אני יושבת על ספסל באמצע הרחוב. מאחוריי בניינים ישנים עם דירות צפופות וקטנות. ירושלים. משמאלי יש גן שעשועים. יש שם כמה ילדים משחקים.
אני מדליקה סיגריה ושואפת. אני שקועה במחשבות, עם שירים בפול ווליום באוזניות. פתאום אני מרגישה יד נוגעת בי. אני קופצת לשניה ומסתכלת סביבי.
הדבר הראשון שתופס אותי זה עיניים. ענקיות. בצבע תכלת-כחול עמוק כזה. אני מסתכלת. מולי עומדת ילדה. ילדה קטנה, אולי בת ארבע. עם שיער בלונדי מתולתל אסוף לקוקיות קטנות, שמלה ורודה עם פרחים לבנים קטנים. יחפה.
אני מוציאה אוזנייה אחת ושואלת אותה, "מה את רוצה?"
"איך קוראים לך?" אני מחייכת לעצמי ושואלת אותה "למה?" "כי אני אוהבת להכיר חברים חדשים".
טוב נו, בוא נזרום עם הצוציקית הזו. אני דורכת על הסיגריה ומוציאה גם את האוזנייה השנייה.
"אני אור. איך קוראים לך?" "לי קוראים ליבי. מה את עושה פה בגן שָׁשּׁוּעִים שלי?"
גן ששועים שלי. יפה לה. כזו קטנה ככה יודעת את מקומה. אני עונה לה, "אני רק עצרתי פה לנוח".
"לכי לנוח בבית. אין לך בית?" היא לא עוצרת, ליבי הקטנטונת הזאת.
"יש לי בית. בעצם... אני לא יודעת אם זה נקרא בית. לא משנה, זה מסובך מידי". "כל הזמן אומרים לי דברים מְסֻבְּכָכִים, אבל אני כבר ממש גדולה ומבינה! אז יש לך בית או אין לך?"
"יש לי מקום לישון. אבל אני לא כל כך מרגישה שזה בית..." אני מרגישה מטומטמת שאני מסבירה לילדה קטנה מחשבות מתוסבכות של עצמי. היא מקמטת את המצח בניסיון להבין למה אני מתכוונת, וזה מצחיק אותי. אני שואלת אותה, "איפה הבית שלך?" "הבית שלי קרוב קרוב, אבל רק אני ויהלי שזאת אחות שלי שהיא יותר גדולה ממני ואמא בבית כי אבא ברח לנו."
הופה. לא רק אני מתוסבכת בעולם הזה. אני לא יודעת איך להתנהג במצבים כאלו, במיוחד לא אם האדם שמולי היא ילדה קטנה בת ארבע שלא יודעת מה זה אבא.
אני מנסה להעביר נושא. "אז מה, באת עם אמא לשחק בגן שעשועים?" "כן. אבל אני לא אוהבת לשחק במגלשה. אני רק אוהבת תארגז חול, אני אוהבת ללכת על החול בלי נעליים ולהרגיש את החול ברגליים, זה נעים נעים. כדאי לך."
כדאי לי. מה את אומרת, נסיכה קטנה. אולי. אולי אני באמת צריכה להבין מה עושה לי "נעים נעים".
"את רוצה לשחק איתי בחול? זה כיף. במה את אוהבת לשחק?" אני עונה לה שאני גדולה מידי בשביל לשחק. "אבל גם אני גדולה גדולה ואני אוהבת לשחק. מה את אוהבת לעשות?"
מה אני אוהבת לעשות? שאלה טובה. את רוב הדברים שאני עושה אני עושה כי אני צריכה. הולכת לעבודה כי אני צריכה כסף. אוכלת כי אני צריכה כוח. ישנה כדי לקום למחרת לעבודה. וזה גלגל שמסתובב ולא נגמר.
מה אני אוהבת? אני אוהבת ים. אני אוהבת את בר. אני אוהבת את מאור.
