טוב, היי חברים! מה שלומכם?
אז שמחתי לשמוע שהתחברתם לסיפור- השתדלתי לקחת את ההערות וליישם אותן בהמשך. אני רק מתחילה עם סיםורים ככנ שבעז"ה אשתפר מפעם לפעם.
מקווה שהשתפרתי ושתהנו-
אשמח להערות
מה? איפה אני? מה זה כל המכשירים האלו? בית חולים. התאונה. כמה זמן אני ככה? אחח כל הגוף כואב. (שיעול) הגרון יבש לגמרי. אין סיכוי לדבר.
"אביה? אביה איך את מרגישה?"
(שיעול)
"קחי, קחי מים."
וואו, כמה הייתי צמאה. אחח כואבת לי היד!
"תודה אבא, איפה אמא?"
"הלכו להגיד לה שהתעוררת, עוד מעט יבוא הרופא."
"כמה זמן אני בלי הכרה?"
"כמה שעות.."
אוף. מתפוצץ לי הראש. מה השעה עכשיו? הייתי הבוקר אמורה לעזור למורה לסדר את הכיתה לשנה הבאה, ולעזור לשירה ללמוד לקראת המבחן שהיא משלימה שבוע הבא, ולאפות עוגה לשכנים החדשים, ולהיפגש עם עדיה לפני שהיא עוזבת ו-
"אבא, מה השעה?"
"עכשיו אחת עשרה עשרים וארבע"
"שיטט, אני מאחרת!! אבא תעזור לי לקו-"
למה אני לא מרגישה את הרגליים שלי?!
"אביה, את אחרי תאונה. את לא יכולה ללכת לשום מקום. את צריכה לנוח, תשכבי אחורה בבקשה."
הרגליים שלי. שירה בחיים לא תסלח לי על זה! ועדיה תגיד שאני חברה איומה! ומה המורה תחשוב?! אוי ואבוי, אוי ואבוי, אוי ואבוי!! טוב, לנשום עמוק ולהרגע. לספור עד עשר. אחת. שתיים. שלוש. ארב- הנה אמא!
"אביהההה! מה שלומך? הנה הבאתי לך משהו לאכול, תנוחי תנוחי, אוי, כמה דאגתי!"
"אחח, אמא, בעדינות ממש כואב לי"
"שלום אביה, אני דוקטור יובל, אני דיברתי כבר עם ההורים וחשבנו שנכון לעדכן גם אותך במה מצבך."
שיעשה את זה מהר. זה מפחיד אותי. שיעשה את זה מהר. מהר. אל תבכי. שלא תעזי לבכות! את בסדר!
"את ניצלת בנס מהתאונה הזו, אבל לא אשקר לך, המצב שלך לא ממש טוב. נתחיל מהקל אל הקשה. יש לך הרבה מכות יבשות ושטפי דם חמורים בהרבה מקומות בגוף."
עד כאן אפשרי להתמודד.
"..שברת את יד ימין"
ב"ה אני שמאלית, אפשרי להתמודד.
".. ביד שמאל שברת את הזרת"
נו בקטנה.
".. וריסקת את שתי הרגליים."
מה?!
"בשבועות הקרובים לא תוכלי להתרומם יותר מישיבה, וגם זה לא לבד ולא למשך הרבה זמן."
שיט. שיט. שיט. זה לא יכול לקרות לי!
"..בעוד חודש, כשהגוף יהיה פחות חלש תעברי ניתוח שלאחריו תצתרכי לנוח לפחות במשך עוד חודשיים."
העולם מתערבל. אני לא מצליחה להתרכז במה שהוא אומר. זה בטח חלום רע. אני בטח אקום עוד רגע ואגלה שזה סתם סיוט! זה לא יכול לקרות לי! זה פשוט-
"..כרגע אנחנו רק מקבעים לך את הרגליים."
"אמא, אתם יכולים בבקשה לצאת ולהשאיר אותי לבד?"
"כן, ניתן לך לעכל את זה בשקט."
הם יצאו. את יכולה לבכות. את יכולה לשחרר. את יכולה להיות חלשה. איך אני אתמודד? מה אני אעשה? איך אני אאכזב את כולם? אני לבד. אני מרגישה לבד. אין שם אף אחד בשבילי. אין לי כח, אני מפחדת ואין לי כח.
