אין כמו השלום,ובעזרת השם פעם הבאה את תבחרי.

למה קראנו לך בשם?

כי זה מה שיצא לאמא מהפה כשהיא יצאה מהשרותים

מקווה שלא קראת לו  בשם:״אשר יצר״.

וברצינות-

מזל טוב! גידול קל ושמחה עבורך שהצלחת להכריע בסוגיה המורכבת הזו.!

❤️

זה בערך מה שעשינו, חשבנו על שמות יום לפני הברית ואז הוא חייך באחד השמות,

הוא בחר את שמו

אני גם מתחילה לחשוב על שמות כבר במהלך ההריון (לא ממש בהתחלה, אלא בשלבים מתקדמים), שמות שאני אוהבת ומתאימים לסיטואציה (לתקופה, או נסיבות שקדמו להריון..), מבררת עם בעלי שהוא בסדר עם השמות האלה וככה יש לנו כבר איזה 2 שמות בזמן הלידה. ואז רק צריך להסתכל על התינוק לראות מה נראה מתאים לו כדי לבחור מה מתוך הרשימה הקצרה, וזהו בחרנו.

אז עוד אין לי ילדים אבל כן חושבת על שמות.. יש לי בטלפון רשימה ומוסיפה שיש לי רעיון לשם..

אני לא אוהבת שמות שניים, מרגיש לי שזה לצאת ידי חובה כדי לקרוא ע'ש סבא\ סבתא..(ברור שלא בכל המקרים, אבל בעיני אם זה לא בא ממקום של רצון אמיתי ורק כי מצופה אז זה מבאס..חושבת שאפשר לזכור את הסבים גם בלי שם)

אצלנו במשפחה יש לרוב האחים שם שני ע'ש סבא\ סבתא ובכלל לא משתמשים בשמות האלה, אז בעיני אין לזה כ'כ משמעות...(וגם שקוראים לילד בשתי שמות תמיד אני לא אוהבת..)

ובעלי כבר הודיע לי שהוא ירצה לקרוא לילד בשם שני ע'ש אבא שלו (ספרדים) ואני כבר מתנגדת חח נראה מה יהיה. 

תעזרי אם קשה לך.. 

גם ככה הזמן מאד קשה, הורמונים משתוללים, עייפות קיצונית .. 

למה לשבור את הראש במשהו שלא מבינים בו יותר מידי ? 

חפשי מקודדת שמומחית לעניין והיא כבר תרגיע, ותתן את השם המדויק ביותר לילד 

שגם יסדר לו את החיים על הצד הטוב ביותר וזהו... ובא לציון גואל  

היא הלכה לאיזה רב או משהו בסגנון של המקודדים האלה, והוא חישב משהו עם כל ההיסטוריה של השמות של המשפחה ואמר שהם הכי מתאים לי זה מאשה.

הקטע שלאימא שלי קוראים מריה, שזה השם המלא ומאשה זה הכינוי (כמו מירי ומירים או ישראל ושרוליק),

אז זה יהיה ממש הזוי שיקראו לי "מאשה בת מריה" זה אותו שם של האמא והבת.

אז אמא שלי הציעה "אולי יעל?"

והאיש הזה (באמת לא בטוח שהוא היה רב בכלל, או שהוא הבין משהו בשמות, מה כינוי ומה שם זה דבר בסיסי)

אמר " כן, זה בסדר, אבל לא כמו מאשה, זה מתאים לשושלת בלה בלה בלה"

אז היא מיד ברחה משם, והיום קוראים לי יעל. 

היא אמרה שהיא בכלל לא ידעה כמה חרוש הוא יהיה היא סתם שלפה את השם הראשון שעלה לה ונשמע נורמלי כדי להסתלק משם.

(בגלל שהשם הזה כזה נפוץ זה בכלל לא גילוי לכתוב אותו)

אמנם בדרך מוזרה ממש

בהחלט מרגש צ זאת תודה טובה כשזה קורה בתוך טווח הנורמה אחרי שיש דברים שקורים בעיכוב 😉

אם לא מסובך לך לקבוע תור לקלינאית, הייתי קובעת ומציינת את ההתקדמות הפיזית, אולי היא תוכל להרגיע אותך גם על זה או לכוון. גם יכול להיות שבסוף עד התור כבר תראי עוד התקדמות (אולי אחרי שהיא עשתה את ההתקדמות הפיזית עכשו היא תעשה את הקפיצה בדיבור) בהצלחה!!

