כאן כמה הודעות בנושא שכתבתי כאן בעבר שאולי יוכלו לעזור גם לך קצת (לב):
"
הדבר העיקרי שהכי בולט מהודעתך הוא שגם בעלך וגם את נמצאים כרגע *במצוקה*.
שניכם נמצאים "במקום הקטן שלכם" - מקום בו אתם לא במיטבכם,
מקום עם המון קושי
עם הרבה תסכול
עם המון עייפות
עם המון כאב
בעלך - נמצא שעות על גבי שעות במקום בו *לא טוב לו בו*
לא טוב לו פיזית שם
לא טוב לו רגשית שם
וזה שואב ממנו אנרגיה כה רבה,
וממש מתיש אותו נפשית חלילה.
על המקום הזה,
נוסף לו עוד קושי רב של עייפות, נסיעות, תסכול מעצמו ומהחיים כרגע, ואולי גם התחלה של דיכאון חלילה או לפחות דיכדוך - שממש צובע לו את כל היום בצבע שחור בוהק.
כאשר הוא חוזר הביתה, הוא מגיע לאשתו האהובה ובתו האהובה - אך ככל שהן אהובות, טיפול בתינוקת קטנה ובילדים בכלל הוא קשה מאוד מאוד. ולעיתים מתיש.
ואפילו הרדמה של 10 דקות, ושמיעת בכי של 5 דקות, כאשר כוחות הנפש כבר כמעט גמורים או אולי גמורים לגמרי - כל דבר הכי קטן יכול פשוט לרסק. לשבור. באמת באמת ולא בכאילו.
ממש כמו ביטוי "הקש ששבר את גב הגמל".
אז קשה לו.
קשה לו לחזור ולדעת שעדיין הוא צריך להיות במוד של "עבודה" ולא של רגיעה ומנוחה -0 לקלח, להשכיב, להרגיע,
קשה לו!!!
ממש לא סתם - אלא באמת באמת קשה לו.
ועם זאת,
הוא מנסה ככל יכולתו.
ממשיך לקום כל בוקר
ממשיך עם נסיעות מטורפות
ממשיך עם עבודה ומסדגרת קשה יום יום
כאשר הוא חוזר ב18:00 הוא כן כ"כ כ"כ מתאמץ ועוזר
אבל שזה כבר 19:00 והוא מ6 בבוקר אחרי שינה טרופה גמור - זה פשוט כבר יותר מדי בשבילו.
הגוף שלו, הנפש שלו - צועקים הצילו!
אני פשוט לא יכול יותר!
אני רוצה!!! אבל פשוט לא *יכול* לא יכול. הכוח שלי נגמר,
אני חייב להתמלא ממשהו כי אי אפשר לעבוד על 0 אחוז בסוללה
הוא ממש על אדים כרגע.
ויש גם אותך יקרה.
אמא טרייה.
אישה מדהימה.
שעד לפני לא הרבה זמן לא הכירה כלל את כל האחריות המטורפת הזו שנקראית ילד
את היצור חסר אונים הזה שעכשיו פתאום בבת אחת תלוי בי 24/7 ואין לאן לברוח והוא תמיד תמיד שם
ואני תמיד תמיד אמא שלו
גם כשאני מרוטה מעייפות
גם כשכבר לא יכולה לשמוע טיפת צעקה - והילדה המתוקה הזו צועקת - אני אמא שלה.
ואת כרגע לא עובדת, נמצאית איתה כל הזמן כל הזמן
וזה מתיש!!!!
ואו כמה זה מתיש!
עם כל הברכה והתודה העצומה לקב"ה עליה - בד בבד מגיע הקושי.
הקושי בהריון שסחבת אותה 9 חודשים שלמים!
הקושי בלידה הכואבת
הקושי בהנקה
הקושי בלילות שפתאום טרופים והעייפות התהומית זועקת לשמים
הקושי בגידול
הקושי באחריות
הקושי בתלות של יצור חסר אונים בך
הקושי במעבר החד הזה מלהיות אדון על עצמך ועל הזמן שלך - ללהיות משועבדת ממש ללו"ז ממש לא מסודר של יצור קטן וצרחן...
וזה קשה קשה קשה!
גם את באפיסת כוחות כרגע!
גם אתבעייפות תהומית
ואת רק רוצה יד שתושיט עזרה
ואת רק רוצה קצת שקט.
