דווקא לא ניסיתי בעלי אקספרס... מעניין לבדוק שם

גם אני אוהבת שיש לי את כל הגוונים והשילובים....

הא- ובעיקרון יש לי פאה... אבל לובשת אותה רק לעבודה (מורה ) שונאת שונאת שונאת פאה!!!!

מאד אוהבת את עצמי עם מטפחות

מרגישה טבעי ונוח

אני אשכנזיה והולכת גם וגם,

מה הקשר לספרדיה

אני עם לונגים ומידי פעם מרובעות עם בובו רגיל (שאני עושה עם מטפחת רגילה)
ואני ממש רוצה לעבור למטפחות בלי בובו מרובעות..
אבל אני לא מצליחה לעשות יפה.. 

סתם נראה לי יותר צנוע בלי 

ולשחק עם העיצוב של המטפחת..ניסיתי כמה פעמים ללכת עם מטפחת מרובעת אבל היה נראה לי פשוט מידי לא יודעת למה אולי לא לכל אחת זה מתאים 

לגבי המלאי..לא תמשיכי מתישהו ללכת עם בובו?

איך אפשר בלי בובו חחחחחח

בדיוק העליתי שרשור על זה...

היה לי דכאון בהריון השני והלוסטרל ממש נתן לי קביים ועזר לי לצאת ממנו. זה לא קסם אבל מאפשר לזה לקרות עם עבודה קשה במקביל.

התחלתי לקחת שוב בימים האחרונים, מקווה שיעזור שוב...

בדרכ לSSRI יש תופעת לוואי של תאבון מוגבר

שזה לא דיכאון שמתפרץ ואז אני יכולה לנחם את עצמי שאחרי תקופה של תרופות וטיפול נפשי במקביל אז רגיל מהתרופה.

אצלי זה עצבות די כל חיי תקופות לפה ולשם עם עליות וירידות אבל בגדול זה מלווה תמיד .

ולכן לא יכולה לנחם את עצמי שזה רק לתקופה.

ולקחת תרופה מעכשיו לכל החיים מאוד מאוד מפחיד אותי. אוף

לעצמי.

כתוב בעלון בין שאר הדברים המפחידים שאחד ל100

איש התפתח אצלם גידול.

פחד אלוהים.

אוף אוף אוף.

כל כך רוצה וכל כך מפחדת.

תלוי במיקום שלו ובאם סרטני.

דווקא האמת שקראתי את העלון של אקמול..

התופעות לוואי היחידות שלו הן או במינון יתר או נדירות מאוד (אלרגיה)

שום דבר מפחיד מעבר לזה. 

את יודעת כמה סוגי טיפולים יש שמנסים לברר שורש של בעיה מסוימת ולפתור אותה? המון

קשה לי להאמין שאדם חי לנצח עם עצבות וצריך להיות תלותי בתרופה... 

השינוי הוא איטי מאוד ותמיד יש תקופות של ירידה ותקופות של עלייה. הלוואי באמת שזה פשוט יכול מתי שהוא להיפתר בלי תרופות.

לא יודעת למה אני סקפטית לגבי זה

כבר חשוף לי מידי להגיב גם לזה

אבל יש לי מה להגיד לך..

(מה שכן, אני אשכח באיזו הודעה מדובר..כי אני ממש עמוסה עכשיו.. אז מציעה לך להעתיק לי לפרטי עם הטקסט של ההודעה ושאמרתי שיש לי מה להגיד)

❤️‍🩹

אם זה באמת ישפיע עלייך. וואו. גאולה. באמת. (זה ממש לא פותר את כל הבעיות בחיים, אבל זה עוזר להתייצב, רגשות פרופורציונאליים לסיטואציה, מצב יציב שבו תוכלי לעשות התקדמות אישית בתחומים שחשובים לך, גם רגשית וגם פרקטית)

לא רוצה לדכא אבל לפעמים זה לא עובד…

תופעות לוואי לא מלחיצות אותי במיוחד, לרוב הן מופיעות בשבועות הראשונים של הטיפול ואז מחליפים ושלום. 

לקחתי לוסטרל פעמיים, כל פעם לתקופה של שנה בערך, בשילוב טיפול רגשי, הרים אותי חזרה לקרקע.

זה לא פותר כלום. באמת.

אבל זה מפזר קצת את הערפל ומאפשר להתמודד ולעבוד כדי לצאת מהבור. ככה אני הרגשתי לפחות.

לגבי ההשערה שלך על התקופה לפני החתונה, חוץ מבמשפט הזה לא תיארת שום מתח או מאבק סביב מה שהוא רוצה ממך

את מתארת יותר שכחה, חוסר תשומת לב, אז זה לא נשמע ממש קשור...לא?