איזה קטע

היא בדיוק באוצו שלב התפתחותי של הקטנה שלי (מצליחה ללכת כמה צעדים ברצף אבל משתמשת בעיקר בזחילה כדי להתקדם)

אומרת אמא ואבא וזהו פחות או יותר...

גדולה משלך בערך בשבוע וחצי

נראה לי סבבה, לא חשבתי לבדוק מעבר

בעצם כן חשבתי לבדוק נוזלים באוזניים אבל עוד לא הגעתי לזה

ממש משמח לשמוע שהיא התחילה ללכת...

ולגבי הדיבור - זה כן נשמע לי כמו עיכוב קל.

מצד אחד, לקבל טיפול בהחלט יכול לעזור לקדם אותה.

מצד שני, נשמע שלא חסר לך התעסקויות עם הילדים האחרים, וטיפול שבועי זה בהחלט טרחה... ולא מדובר פה כרגע על עיכוב גדול.

נראה לי שבמקומך הייתי מנסה לקבוע תור לאבחון חוזר, רק כדי להתקדם עם זה, שזה לא יהיה מסובך לקבל טיפול אם בהמשך היא תצטרך. ובאבחון אפשר גם להתייעץ איתה מה באמת קצת הצורך בטיפול.

ובינתיים אפשר לעשות בבית כל מה שאת יודעת שעוזר לקטנטנים לפתח שפה (יש לך עם זה ניסיון מחלק מהגדולים יותר, נכון?). שזה אומר בעיקר לדבר איתה הרבה, במשפטים קצרים וברורים, ולחשוף כמה שיותר. וכמובן לא יזיק גם לוודא שהשמיעה תקינה (או שאת זה כבר בדקתם?).

בעז"ה שתמשיך להתפתח ולשמח אתכם...❤️

הכי כייף בעולם!!

על הילדים מעוכבי ההליכה שלי וצדקה בשניהם:

כשהגוף עסוק במערכה אחת, הוא זונח מערכה אחרת. כשילד משקיע את המאמצים בלימוד הליכה, נראה פחות התקדמות בדיבור, ולהיפך.

ב"ה אצלי אחרי שלמדו ללכת התחילו להתקדם (באיטיות ) גם בדיבור 

@אפונה - מעניין, משום מה קיבלתי את הרושם שהבת שלך יותר מתקדמת מהבת שלי🤭

@בארץ אהבתי - עשינו לה בדיקת שמיעה לפני כמה חודשים, ואם אני זוכרת נכון יצא תקין. אנסה לקבוע תור לאבחון, בתקווה שלא ילחיצו אותי יותר מדי... (ואמנם יש לנו ילדים שכבר היו עם עיכוב בדיבור, אבל התחלנו לטפל בזה בגיל גדול יותר, אז אני מכירה את זה לא מהגיל הקטנטן, והאמת שאני לא זוכרת יותר מדי טיפים...)

@מחי @אולי בקרוב - מעניין באמת אם עכשיו היא תהיה פנויה להתקדמות בדיבור! זה באמת מעורר תקווה...

ו"מפגרמת" דברים🤭 (ככה אנחנו קוראים לזה, מלשון פוגרום)

אבל אולי עכשיו היא תתחיל גם לטפס גבוה, ואז יהיה חשש כפול על הדברים הגבוהים...😊

(כרגע כשאנחנו רואים בלגן בגובה הרצפה אנחנו לא בטוחים אם זו היא שמאחוריו או אחותה שמעליה...)

אבל עדיין לא מטפס, חוץ מאשר על הספה והמיטות. אבל לא על כיסאות, שולחנות, שיש, חלונות

אז זה יכול לקחת קצת זמן

את מלחיצה אותי

שלי נולד ב 26.08 - בן כמה הוא עכשיו?

ועוד לא הולך.. הרופא ילדים אמר לא לדבר על זה עד גיל שנה וחצי.

אני כל-כך שמחה בשבילך!!!!

מלא נחת ממנה ומכולם

בדיוק כתבתי למטה

שהוא ממש משוכלל

למד לזחול בישיבה וגם ללכת על הברכיים ממש מהר

ככה שלא מרגיש לי שזה קריטי לו

נחכה עוד חודש 

והיא עוד לא הולכת

רק עם להחזיק

מהר לכל הכיוונים

וגם למד ללכת ממש מהר על הברך

גם למד לזחול בישיבה

ככה שמרגיש לי שלא קריטי לו ללמוד ללכת חחח

היא לא מצליחה לעמוד לבד

מפחדת ממש

אבל כן מסתדרת מעולה אפילו רק יד אחת מחזיקה

הבת שלי בגיל שלה ועוד לא הולכת

אפילו קצת גדולה יותר

אבל לא עשינו כלום כי אמרו לנו שבגלל שיש התקדמות כל הזמן גם אם איטית זה בסדר

ודיבור עכשיו ממש היא התחילה להגיד תודה (אדה) כל פעם שמביאים לה אוכל וזה הדבר הכי מתוק בעולם

