היא לא מצליחה להרדם. מתהפכת מצג אל צד. היא נזכרת בשיחה אתמול בלילה עם ההורים. הם סיפרו לה שעוד שבועיים את העיר הם עוזבים. אין מה להתווכח זה מה שהוחלט ושעכשיו תגמור לחתוך בבקשה את הסלט. אחרי זה כשלא היו כל הקטנים הם ישבו איתה עוד קצת (ההורים). הם אמרו שהם מבינים שקשה לעזוב את העיר את החברות ואת כולם, אבל מה לעשות שנגמרה שליחותם שם? ועכשיו הם צריכים ללכת לעשות טוב בעוד מקום. היא קיוותה שזה סתם חלום. חלום רע חלום סיוט, בל זה עדיף על להיות מציאות. אבל היא כבר גדולה והיא יודעת שצריך להתמודד, היא מנסה לעצור את הבכי ולהתעודד.
הזמן רץ לו והם כבר עוזבים, מרחוק מנופפים לשלום כל החברים. היא משחזרת. היא משחזרת את ה-כל והגוש בגרון נהיה יותר ויותר גדול. היא מבינה שזה המעשה הנכון ועדיין קשה, נו טוב איך אומר חנן בן ארי? "לא הכל פרר או רושה". היא מגיעה לכיתה החדשה בחשש רב, "אוףף!" היא חושבת- אין לי כח להתחלה חדשה עכשיו!"
היא מיתיישבת בחשש בפינה בסוף הכיתה, כל כולה תקווה שהאדמה תבלע אותה.
סוף יום לימודים ואמא שואלת בשלווה אך עם מלא אהבה, "איך היה בכיתה החדשה" והיא עונה לה- "עזבי אותי, אני תשושה!, וזה לא היה צריך לקרות בכלל!" ואמא עונה לה "אוי חבל!" יקרה, "תחשבי על זה יש לך כאן הזדמנות חד פעמית", היא מתחילה לחייך, "את יכולה לעצב את דמותך כרצונך!"
"מה?" היא לא מבינה, "אמא על מה המהומה?"
"יקרה שלי את יכולה לבחור כאן איך להתייחס למצב, נכון לעבור דירה זה לא קל אם מסתכלים על הכאן והעכשיו, אבל יש בזה הרבה טוב והרבה מיוחד, תחשבי שכאן לא מכיר אותך אף אחד! את מתחילה עם דף חדש, נקי, לבן לגמרי עם אנשים חדשים. איך תהיה השהיה שלנו כאן? לזה רק אנחנו אחראים!"
כבר לילה מאוחר, והיא מתהפכת מצד לצד.יש לה הזדמנות שאין לכל אחד. היא מחייכת עכשיו היא מתחילה, את הכל מהתחלה.