"בת כמה את?" היא שואלת. "אני? אני בת עשרים ושלוש. בת כמה את?" "אני כבר בת שלוש וחצי! ועוד קצת קצת אני יהיה בת ארבע ואז אני ילך לכיתה אלף!" ואז היא מוסיפה ברצינות "ואני ילמד הכי הכי טוב בעולם כדי שאמא תאהב אותי".
עוד משפט שאני לא יודעת איך להגיב עליו. אני חושבת קצת ובוררת את המילים.
"את יודעת ליבי, שלאמא קצת קשה בלי אבא, והיא צריכה לגדל אתכם לבד, ולפעמים קצת קשה לה להראות את זה, אבל היא תמיד תמיד אוהבת אתכם."
"אני אוהבת אותה הכי הכי בעולם. כי היא אמא שלי!"
אני נמסה מהחום שלה, מהטוהר המזוקק הזה שנמצא בילדה בת שלוש וחצי.
"אני הולכת לאמא שלי, ביי אור! אני אוהבת אותך" היא מפריחה נשיקה לאוויר ורצה יחפה חזרה לגן שעשועים.
אני מחייכת חיוך מטופש כזה ושוקעת למחשבות. אחח, היא כיווצה לי משהו בלב הקטנטונת הזו. משהו בה טהור כל כך, אמיתי כל כך.
היא גדלה למציאות לא פשוטה, אבל יודעת לקבל הכל כאילו זה נורמלי. וברור לה שהיא אוהבת את אמא, פשוט כי היא אמא.
וואי. למה לי זה לא ברור? למה לי יש אמא, ויש אבא, אבל מחקתי אותם מהחיים שלי?
ולמה כשהיא שאלה אותי על הבית התכווצתי כל כך?
אני נעמדת. מה עכשיו? אני צריכה לדבר עם מישהו. עם מאור. למרות כל הריחוק וההפסקה המטומטמת הזאת שרציתי אותה.
אני מתיישבת חזרה על הספסל ומתקשרת אליו. ומנתקת. ומתקשרת שוב ומתאפקת חזק חזק לא לנתק.
שיחה קצרה, ואני נעמדת ומתחילה ללכת.
אני יודעת מה עושה לי נעים נעים.
הביתה.
אני מדליקה סיגריה ושואפת. אני שקועה במחשבות, עם שירים בפול ווליום באוזניות. פתאום אני מרגישה יד נוגעת בי. אני קופצת לשניה ומסתכלת סביבי.
הדבר הראשון שתופס אותי זה עיניים. ענקיות. בצבע תכלת-כחול עמוק כזה. אני מסתכלת. מולי עומדת ילדה. ילדה קטנה, אולי בת ארבע. עם שיער בלונדי מתולתל אסוף לקוקיות קטנות, שמלה ורודה עם פרחים לבנים קטנים. יחפה.
אני מוציאה אוזנייה אחת ושואלת אותה, "מה את רוצה?"
"איך קוראים לך?" אני מחייכת לעצמי ושואלת אותה "למה?" "כי אני אוהבת להכיר חברים חדשים".
טוב נו, בוא נזרום עם הצוציקית הזו. אני דורכת על הסיגריה ומוציאה גם את האוזנייה השנייה.
"אני אור. איך קוראים לך?" "לי קוראים ליבי. מה את עושה פה בגן שָׁשּׁוּעִים שלי?"
גן ששועים שלי. יפה לה. כזו קטנה ככה יודעת את מקומה. אני עונה לה, "אני רק עצרתי פה לנוח".
"לכי לנוח בבית. אין לך בית?" היא לא עוצרת, ליבי הקטנטונת הזאת.
"יש לי בית. בעצם... אני לא יודעת אם זה נקרא בית. לא משנה, זה מסובך מידי". "כל הזמן אומרים לי דברים מְסֻבְּכָכִים, אבל אני כבר ממש גדולה ומבינה! אז יש לך בית או אין לך?"