לגבי הדיבור, כמה אמורים לדבר בגיל שנה וחצי? הבן שלי אומר רק אבא אמא (ועוד הרבה הברות אבל לא מילים)

ולפעמים הוא קורא לי אימי שזה הכי חמוד שיש

באבחון שעשיתי איתה לפני כמה חודשים הקלי אית אמרה שכבר בגיל שנה ורבע אמורים לומר עשר מילים... (לדעתי "החמירו" את גיל הסף - כי אני זוכרת מהילדים הקודמים שאמרו שבגיל שנה וחצי צריך עשר מילים...)

תנסי לשים לב אם יש לו הברות עקביות שמסמלות משהו - למשל "אמ" לאוכל וכדומה - ואז זה גם נחשב למילים.

וואו הבת שלי לא אומרת כמעט כלום

רק תודה והלו

אבא ואמא היא לא מסכימה חחח

 לא חשבתי שזה בעיה

יש לה מלא הברות והיא מקשקשת בלי סוף

ומתקשרת מעולה עם אצבע וכן ולא עם הראש

אבל זה שהיא מתקשרת ככה זה כבר מצוין - כן ולא עם הראש זה לגמרי מתקדם! אולי אפילו זה נחשב למילה... צריך לשאול קלינאית תקשורת.

(יש מצב שאני יותר לחוצה כעת עם התינוקת, כי אני כל הזמן חוששת מאבחנה נוספת של אוטיזם... לכן אני מאוד שמחה על כל מחווה תקשורתית שהיא מביעה, גם אם זו לא מילה)

כל ארוחה בביס הראשון ככה היא מודיעה לי אם טעים לה

כן עם הראש- זה טעים תביאי עוד ביס

ולא- זה לא טעים תביאי משהו אחר חחח

בני כמה הם?

לא יודעת לענות על הכל. מנסה חלק..

ילדים שנשארים לבד בזמן שההורים ישנים זאת מיומנות שצריך ללמד אותם.

אנסה לתאר מה אנחנו עשינו

בהתחלה אחד מאיתנו נשאר איתם. גם בזמן. שנשאר איתם לא צמוד אליהם אלא מדברים על מה אפשר לעשות עכשיו, במה לשחק.  ונותנים להם לשחק בעצמם, בנוכחות של מבוגר. כששרואים שמצליחים להעסיק את עצמם כשיש נוכחות אז מדברים איתם על זה שהם גדולים,  ויכולים לשחק לגמרי בעצמם כשההורים נחים. מדברים על במה משחקים, במה מותר או אסור לגעת, כדאי להשאיר פרי חתוך או נשנוש שאתם כן מסכימים בצלחת בהישג יד.

ואז מתחילים ברבע שעה-20 דקות

מראים להם בשעון מתי אפשר להעיר אתכם, כשהמחוג הגדול מגיע למספר איקס (אפשר לשים שם מדבקה(

אפשר להגיד להם שאם ישחקו יפה, לא ידעו בדברים שאסור תביאו להם הפתעה קטנה

אם מצליחים מצוין, אם לא, אז לדבר את זה שוב שוב. מה מותר ומה אסור. לתת להם משחקים מיוחדים לזמן הזה.

לאט לאט להאריך את הזמנים, לחצי שעה, 40 דקות, עד שמצליחים לשחק זמן משמעותי יחד.

אצלינו עכשיו הם מצליחים גם בלי שנצטרך להגיד עד מתי, אלא פשוט מחכים שאחד מאיתנו יקום

(גילאי 4 ו6)

יש לנו משחקי קופסא מיוחדים לזמן הזה ופליימוביל. וזה עוזר. 

יש לכם טפשרות לקנות משהו כזה?

גם אצלנו היו עולים על השיש ומוציאים מהארון ביסקוויטים וסוכריות עוגה ומה לא. בלי לשפוך, אבל עדיין זה חרפן אותנו לגמרי.

נשמע שאתם ממש ביחד מול הילדים וזה כבר יתרון גדול.

חושבת שקודם הייתי עושה מנעולים כי זה פתרון קל וחסכני.

ובנוגע לעונש- הם צריכים לנקות ולסדר הכל.

ולהגיד להם שאין את העוגה/הממתק לשבת כי ככה התנהגו.