לישון לילה שלם
(פחחחח נשמע כמו חלום אוטופי לילה שלם אה?!)
להתקלח בשקט, לאכול בשקט, לצאת לבלות בשקט
אבל אין את השקט הזה!
אין!
יש צרחות
ובכי
וצרחות
ובכי
ועייפות
והרדמה
ושוב\
ושוב
ושוב
די!!! לפעמים משתגעים כבר ורוצים לברוח לאי בודד ולישון שם שנה שלמה אם אפשר!!!
אז גם את מגיעה לקצה היכולות שלך.
לכן, מה שקורה כאן יקרה, הוא ***ששניכם נמצאים במצוקה בו זמנית****
וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!
זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!
זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!
זה לא שלבעלך לא אכפת מהקושי ומהכאב שלך - זה שהוא מרוכז בכאב שלו!
אפילו לעצמכם אין יכולת לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.
אדם שכל כולו בתוך הקושי - ממש ממש לא מסוגל אפילו לראות מעבר לקושי *עם עצמו*
הוא פשוט לא יכול, לא שלא רוצה.
במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.
לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.
להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.
בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.
כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...
אבל עד אז - להיעזר. בכל מה שאפשר
מספיק שרק אחד מכם יהיה עם טיפה טיפה יותר כוחות - והכל יראה אחרת
נסי להשלים שינה בצהריים איתה
נסי כן למצוא בנרות עוד יד אפילו של נערה או בייביסטר
נסי להקל מעלייך באוכל מוכן, דברים קפואים, מדיח, מייבש, הורדת סטנדרטים לאפס, לעשות דברים שאת אוהבת ומטעינים אותך באנרגיה
ללמוד לאט לאט שיטות הרדמה אולי עם יועצת שינה וכדומה שיקחו ממך פחות אנרגיה, או כל דבר שאפשר לחשוב עליו
ולזכור שזו תקופה! היא קשה, אבל היא תעבור!!!
הילדה לא תהיה לנצח תינוקת, היא תגדל ב"ה, תישן לילות שלצמים, את תחזרי לכוחות שלך בגוף ובנפש, בעלך יסיים את העבודה המתישה הזו
זה יעבור
עוד שנה ואו עולם אחר
עוד שנתיים עוד יותר
אתם פשוט כרגע בעיצומו של משבר, בעיצומה של מצוקה אמיתית לשניכם בו זמנית וזה מאוד מאוד קשה
נסו עם כל הקושי *להבין* אחד את השניה
*לראות* את הקושי של השני/ה, גם אם מאוד קשה לכם - בכל זאת - להיכנס רגע ללב ולראש אחד של השנייה ולדמיין שאתם במקומו/ה יום שלם ואיך אתם חווים ומרגישים וכמה אתם מותשים באמת
לנסות להחזיק את הראש מעל המים כרגע בתקופה של ההישרדות הזו
ואח"כ יהיה אפשר לנשום הרבה יותר לרווחה
ובינתיים לנסות בכוח למצוא אפילו חצי שעה ביום לזמן של טעינת מצברים - להתמלא. לעשות דברים שאוהבים. לנוח. לישון. לאכול טוב. פעילות גופנית. זמן זוגי. לזכור גם את היופי והטוב בחיים גם עכשיו
יהיה טוב יקרה!
כבר יש הרבה טוב
ויהיה עוד הרבה יותר!"
-----------------------------------------
ועוד:
"
אז נכון שנשארתם הזוג החמוד שהייתפ
אבל המציאות שלכם השתנתה לבלי היכר.
אם פעם הייתם זוג צעיר
ואח"כ זוג צעיר עם אישה בהריון
ואח"כ זוג צעיר עם אישה אחרי לידה
ואח"כ זוג צעיר שהאישה נהייתה גם לאמא
ואח"כ זוג צעיר שהאיש נהפך גם לאבא
ואח"כ זוג צעיר עם אישה מניקה
ואח"כ זוג צעיר עם אישה שנוטלת גלולות
ואח"כ זוג צעיר שהאישה חווה פתאום כאב
ואח"כ זוג צעיר שהמציאות של אסורים פתאום יותר קיימת ונוכחת בחיים
ואח"|כ זוג צעיר שכבר יש לו פז"ם של יותר משנה 
ואח"כ זוג שמגלה לעיתים גם חוסר חשק
ואח"כ זוג שהגוף משתנה
ואח"כ זוג שמגלה את העייפות במלוא תפארתה ועוצמתה
ואח"כ זוג שיש לאישה חשש מכאב
אז בהחלט, יש המון המון שינויים!