אולי אם תפרטי מה הדברים שהוא מצפה לקבל ממך, האם זה דברים שלאנשים אחרים את מסוגלת לתת, אולי זה דברים שנראים לך מקטינים/עושים אותו לא גבר או אותך לא אישה...אבל קשה לנסות להבין בלי שתפרטי קצת, אם תירצי כמובן

אני בטוחה שתמצאי את הדרך, ממש מורגש איך כל הלב שלך רוצה למצוא אותה.

נראה לי שכל דבר בנםרד לא נשמע דרמטי כי זה גם באמת לא דרמטי, גם מבחינתו, יותר קורה בשבועות ספציפיים שמצטברים דברים כאלו.. אבל גם דברים כמו צרכים סביב מטלות הבית, נגיד מעיל של העבןדה שביקש שאכבס לו ולא עשיתי את זה, היה צריך להסתובב בעבודה בלי מעיל )סוג של מדים(.. וברור שכואב לי הלב על זה, אבל בסוף פישלתי שם, אין סיכוי שהוא היה נותן שיקרה לי ההפך.. אז גם דברים סביב זה, שבתקופות שעמוס מאוד סביב לימודיפ ועבודה נשארות לו מטלות של הבית שהן של שנינו כזה ואני לא מצליחה לקלוט מספיק בזמן שזה שאני לא עושה אומר שהוא יעשה וזה ממש על חשבון הזמן למידה שלו )שלגמרי חשוב לשנינו(.. להקדיש זמן לביחד שלנו כשחוזר ממילואים..

ובאמת מדי פעם סביב זמנים שאנחנו עם אחרים- נניח שבת משפחתית עם הצד שלי או זמן עם כמה זוגות של חברות שלי עם הבעלים.. שאני לא רואה אותו ומתייחסת אליו שם.

סובב סביב כל מיני ענייניפ וחוזר לתחושה שלו שאני לא רואה אותו, כשבאמת חשוב לי להגיד שברוב המקרים אני לגמרי מסכימה עם הדןגמאות שנותן ומצטערת עליהן. לא מרגישה שהוא קטנוני... אם מדי פעם יש משהו קונקרטי שאני מרגישה שלא מוצדק אנחנו מדברים עליו, אבל לרוב באמת לא שמה לב לדברים האלו בזמן ורק מתחרטת עליהם אחר כך כשמציף...

מרגיש לי שהציפיות שלו ממש מוגזמות, את מתארת שכחה טבעית, אנושית ורגילה שלך

והוא לוקח את זה למקום שלא אכפת לך ממנו.

זה ממש מתיש לחיות ככה בדריכות... שכל מעידה או שכחה שלך לוקחת אותו למקום של חוסר התחשבות 

או חוסר מחשבה עליו

כל מה שתארת פה כל כך טבעי ונורמלי. אולי פשוט לשקף לו שאין לזה שום קשה לחוסר אהבה או חוסר אכפתיות.

זה אנושי לשכוח, גם הורים שוכחים לפעמים למרות שבודאי אוהבים את הילדים ללא גבול.

כיבוס המעיל - למה מלכתחילה הוא ביקש ממך ולא כיבס בעצמו?

ואת סתם שכחת מהבקשה? אם כן, כנראה זה מה שגרם לו לכעוס.

נניח שלכאורה כאן היה משהו לא בסדר.  

אבל משאר התיאורים שלך מקבלים רושם לא טוב עליו.  רושם של בחור ילדותי ומפונק ומאוד קטנוני.  

מה זה הדבר הזה לצפות ליחס ממך אליו כאשר אתם נפגשים עם חבורה- כמו קרובי משפחה,  או עם זוגות של חברות שלך?

זה אנושי. מאמינה שהיא עושה הרבה בשבילו, אבל אולי הוא בוחר להאיר את מה ששוכחת

ועל הדרך לעורר בה קצת נקיפות מצפון.

אולי זאת התרשמות שגויה שלי, אבל זאת ההתרשמות ממה שתארת

מבינה מה אתן אומרות ואיך זה נשמע מהצד, אבל יכולה להגיד שבתוך הסיטואציה כן מבינה למה מרגיש שאני פחות רואה אותו.

דווקא מתפלאת לגבי מה שכתבתן על זמן עם אחרים- לגמרי יכולה להבין את ההרגשה שלו ששבת שלמה עם אנשים אחרים )בעיקר שזו המשפחה שלי) אני הרבה יותר מסתובבת בין שיחות עם אחרים ולא ככ נמצאת איתו ושמה לב שנוח לו..