לא חושבת שהייתי קרת רוח במצב כזה. מן הסתם הייתי צועקת עליהם כי זה באמת מעצבן.

סביר להניח שאני בכזה מצב לא הייתי מגיבה באיפוק

אנחנו עשינו במיוחד דלת למטבח כי הילדים היו קמים נורא מוקדם ולא היתה אפשרות להשאיר אותם לבד אפילו לשניה

וזה היה שדרוג של החיים

הייתי מכינה להם בלילה נשנושים לבוקר וככה לא היו פוגרומים וגם יש סיכונים במטבח כמו מים חמים, סכינים וכו

היום הם כבר גדלו והגדולים שומרים על הקטנים אז לא נועלים יותר את המטבח.

בגלל שהם בני 5 אז אפשר לשוחח איתם

להסביר שלא עושים את זה

לסכם איתם שאתם מכינים להם כמה נשנושים, מים, וכמה משחקים ושלא יקחו מעבר לזה בלי רשות.

לא בטוח שזה יעזור בפעם הראשונה

אפשר לנסות כמה פעמים עם נוכחות של אחד מכם כדי להשגיח ואז ילמדו את הרעיון

שכדאי להתאים פעולות ליכולת ההורית שלכם

אם אתם תקופה ארוכה לא מצליחים שהם ישנו במיטות שלהם

תנסו משהו ביניים

כמו מזרונים בחדר שלכם

ככה אפשר להמשיך לישון גם אם הילד בא לישון לידכם

אם אתם לא מצליחים לתקשר איתם בשיתוף פעולה

אז אל תצפו שהם ישתפו פעולה

לא להשאיר אותם ללא השגחה

ולצמצם טריגרים כמו מדף מתקים

להשאיר כמות מעטה של ממתקים בבית

התנהלות עם ילדים היא בעיקר יכולת הורית

היא מורכבת ללמידה ויישום

זה מצריך להיות אסרטיבי/ זורם/ סבלני/ מכיל/ חסר שיפוטיות/ לראות את הצד של הילד/ להתאים ציפיות

להיות מותשים זה הגיוני

להיות מאוכזבים זה ציפיות לא מותאמות

בציפיות לא מותאמות קל יחסית לטפל

שאר הדברים שכתבתי למעלה ניתנים ללמידה אבל מצריכים כוח רצון סבלנות והרבה אימון

הייתי שמה מזרונים, ונועלת את החדר מבפנים.

ככה גם אם יקומו לא ילכו רחוק מדי.

ובלילה משאירה אור מכובה, שלא תהיה שום סיבה לקום ולטייל לפני שהשמש זורחת

נראה לי שכשיש ילדים שובבים זה רק עדיף שישנו קרוב אליכם...

את כל התגובות, מקווה שלא חוזרת על מה שהגיבו

אישית, ב"ה שלא קרה כלום מהמיחם שעלו על השיש.

אולי כדאי להעביר את ארון החטיפים /ממתקים מקום.

אצלינו , חטיפים וממתקים נמצאים מלכתחילה בארון תחתון מתחת לשיש וזאת מהסיבה של למנוע את העליה על השיש.

אולי כדאי להתייעץ עם יועצת שינה במקביל להדרכת הורים.

אם זה מנחם אותך גם אנחנו לא מצליחים לישון כשהילדים ערים.

הם פשוט לא נותנים לנו.

ולא משנה כמה הם התעוררו בלילה (והם מתעוררים מלא) כשהם קמים בבוקר אחד מאיתנו חייב להיות ער איתם.

כמה טיפות על הכרית שלהם לפני השינה

עוזר פלאים

אצלי בבית זה הקסם

מאוהבת בשמן הזה 😍🤣

ולכן כשמריחים אותו הוא משפיע על הרגיעה אצל ילדים/ מבוגרים.

אפשר לטפטף על הכרית שלהם טיפות בודדות (2-3)

אם הריח חזק להם מדיי, לטפטף על טישיו ולשים בקרבתם או לטפטף על הסדין סמוך לכרית, ככה שהריח נעים ולא חזק. 

קונים בחנויות טבע או בית מרקחת 

את יכולה להתייעץ עם הרוקחת לגבי שמנים נוספים.

אפשר אולי אחרי מקלחת אם זה מסתדר לעשות להם עיסוי עם קרם או משהו (ככה שתהיה להם התחושה של המגע וגם גבולות גוף) ליצור אוירת שינה (החשכת החדר, אולי מוזיקה שקטה קלאסית) ואז כשהילד נינוח ורגוע, מייד להכניס למיטה עם ריח הלוונדר.