במציאות!
המון!
לא פייר וגם לא נכון לשפוט את עצמכם של פעם לפני כל הטלטלות והשינויים האלה (כל שינוי, גם שינוי טוב הוא לא קל, קל וחומר ששינוי שלאו דווקא חיובי) לעצמכם של עכשיו.
כל זוג הכי מדהים ועם הכי הרבה תשוקה שהיה עובר את כל זה - זה היה משפיע עליו!
כל זוג!
והמציאות המשתנית משפיעה עלינו אין מה לעשות,
אז את במדהימותך ובכנות שלך והחוכמה שלך רוצה לטפל ישר וזה כ"כ כ"כ מדהים ומבורך וחשוב בעיני!!! ממש!
וכ"כ לא מובן מאליו!
ואיזה כיף לשמוע שלמרות כל השינויים אתם (מצטטת אותך (:
זוג מאוד אוהב
מאוד פתוחים אחד עם השנייה
שניכם טובים בלהביע רגשות
יש לכם אמון מלא אחד בשנייה
אתם מעזים לפתוח גם דברים לא נעימים שדורשים עבודה!
אתם מאוד נהנים בקיום היחסים
מאוד מתגעגעים אחד לשנייה
מחכים כבר להיות מותרים
לילה ראשון מיוחד במינו ותשוקה בשמים!
היה מאוד כיפי
ועם כל זה את אומרת משפט מחץ חשוב חשוב "ברור שיש כאן דברים זמניים שיעברו
אבל גם דברים שצריךם ללמוד
וכנראה שעכשיו זה הזמן"
חותמת על כל מילה שלך במשפט הזה!!!
נכון!
ממליצה למשל על מדריכות לחיי אישות של מרכז יה"ל ועל מרכז יה"ל בכללי - יכולה להיות כתובת מדויקת עבורכם.
ממליצה גם על הסדנא האינטרנטית של אפרת צור וגם של שירי לופוביץ (אבל זה יכול להיות יותר כללי מאשר מישהי שתשב מולך ומול בעלך באופן אישי ותכיר אתכם לעומק על מי *שאתם*, אבל עדיין יכול להיות נפלא נפלא)
אני באמת חושבת שעם ידע מתאים וכלים מתאימים תרגישו שיפור ע-צ-ו-ם, אני בטוחה בכך!
לאט לאט
לפרוק דבר דבר את כל השינויים שכתבתי למעלה,
ממש לגעת בכל אחד מהם ולהבין אותם ואיך אפשר לשפר
זה לגמרי לגמרי בר-שיפור, ובכמויות!
למשל (ממש על קצה המזלג) -
ואח"כ זוג צעיר עם אישה בהריון -
לברר איך ההריון השפיע עלייך, עליו, עליכם, ועל חיי האישות
ואח"כ זוג צעיר עם אישה אחרי לידה - איך הלידה השפיעה כנ"ל
האיזור וכל הגוף עבר חתיכת טראומה, ועוד פעם ראשונה,
ואיך כל השינוי והטראומה הזו והכאבים משפיעים על הנפש ועל הגוף
ואח"כ זוג צעיר שהאישה נהייתה גם לאמא - איך המעבר לאימהות השפיע כנ"ל,
מהי התפיסה של בעלך לגבי אמא?
האם יש לו תפיסה(מוטעית) שאומרתצ שאמא=דבר קדוש ולא מתאים שהיא תהיה גם מאהבת?
האם תפיסה אחרת שמעכבת?
האם לך יש תפיסה כזו?
ואח"כ זוג צעיר שהאיש נהפך גם לאבא - איך הוא תופס את האבהות האם הולך לו "חלק"?
יש לו מצב רוח טוב בכללי?
הוא ישן טוב וחיוני?
ואח"כ זוג צעיר עם אישה מניקה - איך ההנקה משפיעה?
הרבה פעמים היא מורידה חשק למשל
ואח"כ זוג צעיר עם אישה שנוטלת גלולות - כנ"ל, לגמרי יכול גם להוריד חשק ולהשפיע על עוד הרבה דברים בגוף-נפש
ואח"כ זוג צעיר שהאישה חווה פתאום כאב - נתון מאוד מאוד ***מאוד*** משמעותי!