בכל אופן כמו שכתבתי, כשיש דברים קונקרטיים שאני מרגישה שיש איזה חוסר הלימה בין הציפיות שלו למה שמתאפשר, אני משקפת.. אבל בסך הכללי במצטבר בעיקר מתבאסת על עצמי שבכנות אני הרבה פחות שמה לב אליו, לרצונות ולצרכים שלו ממה שקורה ההפך (זא בדאגה שלו אלי) וממה שנראה לי נכון כשאוהבים ודואגים.. הוא מתאר תחושה של טעינה והתמלאות מלעשות בשבילי. ונראה לי שאולי באמת כמו שכתבתי וגם מישהי מכן, ההתשה הזאת של החשש לפספס גורמת לי להיות בדריכות ולא להנות ולהתרגש מנתינה מהלב שבאה טבעי..

באותו אופן וגם לא צריך להיות ככה...

וזה ממש טבעי שיש מצבים כאלו ובעה תמצאו את הדרך שלכם אחד לשניה מתוך הבנה למקום ולצורך אחד של השני...  

שלכל אחד יש פצע בסיסי וכואב מאוד כבר מהילדות, אמונות כמו אני לא טוב מספיק, יש לי ערך רק אם אני נותן לאחרים, אף אחד לא אוהב אותי וכו'... ואז יכולים להגיב בפיצוץ על מעשים ואמירות תמימים כי הם נוגעים לנו בפצע.

אז ממש נשמע לי שזה יכול להיות הסיפור פה, שהוא לוקח שכחות תמימות שלך כחוסר אהבה...

אני חושבת שכדאי לדבר על זה, להבהיר שאת עושה מאמצים בשבילו קורה ששוכחים או לא שמים לב, את אנושית ואת לגמרי עדיין אוהבת אותו.

כן כדאי אם הוא מבקש משהו, כמו תשימי לב אליו יותר כשאתם עם עוד אנשים להשתדל לעשות אותו. אבל אם שכחת/ לא יצא, הכל בסדר ולא צריך להיות עם מצפון. זה שלו.

וגם להתכונן לזה מראש לקראת הלידה בעז''ה, שאחרי הלידה את תהיי עסוקה מאוד עם הבייבי ואוטומטית קצת פחות איתו כי יהיה לך פחות זמן ופניות. אז גם להחליט מראש איך כן ממלאים את הזמן הזה של הביחד והתשומת לב, וגם לדבר על זה שדברים הולכים להיראות אחרת וזה בסדר, ככה זה כשהופכים למשפחה.

שזה קצת לוקח זמן לקלוט את זה ולהצליח לא לשכוח או לזכור להתייחס בצורה שהשני אוהב ולעשות את זה באופן טבעי. אתם עדיין בהתחלה וזה הגיוני.

לוקח זמן בהתחלה להתרגל לרצונות והרגלים של השני ולתת לשני מה שהוא זקוק לו.

אל תתייאשי, דברי איתו שאת מאד רוצה לתת לו את תשומת הלב שלך ושאת באמת באמת אוהבת אותו וזה רק עניין של זמן.

עד לא מזמן הייתם רווקים ולא מחויבים לאף אחד באמת. עכשיו זה שינוי גדול שמצריך זמן להתרגל אליו ולעשות אותו נכון.

בהצלחה ממש

קודם כל נשמע מהפירוט שהבעיה היא לא שאת חסומה אליו.

את אנושית, ואת לפעמים שוכחת או עמוסה, ולפעמים עם המשפחה פחות מתייחסת ממה שהיה נכון או שהוא היה רוצה.

זה לא נעים, זה יכול גם להכאיב אבל לענ"ד נראה שיש פה דינמיקה קצת בעייתית;

פגיעות מאד גדולה שלו, שהוא מביא לקשר משלל עניינים. פגיעות כזאת לרוב מגיעה ממשקעים עמוקים וקודמים מילדות, ונשמע שלא יזיק לו בכלל איזה טיפול טוב.

לצד זה לקיחת אחריות שלך על המצב הרגשי שלו והרבה האשמה עצמית, כאשר מדובר במשהו שגבר בוגר מסוגל להתמודד איתו גם אם הוא פגוע וגם אם זה לא כיפי לו.

אני מוסיפה שנשמע שהדינמיקה הזוגית פה לא בריאה, וכדאי ממש למצוא את הדרך להבריא אותה.

א. לאפשר לו להיות במקום גברי שנותן לך בטחון, חזק ויציב ולא כל הזמן מביא את הפגיעות שלו אלייך ומצפה ממך למענה רגשי. זה דבר שיכול לקרות הן באמצעות טיפוח או תהליך שלו, והן באמצעות תהליך שלך שאפרט בסעיף ב, יחד עם אמון שהוא גבר, שהוא חזק, שהוא מסוגל להתמודד. כמובן לא צריך להתעלם מדבריח שמפריעים לו, אבל גם לסמוך עליו שהוא מסוגל להתמודד. להתנצל באופן אמיתי אבל לא לקחת עלייך את האחריות ליציבות ולשלומו הרגשי. הוא מסוגל להתמודד, והתגובה שלך באיזה מקום מזינה את הכניסה שלו למקום קצת קורבני, כמובן בלי כל כוונה רעה מאף צד.

