(לא עושה מרגיע וטוב בלב בכלל.
ישמצב שעדיף לא לקרוא.היתי חיבת אבל לכתוב משו כזה.מחילה.)
נראה כאילו כל העולם בוכה את הדמעות שהיא לא מצליחה לבכות.הדמעות שיושבות בתוכה ומחכות,הדמעות שלגמרי שורפות אותה מבפנים.
הילה רצה ורצה בתוך הגשם הזה והרוח,השערות נדבקות לה לפנים והאף שלה אדום וכל הפנים שלה קפואות קפואות.
והלב.הלב,ממ..היא חושבת,גם הוא קפוא.הגינס שלה סחוט מהגשם.טוב צריך שניה הערכת מצב,חשבה.'מה עושים',התישבה ביאוש על ספסל במרכזית.
-צלצול-
הוציאה תפלפון מהתיק השחור שלה.הכל אצלה שחור.התיק והזקט,הלק,ו..הנשמה.הנשמה השחורה שלה.זאת שדוחפת אותה לברוח מכל דבר שאפשר לברוח ממנו.
זה היה נעם."מה איתך יפה,איפה את?" "אני במרכזית,רוצה לבוא לאסוף אותי נסע קצת לים?" "מה ים משוגעת,תראי איזה גשם!" "באלי ים." "טוב נו,יא פסיכית אי אפשר לצפות את השגעונות שלך,חכי אני בא." -ניתוק.-
הילה עולה לאוטו של נעם,מטנפת לו את כל הריפוד במים,לא מזיז לה."יאלה תל אביב,היר וי קאם!"נועם צוחק.הילה מסתכלת עליו במבט כזה שמוריד את כל החשק שהיה לו שניה לפני שעלתה לו לאוטו. "מה זה הפרצוף הזה?" "אני..נעם אני,"הילה נאנחת."אני לא עומדת יותר בריקנות הזאת.גדול עלי כל החיים האלה.הלב שלי צועק לי הצילו בלי הפסקה.לא מסוגלת להיות בבית יותר.לא באולפנא,שעוד מעט אני יצטרך לחזור אליה,אתה יודע איך זה..ההורים שלי לא יקבלו את זה שאני ישאר בבית עוד כשיגמר החופש,צריך ללמוד וכל השטויות האלה..ואני לא מסוגלת לחזור לשם.לא מסוגלת לעמוד בצביעות הזאת שאני יהיה שם.אף אחת,א ף א ח ת לא יודעת עלי כלום.זה רק אתה.ואני לא מסוגלת להיות שם דוסית עם חצאית וגרבים,שכולם חושבות שהיא צדיקה רצח ומתוקה ותמימה כזאת ו,ופה..מה אני.תראה אותי.לא יכולה עם השקר הזה זה הורג אותי נועם.אני לא יודעת מה לעשות.אמא ואבא יתחרפנו עם הם ידעו על המצב שלי.אני לא יכולה לספר לאף אחד,אבל לא מסוגלת להיות שם.וריק לי נועם,כלכך ריק.חיים כפולים.נמאס לי מזה.הלואי היתי יכולה לברוח משם כמו שאני סתם בורחת לרחוב כי לוהט לי בבית.אני כל היום רבה איתם,וכל פסיק שהם אומרים מקפיץ אותי.אני נחנקת.אני נמעכת לקיר."הילה נאנחה.
'אווץ.לא פשוטים החיים האלה.'חשב נועם לעצמו.הם שתקו עד שהגיעו לים.ירדו בשתיקה,נעם מחבק את הילה ושתיהם שותקים.הולכים בשתיקה לכיון המים.
בחוץ העולם עדין סוער את הסערה של הילה.הגשם מצליף בהם בלי הפסקה ומרטיב אותם בלי להשאיר טיפת בגד יבשה.'היא באמת משוגעת הילה הזאת,מי הולך בשיא החורף לים?'חושב נועם לעצמו.'אבל דוקא זה מה שיפה בה,בהילה.שהיא משוגעת.מסתורית כזאת.אי אפשר לדעת מה יבוא לה פתאום.'
מגיעים למים,מתישבים.הגלים סוערים איתם ברמות,כמו הסערה שבלב שלהם.הילה מסתכלת על המים באדישות כאילו,אבל רואים לה בעיניים יאוש מטורף מעצמה,רואים לה בעיניים 'הצילו'.הצילו מטורף כזה.שעוד רגע משתגע.
"הילה,שמעי.נלך היום לבית שלך.אני יבוא איתך.נספר להורים שלך עלינו.אין מה לעשות.תראי איך זה מטריף אותך להסתיר את זה.
נראה מה יגידו,אל תדאגי.אני איתך בסיפור." הילה שתקה.הם המשיכו לשתוק.שתיקה שחזקה הרבה הרבה יותר מכל המילים שיכלו להגיד.
שתיקה שזעקה פחד ויאוש,ובלבול.הילה ישבה על החול,ושמה את הראש על נעם,שליטף לה את השיער.ושוב נאנחה.ונעם חשב שראה לה דמעה בורחת מהעין.
אחרי שעה בערך,שישבו ככה ושתקו,ורק בהו בגלים הסוערים,קמו והלכו לאוטו.ונסעו לבית של הילה.בשתיקה.
בדרך רייכל שר 'ואם הטעם קצת מר,ושורף בחזה,אז הכל יחכה.' והלב של הילה דפק טיל והיא חשבה שפשוט שורף לה.שורףשורף.
הגיעו וירדו."נועם אני מפחדת בוא נחזור," "לא,בוא ניכנס,הכל יהיה בסדר."