כי כל פעם שכאב אפילו קצת,
אפיןלו פעם אחת -
הגוף זוכר.
ואז בפעם הבאה הוא הרי חכם, הוא לא רוצה שיכאב לו, אז יכול מאוד להיות שמראש הוא "מוריד מסך" ומוריד חשק ולא רוצה בכלל,
או אם הוא כבר "נכנס לזה" הוא נעצר ומפחד וחושש בקטע של לפני החדירה.
גם כאן צריך עבודת עומק עדינה עדינה
ולראות מהם הפתרונות הפרקטיים (רק אחרי ועל-גבי ההבנה השורשית של הכל כמובן) שיכולים לעזור - ויש הרבה!
ואח"כ זוג צעיר שהמציאות של אסורים פתאום יותר קיימת ונוכחת בחיים - גם - לראות איך אנחנו אל מול מצבי חיים משתנים ותקופות זמן שיש או אין געגוע חידוש, ציפייה, שיגרה וכו'
ואח"|כ זוג צעיר שכבר יש לו פז"ם של יותר משנה - כנ"ל
ואח"כ זוג שמגלה לעיתים גם חוסר חשק - לברר האם יש חסמי חשק, ואם כן מהם ואיך לנטרל אותם (יכולים להיות ה-ר-ב-ה)
ואח"כ זוג שהגוף משתנה - גם לעבוד על דימוי הגוף ודימוי עצמי בכלל
שלך מול עצמך
שלך מול בעלך
מאוד יכול להשפיע גם.
ואח"כ זוג שמגלה את העייפות במלוא תפארתה ועוצמתה- הוווו זו נקודה שיכולה לגמרי להרוג כל טיפת חשק העייפות הזו!
והעוצמה שנתקלים בה פתאוטם במעבר חד מהפיכתנו להורים מדהימה אותי כל פעם מחדש!
או במילים אחרות: מה-זאת-העייפות-המטורפת-הזאת-למען-השם?!?!
ואח"כ זוג שיש לאישה חשש מכאב - כמו שפירטתי בסעיף על הכאב
זהו לבינתיים
בהצלחה רבה רבה וכל הכבוד לכם!"
---------------------
"... עוד נקודה משמעותית היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -
ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.
נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.
וקורה לכולם.
לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -
רק אומר שאתם אנושיים!
ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!
ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,
להבין מה היה כאן,
להבין את עצמי,
להבין אותו/ה
לזהות את הבמפרים הללו
ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!
לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!
כי תמיד שיש משבר -
אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.
אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן
מה היה שם בעצם?
מה הקווים האדומים שלו?
מה קשה לי?
מה חשוב לי?
על מה זה דרך לי?
וכל זה לבן זוגי?
אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!
שיש קצר בתקשורת
צריך קודם כל להבין שזה קורה.
קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.
אז קודם כל - לא להיבהל!
זה אנושי וטבעי שזה קורה!
ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!
לכן,
הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה פריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?
מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?
מה חשוב לנו?
וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!
רק מהקשיים ורק מהמשברים
אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,
המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.
אפשר לנסות את זה למשל דרך "החלפת תפקידים" -
שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעללים של בעלך
ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?
מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?
איך זה בשבילך (בעלך) לראות תקופה ארוכה את אשתך כבויה?
כמה אתה מרגיש חסר אונים?
כמה כוחות נגמרו לך?
כמה עצוב וכואב לך עליה?
כמה אתה מנסה להיאבק כל יום מחדש להיות מתפקד ונוכח בשביל כולם כולל הילד המתוק?
כמה אתה מרגיש מתוסכל שאתה מת מת מת שאשתךתחייך שוב את החיוך היפה שלה אבל זה פשוט לא קורה?!
כמה אתה מפחד שאולי זה אף פעם לא יקרה?
והכי נורא - אין לך מה לעשות עם זה!!!
ואתה מרגיש כישלון
כישלון כישלון כישלון
שאתה כישלון של בעל
וכשלון של אבא
וכשלון של אדם
הרי אם אשתך לא שמחה איך תהיה הצלחה?! לא! אתה כ-י-ש-ל-ו-ן!!!
---------------------------
ואחרי שכתבתי ביחס לזוגיות, רוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני 10 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.
גם לי היה דיכאון אחרי לידה אז.
ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.
ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.
ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.
עד עכשיו הוא קשה לי.
ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 10 שנים.
ילדים = חוסר שליטה.