ב. לאפשר לך להיות במקום נשי. לא להיות אמא שלו, לא להיות המבוגר האחראי שצריך לדאוג לו, אלא להיות בעמדה נשית, להשען עליו, להרשות לעצמך להיות חלשה, חסרה, לא מושלמת.

ולדעת שזה בסדר. יש לך על מי להשען, יש מי שדואג לך ולא הכל עלייך. במקביל לעבד את המקום שבו את מרגישה אחריות כלפיו, ולאפשר לעצמך להביא את הפגיעות שלך לקשר, במקום להיות במקום האשם כל הזמן.

ללמוד לבנות בך בטחון. את טובה, את ראויה, את בסדר. לשכוח משהו זה אנושי. זה לא הופך אותך חלילה לחסומה ופגומה. לדעת להיות אהובה גם כשאת טועה ולא מושלמת. זאת תנועה שמתחילה מעבודה עצמית שלך ובע"ה תתפשט גם לסביבה.

חיבוק.

בתור מישהי שממש מזהה את עצמה בתיאורים פה משנות הנישואים הראשונות שלנו, ממש מסכימה עם כל מילה. גם בעלי היה כזה פגיע ותמיד בשיחות זה הגיע למשקעים שלו ממערכות יחסים אחרות במשפחה ומסגרות שונות, שהוא השליך את הקושי בהן על ההתנהלות שלי, ואני מלאת רגשי אשמה לקחתי את הכל על עצמי..

זה באמת עבודה לצאת משם. 

האופציה היחידה להמשיך אצלה זה לעבור תקופת צינון ואינלי מושג כמה היא לוקחת בפרטי.

ואם אעבור למטפלת אחרת אז היא תדבר איתה ותגשר בין הטיפולים

באופן מיידי הייתי אולי פונה לקופה, אני חושבת שלעיתים ניתן להאריך זכרות אם יש צורך ואולי זה הכי טוב אם הטיפול שקיבלת הועיל לך.  או לבדוק מה יכולים לעזור לך נשמע מוזר שמפסיקים טיפול לבן אדם ואין מענה אחר. בד"כ יש עובדת סוציאלית שאמורה לעזור במקרים האלה

אם לא הולך - אולי לפנות לעמותת חיים של טובה שעוזרת בסבסוד .

בנוסף יש מרפאות שעוסקות בדיכאון בהריון/אחרי לידה יודעת על מרפאת חווה בתל השומר ואולי יש נוספות .

לטווח הארוך- נשמע שאתם חיים בבדידות וללא קהילה תומכת ובנוסף רחוקים מהמשפחה ?

אז אולי שווה לשקול שינוי. כדי שיהיה לכן לפחות אחד מאלה ... מאוד מאוד חשוב. קהילה עוזרת בדיוק במצבים האלה.. 

בעקרון זה המקסימום. המטפלת מנסה לשכנע אותם...

נכנסתי למעקב במרפאות הילה של הדסה עין כרם בעקבות ההמלצה של הרופאת נשים אבל צריך להגיע אליהם פיזית.

יש לנו קהילה מהממת ויש לי פה גם חברות טובות. אבל לא מרגישה בנוח לספר בזמן אמת... הרבה יודעות שבעבר היו לי דיכאונות. חורף אז בקושי יוצאים מהבית.

גם אף אחת לא יודעת על ההריון עדיין והחברה הכי טובה בדיוק עברה דירה לשכונה רחוקה יותר ובעלה התחיל מילואים אז לא חסר לה בעצמה...

והבעל נגיד יאכיל?

עם בת שנתיים וחצי וניו בורן, עד שהתינוק היה בן 10 חודשים.

קודם כל זה לא קל בכלל😅 לג'נגל בין הצרכים של שניהם. אבל היה כיף בסופו של דבר ואני מתגעגעת לזה🙂

מבחינת השינה- סידרתי את השעות שינה של הגדולה ככה שהיא תישן פחות או יותר 9-10 בלילה עד 9-10 בבוקר, ואז זה נתן לי קצת זמן לישון בבוקר. ואני גם מניקה מתוך שינה ובשינה משותפת עם הקטן, אז מבחינת שינה די הסתדרתי.