"יש לי מקום לישון. אבל אני לא כל כך מרגישה שזה בית..." אני מרגישה מטומטמת שאני מסבירה לילדה קטנה מחשבות מתוסבכות של עצמי. היא מקמטת את המצח בניסיון להבין למה אני מתכוונת, וזה מצחיק אותי. אני שואלת אותה, "איפה הבית שלך?" "הבית שלי קרוב קרוב, אבל רק אני ויהלי שזאת אחות שלי שהיא יותר גדולה ממני ואמא בבית כי אבא ברח לנו."
הופה. לא רק אני מתוסבכת בעולם הזה. אני לא יודעת איך להתנהג במצבים כאלו, במיוחד לא אם האדם שמולי היא ילדה קטנה בת ארבע שלא יודעת מה זה אבא.
אני מנסה להעביר נושא. "אז מה, באת עם אמא לשחק בגן שעשועים?" "כן. אבל אני לא אוהבת לשחק במגלשה. אני רק אוהבת תארגז חול, אני אוהבת ללכת על החול בלי נעליים ולהרגיש את החול ברגליים, זה נעים נעים. כדאי לך."
כדאי לי. מה את אומרת, נסיכה קטנה. אולי. אולי אני באמת צריכה להבין מה עושה לי "נעים נעים".
"את רוצה לשחק איתי בחול? זה כיף. במה את אוהבת לשחק?" אני עונה לה שאני גדולה מידי בשביל לשחק. "אבל גם אני גדולה גדולה ואני אוהבת לשחק. מה את אוהבת לעשות?"
מה אני אוהבת לעשות? שאלה טובה. את רוב הדברים שאני עושה אני עושה כי אני צריכה. הולכת לעבודה כי אני צריכה כסף. אוכלת כי אני צריכה כוח. ישנה כדי לקום למחרת לעבודה. וזה גלגל שמסתובב ולא נגמר.
מה אני אוהבת? אני אוהבת ים. אני אוהבת את בר. אני אוהבת את מאור.
"בת כמה את?" היא שואלת. "אני? אני בת עשרים ושלוש. בת כמה את?" "אני כבר בת שלוש וחצי! ועוד קצת קצת אני יהיה בת ארבע ואז אני ילך לכיתה אלף!" ואז היא מוסיפה ברצינות "ואני ילמד הכי הכי טוב בעולם כדי שאמא תאהב אותי".
עוד משפט שאני לא יודעת איך להגיב עליו. אני חושבת קצת ובוררת את המילים.
"את יודעת ליבי, שלאמא קצת קשה בלי אבא, והיא צריכה לגדל אתכם לבד, ולפעמים קצת קשה לה להראות את זה, אבל היא תמיד תמיד אוהבת אתכם."
"אני אוהבת אותה הכי הכי בעולם. כי היא אמא שלי!"
אני נמסה מהחום שלה, מהטוהר המזוקק הזה שנמצא בילדה בת שלוש וחצי.
"אני הולכת לאמא שלי, ביי אור! אני אוהבת אותך" היא מפריחה נשיקה לאוויר ורצה יחפה חזרה לגן שעשועים.
אני מחייכת חיוך מטופש כזה ושוקעת למחשבות. אחח, היא כיווצה לי משהו בלב הקטנטונת הזו. משהו בה טהור כל כך, אמיתי כל כך.
היא גדלה למציאות לא פשוטה, אבל יודעת לקבל הכל כאילו זה נורמלי. וברור לה שהיא אוהבת את אמא, פשוט כי היא אמא.
וואי. למה לי זה לא ברור? למה לי יש אמא, ויש אבא, אבל מחקתי אותם מהחיים שלי?
ולמה כשהיא שאלה אותי על הבית התכווצתי כל כך?
אני נעמדת. מה עכשיו? אני צריכה לדבר עם מישהו. עם מאור. למרות כל הריחוק וההפסקה המטומטמת הזאת שרציתי אותה.
אני מתיישבת חזרה על הספסל ומתקשרת אליו. ומנתקת. ומתקשרת שוב ומתאפקת חזק חזק לא לנתק.
שיחה קצרה, ואני נעמדת ומתחילה ללכת.
אני יודעת מה עושה לי נעים נעים.
הביתה.