ככה קצר ככה פשוט.
ככה קצר ככה מבאס.
אבל זו האמת.
יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.
אני כ"כ מבינה אותך,
קוראת אותך וקוראת את עצמי של לפני 10 שנים.
אותן הרגשות בדיוק.
אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,
לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,
על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,
ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -
וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי,
מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.
מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,
מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה
מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם
מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!
אין פתק החלפה!
אין לחזור אחורה!
אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!
וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!
אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.
שאת אמא לא מספיק קשובה.
שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,
שבעצם זה באשמתך
שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.
שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!
מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!
אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,
אולי אני כישלון כאמא?
ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,
ויותר לחץ
ויותר צרחות
ויותר חוסר אונים
ויותר הרגשה של אין-מוצא
ויותר חוסר שינה
ויותר בלאגן תהומי
וחוזר חלילה.
אז המעט שאני יכולה לומר לך, מק"ר יקרה,
שזה כ"כ כ"כ נורמלי!
אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,
זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!
אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.
וזה נכון,
תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.
פשוט כך.
בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,
אמא מסורה
טובה
אחראית
חכמה
מעניקה
אוהבת
מחבקת
מנסה ומשתדלת
ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!
(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:
אבל למה היא בוכה עכשיו?!
עניתי להם: כי היא תינוקת!
ותינוקות בוכים!
זהו!"
הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח
וזה אפילו יקרה די הרבה,
למה?
כי הוא תינוק!
אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!
|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,
אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות
(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)
גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי הרגשתי כמו בתוך ריק.
בתוך בור שחור.
גם חיכינו לה 3 וחצי שנים,
וחפעמים איך שאומרים ״כגודל הציפייה כך גודל...״
אולי דווקא לזוגות שחיכו לילד (הראשון בפרט)
שהיו להם כל-כך הרבה שנים לחשוב, ולקוות, ולדמיין את הס המאושר שהם חובקים תינוק,
ולהרגיש שזו זו פסגת השאיפות והגשמת החלומות,
אולי לפעמים דווקא לזוגות כאלה ההתנפצות של המציאות מול החלום הורוד היא יותר חדה ויותר כואבת.
גם לפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!
אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו
וךא נותנים להם מקום
ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה
אבך בד בבד שעדיין יהיה קשה!
ולומר שקשה!
כן, זה מותר!
זה לא אומר שאת לא מודה!
גם היו לכם הרבה שנים של ביחד לבד, של זוג
ופתאום אתם הורים.
וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):
״אני מאשימה את דיסני
בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״
אז אני שיניתי את זה ל:
״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.
כי לפחות אני,
לפני היותי לאמא,
הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,
שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים
שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.
מי בכלל חשב על לידה קשה?!
על צירים מהגיהנום 44 שעות?!
על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!
ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם
ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב
ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?
אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!
ולא להצליח כל כך?!
ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!
ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!
רגע רגע מה קורה פה?!
הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!
למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!
אז בסדר
עברנו את הלידה
ומה עכשיו?!
למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???
למה???
הלידה זה כבר שטויות ליד זה.
ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון
פשוט לחיות בלי שינה
יום אחרי יום
לילה אחרי לילה
שעה אחר שעה
ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,
הבטן כואבת ןמכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.
ושקמים
ומניקים
ןכואבים שוב
ומדממים שוב
ומשחות שוב
והתעסקות שוב
וכל הגוף שבור
ועייף
וכואב
ומדמם
וקרןע
ושונה
וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה
וסימני מתיחה
וצלוליט
וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!
ומי הכין אותנו לזה?
מישהו דיבר על זה בכלל?
על אובדן הגוף
על אובדן העצמאות
על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו!
אין לך מחליפה!
אין לך חופשה!
אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!
כן גם אם את עייפה
וגם אם את כאובה
ןגם אם את שפוכה
את עדיין אמא שלו!
לתמיד!
בלי שנייה לנשום!
וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.
ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?
רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת
תוכנה זה קשה
וכמה עייפים
ןכמה קשה להניק
וכמה כל מה שכתבתי.
אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.
אבל זה לא הוא.
גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.
זו המציאות שלנו.
זו הקללה של חוה אמנו.
בעצב תלדי בנים.
הו הו איזה עצב.
חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???
אבל את יודעת מה?
זה עובר.