מבחינת לפתח את הגדול-לא רואה כזה צורך... מספיק מבחינתי להיות עם אמא ושיהיה מגוון של משחקים ותעסוקה והילד מתפתח לבד😅 כמובן עד גיל מסוים, אבל בגיל הקטן זה מה שהם צריכים לדעתי.

האתגר הגדול מבחינתי היה באמת מה עושים כששניהם צריכים אותי ביחד, אז למדתי לשמור מלאי של משחקים מהשקל לזמנים שהגדולה רוצה אותי ואני עסוקה עם הקטן, ולנצל את הזמנים הבודדים שהוא הסכים לישון בעגלה ולא על הידיים כדי לתקתק אוכל ופינוקים לגדולה ודברים בבית... וגם מנשא זה הצלה בזמנים האלה

מקווה שעזרתי😅

אצלי הפעוטה הייתה ישנה כשהתינוק ישן וגם אני...
אולי תלוי ילד ואופי. אבל היא הייתה קמה מוקדם, והייתה גם זקוקה לשנ"צ אז זה היה לי משולם!!!
תקופה מדהימה אגב!

למה שהקטן לא יישן בלילות?

לינה משותפת והנקה בשכיבה. ישנים יפה מאוד מגיל שבוע/ שבועיים (לא מכירה מישהי שעושה לינה משותפת והתינוקות שלה ערים בלילות)

לא קוראת לזה בשמות אבל תכלס התינוקות ישנים איתי במיטה..לא מאידיאל אלא מחוסר כוח

ובן התשעה חודשים עדיין ער לפעמים שעה וחצי שעתיים ברצף

וחוץ מזה עמובן קם להנקות כל שעתיים😅

אמנם ההנקה בשכיבה מאפשרת לי להתעורר רק חצי ועדיין זו לא שינה רציפה. 

והנקתי בשכיבה

והיא התעוררה מלא

עברה למיטה משלה והתחילה לקום הרבה פחות

והילדים שלי לא ישנים עד גיל שנה

וגם בגיל שנה ממשיכים לקום הרבה אבל יותר סביר (בדר"כ כשמעבירה חדר)

ומכירה ככ ככ ככ ככ ככ הרבה נשים שעושות לינה משותפת והתינוקות לא ישנים.

לא חושבת ש@תהילנה התכוונה לתינוקות שישנים בלינה משותפת לא מתעוררים במהלך הלילה.

אלא שגם כשהם מתעוררים - אז לא צריך ממש לקום בשבילם, אלא מניקים בשכיבה מתוך שינה וככה השינה לא נפגעת מידי.

(תקני אותי אם לא הבנתי נכון...).

ואצלי עכשיו כבר ילד חמישי עם לינה משותפת (מטחברת, אבל כשקם לינוק לפעמים כבר נשאר לגמרי במיטה שלי), ובאמת לרוב לא מרגישה שרצף השינה שלי נקטע יותר מידי, למרות שכבר המון שנים לא היה לי לילה רצוף בלי אף התעוררות...

אבל עם התינוק הנוכחי כן קרה שהיו לי לילות לבנים, תקופות כאלו שהוא לא הצליח להירדם בהנקה וכל פעם כשסיים לינוק בכה, עד שבסוף בעלי הצליח להרגיע אותו בעמידה ואחר כך להשכיב אותו לישון בנדנוד בעגלה (וככה הרווחתי איזה שעה-שעתיים של שינה, עד הקימה הבאה..).

אבל ב"ה כבר מזמן לא היה לנו ככה. נראה לי שזה היה יותר בתקופות שהוא לא הרגיש טוב ואז זה השפיע גם על הלילה.

היה תקופות שהיו לי גם 3 בבית.

את כולם הנקתי במקביל

והיו אצלי שנכנסו לגן קוראים או כמעט קוראים.

הבן שלי הקטן היה עם אחותו התינוקת היום הוא בן 4 והיא 2 נכנס לגן כשהוא יודע גם קמץ ופתח וחיריק,בגן הוא נעצר ואני התחרטתי שהכנסתי אותו למסגרת.

אחיו הגדול נכנס לגן בגיל 4 קורא שוטף. והיו לי איתו עוד 2 בבית.

אז קודם כל זה אפשרי.

הם היו הולכים לישון ממש מאוחר יחסית ומשלימים בבוקר,ובזמן שהם ערים בבוקר הייתי ממש משתדלת להיות איתם,לבנות פאזלים לצאת לטיול,לקרוא ספרים.ורק אחרי שהייתי איתם התפניתי לעשות דברים בבית לפעמים יחד איתם והרבה פעמים הם שיחקו לבד והעסיקו את עצמם.

כן לקחת בחשבון שלפעמים יום שלם יכול ללכת על לשחק איתם,ופחות להספיק לעשות משהו בבית.