נכנסים בשקט,אבא ואמא במטבח.אמא צועקת לה,"הילה בואי את חייבת לראות איזה מצעים חדשים מטריפים קנינו לך לאולפנה" והפחד רק מחלחל יותר עמוק ללב של הילה.
הם נכנסים למטבח,ואבא קופץ בבהלה ואמא עוד שניה נופלת מהכסא מרוב שוק.
"הילה מה???מה זה?מי זה?מה קרה לך??השתגעת תגידי לי???"
"אמא חכי רגע,אני יסביר,"
ואבא מתעשת מהבהלה וצועק על נועם-"תצא לי מהבית!שמעת?!מיד!"
"אבא לא,שניה חכו רגע תנו לי ל-" "הילה אל תנסי אפילו,אני לא מאמין למה שאני רואה."
"נו,תצא!"שאג אבא לכיונו של נעם.
"אבא,אם הוא יוצא,אני יוצאת איתו ביחד.תן לי להסביר רגע!"
"את לא הולכת לשום מקום,שמעת?!ואתה,נו תצא כבר!"
הילה ונעם התחילו להתקדם לכיון הדלת,ואבא תפס את הילה בשרוול וצעק לעברה"את לא הולכת,שמעת?ומה זה הגינס הזה???מה נראלך תגידי לי??"
אבא אני מנסה להסביר ואתה לא נות-" "יודעת מה,תלכי באמת!לא מסוגל לראות ככה את הבת שלי!"
הילה היתה בשוק.מילא שהיא תברח,אבל שאבא שלה,שלה!!יגרש אותה מהבית?
אחרי כמה שניות,היא פשוט התעשתה והם יצאו.
רק נכנסו למכונית והילה התחילה לבכות בכי חזק,מר ובלתי נשלט.לא הצליחה לעצור.בכתה ובכתה,על החיים ההזוים והדפוקים שלה.
בכתה ובכתה ובכתה.אפילו החיבוק של נעם,הזה החם,החזק,שהצליח להרגיע אותה כמעט תמיד בכל הסערות שהיו לה,לא הפסיק את הבכי אפילו לשניה.להיפך,הוא רק נהיה יותר חזק ובלתי נשלט.
"מה לא עשיתי טוב,מה.אני לא היתי מסוגלת.איך אפשר לשקר ככה על כולם.?!
למה העולם הזה דורש ממנו לבקש סליחה על מה שאנחנו?!למה לעזעזל הוא לא מקבל אותנו פשוט?!
אז מה אם חשבתם שאני משו אחד ומסתבר שאני לא,אז מה?!תקבלו.תאהבו.כמו שאני.רק לו יש את הזכות לשפוט.
למה אנחנו צריכים לעמוד בציפיות של עוד מישו חוץ מההוא שם למעלה?!
למה"
מפה,המסע של החיים שלה כל כך לא ברור לה.היא לא יודעת מה יהיה איתה.
רק דבר אחד היא יודעת ומתנחמת בו.היא יודעת,שאפילו עכשיו,כשהיא בשיא הלצער ולהכעיס את אבא שלמעלה,הוא עדין נשאר בצד שלה.עדין יורד איתה עמוק.היא כפוית טובה.היא יודעת.היה לה חיים מושלמים.עדין היא הרגישה חוסר שם.אבל הוא מקבל אותה.
היא ממש מרגישה את זה חזק.שהוא איתה.למרות שהיא כועסת.למרות שהיא מכעיסה.למרות שהיא פשוט עושה הפוך הפוך ממה שהוא רוצה ממנה.
למרות שהיא לא מבינה למה זה ככה.למה לא מקבלים אותנו,את כולנו פשוט כמו שאנחנו.
למה יש אנשים שאין להם מקום.למה העולם הזה כזה הפוך ומבולבל.היא יודעת שאצלו תמיד ישלה מקום.הוא לא בנאדם הוא.תמיד הוא יאהב אותה.ישלו אהבה בלי גבולות.
נעם לא מבין אותה על זה.הוא צוחק עליה.את חתיכת דוסית,את יודעת?"הוא אמר לה פעם."את לא מצליחה לעבוד עלי עם הגינס הזה.איך את יכולה להיות הכי לא מחוברת לעולם הדתי הזה,ועדין כל כך מאמינה באלוהים. כמה הפכפכית את.משוגעת.כבר אמרנו,הא?!"קורץ לה.אבל נעם אפילו שהוא חילוני,אוהב את זה.את האמונה שלה.אוהב את ההפכיות הזאת.את החוסר נורמליות,את השיגעון שהיא.את ה'חתיכת דוסית' שהיא.
הילה נרגעת קצת מהבכי חסר המעצורים שלא בכתה כבר הרבה זמן,ונעם מתניע.הם נוסעים.לא יודעים לאן.
החיים האלה.זה לא ידוע מה יקרה איתנו.חושבים כל אחד מהם לעצמו בנפרד.
בסוף חוזרים,חושבת הילה.בסוף אני יחזור.בסוף משו ירגע בנו.בסוף,היא רועדת שהיא חושבת את זה,בסוף עוד יהיה לנו טוב.
היא יודעת את האמת,היא יודעת שהחיים שהיא חיה עכשיו זה שקר,פשוט קשה לה להיות מחוברת.היא רוצה לחזור.בסוף היא תחזור.
בנתיים,היא צריכה קצת לחפש.לחפש אותו גם למטה,גם בתוך הבוץ.גם בשחור,השחור הזה שבתוך הנשמה שלה.
משוגעת,כבר אמרנו,הא?!"
(מי שמכיר אותי,פליז אל תשפטו שכתבתי ככה בצורה הזאת..היתי חיבת.)