כמה שקשה להאמין
וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות
וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!
אבל יקרה שלי
זה ע ו ב ר !!!
לאט לאט
כל יום הוא יום חדש
תנסי לקבל כמה שיותר עזרה
תנסי לישון כמה שאת יכולה
תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה מיד ורומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.
תצאי לשמש,
כן אני יודעת שלא בא,
אבל בכוח.
תקני ארטיק טעים ושווה,
כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח
שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,
שיחבקו אותך
שיעודדו אותך
שיגידו לך כמה גאים בך
כמה את גיבורה
כמה את טובה
כמה את אמא ואישה ראויה
כמה הם אוהבים אותך
תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח
תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ
תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת
תבקשי שיכינו לך שייק מפנק
תצאי לטיול לבד שקריא וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך
לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל
הכאבים יחלפו מבטיחה
הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט
התינוק ישן יותר
ההנקה תהיה טובה יותר
ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך
(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,
אז לנסות כמה שאפשר
שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם
שישלח הודעה במהלך היום של עידוד
שאמא תהיה
שחברה תהיה
שתצאי לגן שעשועים
שתראי סרטים כיפיים תוך כדי
שלא תהיי לבד!!!
תשני יותר
את תתחזקי לאט לאט.
תהיי חזקה
תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה
תעזרי כמה שאת רק יכולה
בהצלחה רבה רבה יקרה ואהובה ובשורות טובות במהרה "
----------------------------
"
אישה יקרה!
קודם כל ולפני הכל - את יולדת!
מזל טוב!
חז"ל אומרים שאישה נקראית יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,
אז ק"ו כאשר את כותבת שילדת לא מזמן
וק"ו בנו של ק"ו שאת כותבת שה"גדולה" שלכם בת שנתיים!
ז"א שרק לפני שנתיים עוד היית "חופשייה" וללא כל אחריות הורית,
ובתוך שנתיים את מוצאת את עצמך, בשבח והודיה עצומה לקב"ה, אמא ל2!!! ואו!
והשני/ה ממש ממש טריים!
אז שנייה יקרה
קודם כל לנשום
להבין
את שנייה וחצי אחרי לידה
הגוף עבר טראומה רצינית
הוא כואב
הנפש גם עברה טלטלה
השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא - לאישה שהיא גם אמא ל2 הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!
לידה מטלטלת את כל הבית,
מפירה את כל האיזונים
שנייה!
בואי נבין רגע מה קורה כאן בעצם:
לי זה נשמע מאוד חזק שאת ובעלך נמצאים במצב בו שניכם נמצאים במצוקה בו זמנית.
וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!
זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!
זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!
זה לא שלבעלך לא היה אכפת מהפגיעה ומהכאב שלך - זה שהוא היה מרוכז בכאב שלו!
אפילו לעצמכם אין יכולת לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.
במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.
לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.
להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.
בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.
כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...
- עוד נקודה משמעותית היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -
ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.
נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.
וקורה לכולם.
לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -
רק אומר שאתם אנושיים!
ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!
ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,
להבין מה היה כאן,
להבין את עצמי,
להבין אותו/ה
לזהות את הבמפרים הללו
ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!
לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!
כי תמיד שיש משבר -
אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.
אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן
מה היה שם בעצם?
מה הקווים האדומים שלו?
מה קשה לי?
מה חשוב לי?
על מה זה דרך לי?
וכל זה לבן זוגי?
אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!
שיש קצר בתקשורת
צריך קודם כל להבין שזה קורה.
קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.
אז קודם כל - לא להיבהל!
זה אנושי וטבעי שזה קורה!
ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!
לכן,
הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה פריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?
מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?
מה חשוב לנו?
וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!
רק מהקשיים ורק מהמשברים
אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,
המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.
אפשר לנסות את זה למשל דרך "החלפת תפקידים" -
שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעללים של בעלך
ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?
מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?
אם את שנייה בעלך ואני שואלת אותך (את בעלך):
איך היה לך המעבר להיות אבא?
ואבא ל2?
ואיך אתה מסתדר בכולל ועם 2 עבודות?
ומה קשה לך?
ואיך המצב רוח שלך? השינה שלך? התיאבון? שמחת החיים?
ואיך בזוגיות?
ואז שואלת אותך:
איך היה לך המעבר להיות אמא?
