בים נעשתה על ידי שלי הקטנה,מלאך שהיא..מאיפה היא באה.
הפעם היא מלווה בבובת פליימוביל אחת ביד ופתק קטן-
"קכי ילדה מטוקה!
בהאבה,
שלי".
.פשוט שואב.אי אפשר להפסיק.וכל פעם שקוראים אותך נהי'ה טוב בלב כזה.
כמוני כמוך.הפכתי כל פינה בערוץ הזה)