והכי חשוב בלי לחץ,

בזמנים שממש הייתי עייפה והם היו ערים פשוט לקחתי אותם אליי למיטה ונרדמנו ביחד.

אני ממש אוהבת את התקופות הללו.הנחת רוח הזו בלי לחץ....

עשיתי את זה כמה שנים טובות ברציפות, עכשיו ספציפית עם אחד בבית..

קשוח

דורש הרבה כוח רצון

אבל אפשרי בהחלט ומיוחד ויש מלא יתרונות

מתרחשת כאשר יש גרעון קלורי

זה לא קשור ישירות לפחמימות/ סוכר/ ספורט

שבועיים זה זמן קצר ביותר לתהליך כזה

גם אם מגיעים לגרעון קלורי

התהליך צריך להיות שינוי באורח החיים

הסתכלות אחרת על אוכל

ויצירת גרעון קלורי

לאורך זמן ובעצם לתמיד

גם כדי לרדת וגם כדי להישאר במשקל הנמוך

לדעתי.

(ואני לא חושבת שצריך כ''כ לסבול) 

אני מעדיפה משהו שאני יכולה לשרוד אילו לאורך זמן, כל תקופה קבלה קטנה. אבל זו אני, ואני לא רזה

צריך לאוכל בצורה מאוזנת ולא להוריד בבת אחת.

שבועיים וחצי זה ממש מעט זמן לראות תוצאות

חודש וחצי לפחות..

ולקחת בחשבון שווסת, מניעה הורמונלית,  בלוטת התריס, יכולים להשפיע.. 

וגם - במה החלפת את הפחמימות ומה את שותה

כמה את ישנה

מניעה הורמונלית

ובעיקר עניין של זמן והתמדה

אני אוכלת ירקות, (2-3 פירות) , חלבי, בשרי, דגים,

כוסמת, עדשים, חומוס.... ב''ה יש שפע טעים וטוב ואני לא מרעיבה את עצמי בכלל.

וכן, לפעמים ארוחת ערב ב22:00 בלילה 🤨 בעיה רצינית? 

צריך גם להתייחס ולבדוק עניין של חילוף חומרים

ואם אין משהו הורמנלי שמפריע לירידה...

ולא חייב בכלל להמנע מפחמימות... יש פחמימות מורכבות.. המח צריך אנרגיה

ככה יש לגוף זמן לעכל טוב את האוכל בצורה מועילה .

וגם

פעילות העיכול משלבת כל מיני הורמונים

שזמני הפעילות שלהם משתנים.

וממילא אם אוכלים נניח ב 11:00 בלילה

בעצם מתחיל תהליך עיכול חדש כשהגוף לא סיים עדיין את מה שהיה לו קודם

ואז זה מעמיס על המערכת ומקשה על עיכול תקין. 

וחוץ מזה שחלבון או חלבון מלא זה מעולה.

אלופההה

אל תתייאשי

כי אם את מניקה את חייבת פחמימות.

אני פעם אבדתי הכרה מדיאטה כסאח שהורדתי פחמימות והנקתי. לא ידעתי שמדי הגזמתי כי אכלתי מלא ירקות וחלבונים.

 צריך דיאטה מאוזנת. להוריד סוכר זה מושלם.

פחמימות- אחרי התייעצות שלי עם תזונאית

היא אמרה שחייבים מעט פחמימות לחילוף חומרים תקין. היא טענה שצריך בכל ארוחה גם פחמימה אך כמובן שתהיה מלאה.

תקשיבי, זה לא הוקוס פוקוס, ירידה נכונה במשקל לוקחת זמן

גם אני באותה סירה

מתאמצת מאד מאד אבל לא רואה תוצאות בכלל

כן רואה שלא עליתי כבר הרבה זמן... אז אולי זה עובד לאט

ממה שאני יודעת, חשוב להקפיד לשתות הרבה מים

לא לאכול יותר מידי סמוך לשינה

ולהתמיד, כי באמת שבועיים וחצי זה לא הרבה.

לגבי כושר - משנה סוג הכושר, ובדרך כלל זה תורם (וכמובן בריא), אבל לא מה שמכריע את הכף. הדבר המשמעותי זה תזונה.

מחלקים כושר לשני סוגים - אירובי כוח

כוח זה ספורט מחזק, אבל פחות שורף קלוריות

אירובי זה מה ששורף קלוריות, אבל כמו. משמעותית זה באימונים ארוכים (חצי שעה +)

שלא ישתמע שאני אומרת שזה לא משפיע גם בפחות

יש לזה המון יתרונות

אבל לא בהכרח שזה מה שישנה את המשקל

אחלה ספורט

מעולה לשרירי ליבה ולחיזוק

אבל לא אירובי. אירובי זה בדרך כלל מה שעובדים בו עם דופק גבוה. ריצה, שחייה וכו'

20 דקות פעם פעמיים בשבוע זה מעט.