ואמא ל2?
ואיך הייתה לך הלידה?
והאם את מספיקה לישון כמו שצריך?
לאכול כמו שצריך?
להתאושש?
להתאוורר?
לקבל עזרה ותמיכה?
ואיך המצב הכלכלי?
ומה עוד קשה לך?
ולנסות לאט לאט להבין רגע את השני,
להסתכל על השני ולא רק על הקושי שלנו עצמנו -
בעלך יסתכל מעבר לקושי שלו ויראה שאת אישה אחרי לידה, בבית לבד רוב היום עם 2 פצפונים, מניקה בטח, מבשלת מנקה מסדרת, מחפשת עוד עבודה וכו' - ואת פשוט קורסת! ועייפה! ותשושה! וגמורה!
הוא בעיקר יבן את כל הנ"ל ע"י תקשורת טובה ואוהבת ביניכם,
תקשורת בה את תספרי לו מה את צריכה,
מה קשה לך,
בלי להטיח בו האשמות או "אתה לא" וכו' אלא -"אני"!
לי קשה
אני צריכה ש___
הייתי שמחה אם ___
נסו להביט בעיניים בשיחה הזו,
לראות אחד את הקושי של השני, את הנשמה של השני, את הכאב של השני, לצאת קצת מעצמנו,
כמובן שהשיחה תהיה בזמן שבו הילדים ישנים ואתם אכלתם שתיתם ונחתם, וכמובן לכבות טלפונים וכו' ולתת לה זמן בנחת!
ואז לספר לו מה את מרגישה עד הסוף. והוא רק שומע.
ואז הוא מספר לך כל מה שהוא מרגיש וחווה ואת כל הכאב שלו ואת רק שומעת.
ואז משקפת לו מה שאמר, נותנת לדברים שלו משקל והזדהות (והוא לך)
ואז תגיע *ההבנה*
ההבנה אחד של השני.
ומתוכה יוכלו להגיע גם פתרונות פרקטיים:
מה אפשר לעשות כאן כדי ש*לשנינו* יהיה טוב?
הרי מטרת העל שלנו היא הבית המשותף שלנו, שיהיה לנו טוב ושמח יחד עד 120,
אז מה אנחנו יכולים כדי לקרב את עצמנו למטרה הזו?
ומה אנו צריכים להיזהר מלעשות כדי לא להרחיק עצמנו מהמטרה הזו?
ומה אני יכולה לעשות למען בעלי ואיפה אני יכולה לבוא לקראתו?
ומה אני יכול לעשות למען אשתי ואיפה אני יכול לבוא לקראתה?
ומה עוד יכול לקרות כאן כדי ששנינו נהיה מרוצים?
ועוד לפתוח את הראש ולחשוב על דרכים יצירתיוץ, דרך שלישית שטובה לכולם ועונה גם על הצרכים שלך וגם על הצרכים שלו!
לרוב זה פועל כמו קסם! אחרי ההבנה - פתאום הפתרונות מגיעים!
למשל,
אם המצב הכלכלי מאפשר אל תחפשי עכשיו עבודה, אלא תנוחי לפחות חצי שנה.
למשל למצוא מסגרת לגדולה, אפילו חלקית.
למשל לקבל עזרה מאמא/אחות/חברה/שכנה/בייביסיטר
להוריד סטנדרטים
להביא מנקה
אוכל מוכן
מדיח, מייבש, כלים חד"פ,
אולי לחשוב על לעצור במירוץ הזה ולקבל כלים גם של הדרכת הורים וגם לזוגיות כדי לא להגיע למצבי קצה שיוצאים במשפטים כמו שתיארת,
אולי להבין מדוע קשה לו לשים גרביים במקום וכו' -
ולא לשפוט
ולא לכעוס
אלא להבין
ואז מתוך ההבנה לחשוב על פתרונות
מה יכול לעזור לך לזכור?
אולי שעון מעורר?
אולי פתק?
לשים שיר ברקע ולסדר לפני השינה את הדברים שאתה כן יכול?
משהו אחר?
איפה כן אפשר להרגיש שאנחנו באיזון?
שיש לי זמן לעצמי ואני לא קורסת ויש לי עזרה?
ושלך יש זמן לעצמך ואתה לא קורס ויש לך תמיכה?
וזמן גם לזוגיות ולביחד שלנו?
איך אפשר לגרום לזה לקרות?"
זה לא יאומן)