אז שמחתי לשמוע שהתחברתם לסיפור- השתדלתי לקחת את ההערות וליישם אותן בהמשך. אני רק מתחילה עם סיםורים ככנ שבעז"ה אשתפר מפעם לפעם.
מקווה שהשתפרתי ושתהנו-
אשמח להערות
מה? איפה אני? מה זה כל המכשירים האלו? בית חולים. התאונה. כמה זמן אני ככה? אחח כל הגוף כואב. (שיעול) הגרון יבש לגמרי. אין סיכוי לדבר.
"אביה? אביה איך את מרגישה?"
(שיעול)
"קחי, קחי מים."
וואו, כמה הייתי צמאה. אחח כואבת לי היד!
"תודה אבא, איפה אמא?"
"הלכו להגיד לה שהתעוררת, עוד מעט יבוא הרופא."
"כמה זמן אני בלי הכרה?"
"כמה שעות.."
אוף. מתפוצץ לי הראש. מה השעה עכשיו? הייתי הבוקר אמורה לעזור למורה לסדר את הכיתה לשנה הבאה, ולעזור לשירה ללמוד לקראת המבחן שהיא משלימה שבוע הבא, ולאפות עוגה לשכנים החדשים, ולהיפגש עם עדיה לפני שהיא עוזבת ו-
"אבא, מה השעה?"
"עכשיו אחת עשרה עשרים וארבע"
"שיטט, אני מאחרת!! אבא תעזור לי לקו-"
למה אני לא מרגישה את הרגליים שלי?!
"אביה, את אחרי תאונה. את לא יכולה ללכת לשום מקום. את צריכה לנוח, תשכבי אחורה בבקשה."
הרגליים שלי. שירה בחיים לא תסלח לי על זה! ועדיה תגיד שאני חברה איומה! ומה המורה תחשוב?! אוי ואבוי, אוי ואבוי, אוי ואבוי!! טוב, לנשום עמוק ולהרגע. לספור עד עשר. אחת. שתיים. שלוש. ארב- הנה אמא!
"אביהההה! מה שלומך? הנה הבאתי לך משהו לאכול, תנוחי תנוחי, אוי, כמה דאגתי!"
"אחח, אמא, בעדינות ממש כואב לי"
"שלום אביה, אני דוקטור יובל, אני דיברתי כבר עם ההורים וחשבנו שנכון לעדכן גם אותך במה מצבך."
שיעשה את זה מהר. זה מפחיד אותי. שיעשה את זה מהר. מהר. אל תבכי. שלא תעזי לבכות! את בסדר!
"את ניצלת בנס מהתאונה הזו, אבל לא אשקר לך, המצב שלך לא ממש טוב. נתחיל מהקל אל הקשה. יש לך הרבה מכות יבשות ושטפי דם חמורים בהרבה מקומות בגוף."
עד כאן אפשרי להתמודד.
"..שברת את יד ימין"
ב"ה אני שמאלית, אפשרי להתמודד.
".. ביד שמאל שברת את הזרת"
נו בקטנה.
".. וריסקת את שתי הרגליים."
מה?!
"בשבועות הקרובים לא תוכלי להתרומם יותר מישיבה, וגם זה לא לבד ולא למשך הרבה זמן."
שיט. שיט. שיט. זה לא יכול לקרות לי!
"..בעוד חודש, כשהגוף יהיה פחות חלש תעברי ניתוח שלאחריו תצתרכי לנוח לפחות במשך עוד חודשיים."
העולם מתערבל. אני לא מצליחה להתרכז במה שהוא אומר. זה בטח חלום רע. אני בטח אקום עוד רגע ואגלה שזה סתם סיוט! זה לא יכול לקרות לי! זה פשוט-
"..כרגע אנחנו רק מקבעים לך את הרגליים."
"אמא, אתם יכולים בבקשה לצאת ולהשאיר אותי לבד?"
"כן, ניתן לך לעכל את זה בשקט."
הם יצאו. את יכולה לבכות. את יכולה לשחרר. את יכולה להיות חלשה. איך אני אתמודד? מה אני אעשה? איך אני אאכזב את כולם? אני לבד. אני מרגישה לבד. אין שם אף אחד בשבילי. אין לי כח, אני מפחדת ואין לי כח.