גם משנה איזה ספורט. הליכה 20 דקות לדוגמה זה תורם להרבה דברים, מצב רוח, פעילות מעיים וכד' אבל לא ממש יזיז למשקל.

תנסי להכפיל את האימון ל40 דקות, פעמיים בשבוע פלס, לוודא שהאימון בעצימות מספקת (אם את עושה הליכה נגיד אז לשלב כל 4 דקות הליכה דקת ריצה קלה)

זה אומר באימון של 40 דקות, 8 דקות ריצה במצטבר (וגם הליכה אחרי דקת ריצה שורפת יותר מאשר רק הליכה)

לשתות מים

לשים לב לזמני הארוחות

לא ללכת על דיאטת כסאח אלא על תזונה שתוכלי להתמיד בה לאורך זמן.

והסתכלות לטווח ארוך יותר.

אני ירדתי בהתחלה רק חצי קילו כל שבועיים ועשיתי שינוי יותר משמעותי.

קילו לחודש (לא עקבי) היה מאכזב אבל בגלל ההתמדה לאורך זמן הגעתי ליעד בסוף. (וכמובן עצם זה שנעצרה הירידה)

וגם שריר שוקל יותר משומן. (שומן בנפח הוא פי 2 משריר)

זה אומר שאם מסת שומן יורדת ומסת שריר עולה,

המשקל לא תמיד יראה את השינוי, אבל ההיקפים כן.

בגלל שאת לא רוצה לרדת המון, אלא לשפר היקפים באזורים ספציפיים שווה לדעתי להשקיע באימוני חיטוב של אותם איזורים ולא להסתכל על המשקל.

זה יבוא לבד ככל שתתמידי.

יש מלא תרגילים באינטנרט. תכתבי חיטוב בטן, ירכיים, ישבן וכד'

בהצלחה!

אז למעשה צריך סבלנות, התמדה, יותר אירובי ולהתמקד בבטן ורגליים השמנמנות שלי 🫣

ולא לאכול מאוחר (בעיה).

טוב, שה' יעזור לי.

שנזכה לשמוח בגוף שלנו😅

לאט לאט..לנשום בין לבין ולחבק את עצמך מלא

את אלופה ויפה כמו שאת

זה יתן לך כוח להתמיד ולאט לאט תראי ירידה יפה 

הגוף בהלם מהשינוי

ולוקח זמן עד שממש משתנה משהו

אם את נשקלת פעם בשבוע, בערך באותו הזמן, את אמורה לראות שינוי לטובה בקרוב בעזה

לא להשקל יותר מזה.

ועוזר מאד להכניס לתודעה קלוריות. הצאט גיפיטי יכול לעזור לחשב כמה את צריכה, מה "משתלם" יותר לאכול.

המטרה היא להיות בחסר, להוציא יותר ממה שמכניסים.

ושבועיים וחצי בלי פחמימות וסוכר?? וואו! אלופה!

לקנות בגדים לאורך כל הדרך עזר לי מאד, כן, גם לפני שירדתי, זה שהרגשתי יפה זה עזר לי להמשיך ולהתמיד במסע

זה לא קורה בפעם אחת. זה יכול גם לקחת מעל שנה למצוא את המינון והסוגים המתאימים

אבל אני מפחדת להתמכר.

ציפרלקס פחדתי לקחת בלי השגחה של פסיכיאטר כי זה כדור שמגביר קודם חרדה לפני שהוא מרגיע אותה.

ואני מרגישה שאני נמצאת במקום שאם החרדה תתגבר אני לא אהיה מסוגלת להחזיק את החיים יותר.

אני כבר בקצה.

ציפרלקס לא גרם לי לשום תופעות לואי אם זה מעןדד.

אם זה מגביר לוקחים לוריואן בימים הראשונים. לא מתמכרים מזמן קצוב. תבקשי הדרכה מדוייקת כמה מותר

אתקשר היום

בבוקר הפחדים נעלמים לי ואני כאילו בן אדם אחר.

זה הזיה.

בלילה, בחושך הכל נראה מפחיד יותר.

לפעמים צריך פשוט להניח את המחשבות בצד, ולומר לעצמך שמחר בבוקר נטפל בזה..

אני בחרדה. פשוטו כמשמעו.

לפעמים מתפתחת להתקף ממש.

זה קורה בלילות כי קרו לי דברים בלילות ותמיד בלילות אני לבד. אין לי עם מי להתייעץ.

ומשם הפחד שלי.

זה פחד מהפחד שארגיש כשיקרה משהו בלילה ואני לבד וחסרת אונים (שוב, מבוסס על מקרים שקרו. חלקם קרו כמה פעמים)

בעלי נסיך ככל שיהיה במהלך היום- בלילה אין אותו בכלל.

הוא רוצה. לא מצליח. וגם אם מצליח כבר טיפלתי באירוע (וטיפלתי אני מתכוונת להתקשרתי לאונליין/ הזמנתי אמבולנס באחת הפעמים/ ניקיתי הקאות שחזרו על עצמם/ וכן על זו הדרך)

יש את ערן ועוד עמותות.

וכן, גם הפחד מהפחד מגביר חרדה.

תנסי לקבל את החרדה. ואפשר לומר לעצמך, או לבקש מהבעל שיאמר לך שזה גל, וזה יחלוף. (אלא אם הדבר מלחיץ יותר, וכדאי לחשוב על משפטים אחרים שמרגיעים בזמני חרדה גדולים)

בריאות ושמחה.

זה לא שאין התמודדות אבל היא ברמה אחרת לגמרי

ממליצה לך ממש להתגבר וכן לקחת

אם יהיו הרבה תופעות לואי אפשר להחליף

חבל על כל יום סבל

חיבוקים

זה נשמע שהחרדה היא ברמה גבוהה כל כך כל כך, שכן, הייתי ממליצה סתם ממקום חברי ללכת לרופאת משפחה ולהתחיל עם מה שיש (אבל!!! רק מי שאת סומכת עליה ויש ביניכן תקשורת טובה). את יודעת משהו? גם אם זה לא בדיוק המינון ולא בדיוק התרופה ה'בדיוקית', מרגע שאת מתחילה את הכדור הראשון - אחרי שבועיים יש הקלה מאוד מאוד משמעותית. וכמו שכתבו לך לוקחים כדורי הרגעה תומכים רק לשבועות הראשונים ומשתמשים רק למקרה הצורך שהחרדה עולה.

שנית, כתבת שאת לא יכולה יותר וכו'.

האם ניסית עוד דברים? מבינה ממש שזה יכול להיות צורך תרופתי אבל אף פעם לא ממליצים רק תרופה ושלום עלייך נפשי.

אם את בהריון או אחרי לידה אפשר לשאול את האחיות בקופ"ח שלך למי הן מפנות נשים בדיכאון אחרי לידה או סביב הריון, גם זה ליווי ממש מציל חיים, כי זה לא מספיק רק תרופה וזהו.

ממש מקווה שלא ייאשתי אותך

דעי לך שזה לא אשמתך!

והchat gpt גם עוזר לפעמים לדבר איתו באמצע הלילה כשאין עם מי, לשפוך לו הכל... יש גם התכתבות עם ערן בווטסאפ למצב שאת צריכה פתאום בלילה מישהו איתך.

מעודדת אותך לעשות כמה שיותר מהר דברים שיוציאו אותך משם, זה לא מקום להישאר בו!

תצליחי!

תחזקנה ידייך!

שתפלי אך ורק על שליחים טובים ורגישים אלייך!

נכון שפסיכיאטר יכול לרשום עוד תרופות אבל בפועל א' ההמתנה נורא ארוכה

ב' הוא הרבה פחות זמין.

רופא משפחה נמצא יומיום או כמעט יומיום במרפאה ותמיד אפשר לתקשר איתו באפליקציה ולקבל מענה מיידי.

שירותי בריאות הנפש מאד משתדלים אבל תכלס המערכת הציבורית כורעת תחת העומס

וכשמשלמים 1500 לביקור לא רצים לשם כל שבוע (וגם בפרטי יש המתנה)

אז אם זה משהו קלאסי כמו חרדה או דכאון אז רופא משפחה, אם יש כזה רגיש וותיק (לא רופא שהתחיל אתמול)

אז הייתי לגמרי הולכת על זה

יש אפשרות להגיע לפגישת עדכון או שעושים בשיחת טלפון עדכון של המינון. פגישה של ממש בתשלום זה אחת לכמה חודשים ואם התרופות עובדות טוב גם לא צריך אותה.

אפשר לנסות רופא משפחה אבל זה לא אותו דבר כמו ללכת לפסיכיאטר

ללכת לרופא משפחה. לקבל תרופת קו ראשון (ציפרלקס/לוטרל)

במקביל לקבוע תור לפסיכיאטר.

עד שיגיע התור- יכול להיותכ בר שיפור.

דיוקים, התאמות הוא יעשה על בסיס ידע שכבר יש

וחשוב להגיד, תרופות פסיכיאטריות זה תמיד קצת ניסוי ותעיה.. זה לא שלפסיכיאטר יש בדיקות מעבדה שעל סמך זה הוא ממליץ