זה מרגיע ובע"ה ייאפשר להם לישון.

לא יודעת אם זה ממש כמו ריטלין,

אבל זה לא אקמול

זה משבש את הפעילות ההורמונלית הטבעית של הגוף.

בעיני זה הזוי להציע את זה לילדים בגיל 5 בלי בדיקות והתוויה רפואית ובלי שנעשה טיפול עומק ברמת הדינמיקה במשפחה.

אז טוב שהצעת תחליף שאם לא מועיל, לא מזיק.

אם ההרדמות ארוכות והם קמים המון פעמים בלילה-הייתי מתחילה משם. ילד שישן טוב-הוא גם ילד רגוע יותר ושפנוי יותר ללמידה.

מעבר לזה באמת הייתי בודקת איך אפשר לייצר מרחב יותר בטוח בבוקר כשאתם לא קמים, לנעול את המטבח, לשים שער נגד ילדים (אבל אחד רציני, הפשוטים לא יעזרו נגד ילדים בני חמש) מנעולים בארונות, ולדבר הרבה על מה מותר לקחת לבד ומה אסור, ילדים בני חמש אמורים להבין שמיחם זה מסוכן-אפשר להסתובב במטבח ולדבר על מה מסוכן ביום שישי -המיחם מסוכן, הפלטה , תנור דולק ...

נשמע מעצבן ומבאס במיוחד.

חיבוק גדול!

לא יודעת אם יש תועלת כי כבר כתבתי כמה פעמים,

הייתי *מפסיקה* לטפל בענייני הרטבת לילה, אתם לא פנויים לזה, מחזירה טיטול /תחתון לילה,

שמה מזרונים בחדר שלכם ומאפשרת להם לישון שם, (התנאי היחיד שהייתי כן מנסה לאכוף זה שמי שמגיע לישון במזרון שיהיה בשקט)

וזהו, מסדרת לכולכם כמה וכמה לילות שקטים יותר ועם יותר שינה לכולם, ואז רותמת את כל האנרגיות כדי למצוא פסיכולוגית /מדריכת הורים מעולה. רק אחרי שתרגישו שהשגרה בשעות היום מתייצבת ושאתם יודעים איך להציב את הגבולות שחשובים לכם, הייתי עוברת לטפל בגבולות בשעות הלילה.

כרגע זה מרגיש לי, מהצד, שאתם נותנים פול גז בניוטרל... 

באמת הגיל הזה מאתגר - מצד אחד זה גיל שאפשר להבין בו כללים בסיסיים, מצד שני זה עדיין גיל קטן בשביל להיות אחראיים לגמרי.

נשמע שהלילות הם הדבר הכי מאתגר, שממנו נובע הכול...

אנסה להציע משהו שעבד לנו עם בת השלוש וחצי. היא על הרצף האוטיסטי, אבל אולי זה יעבוד גם עם ילדים "רגילים":

ליצור שגרת שינה קבועה. הם בגיל שאפשר ללמד אותם לקרוא שעון בקטנה - להראות להם ואולי אף לסמן על שעון מחוגים את שעת השינה שלהם.

וכשמגיעה השעה, להשכיב אותם לישון ברצף קבוע: מקלחות, צחצוח שיניים, שוכבים במיטה עם דובי (או חפץ מנחם אחר - אצל הבת שלי זו כרית אהובה ומוצץ), אבא או אמא יושבים לידם, מספרים סיפור *אחד* שרים *שלושה* שירים, אומרים קריאת שמע ויוצאים מהחדר. הילדים נשארים בחדר עד הבוקר (אולי אפשר להשאיר להם אור קטן כדי שלא יפחדו).

בלי איומים ("מי שיקום מהמיטה אז..."), בלי משא ומתן ("רק עוד סיפור אחד ודי"), פשוט לעמוד ברצף הקבוע שקבעתם מראש ושיתפתם אותו בו אותם לפני שעת השינה.

אותו דבר אפשר בבוקר:

אבא ואמא באים להעיר את הילדים ושרים שיר (או משמיעים שיר). הם מדגדגים את הילדים בקלילות כדי שיקומו, עוזרים להם להתחיל להוריד את הפיג'מה. את החולצה אבא ואמא עוזרים להלביש, את המכנסיים אפשר לבד. אחר כך נוטלים ידיים, מקבלים עוגייה (או כל משהו אחר), ואפשר לצפות בסרטון *קצר* עד שמגיע הזמן ללכת לגן.

אפשר גם לתרגל איתם מה קורה אם הם קמים לבד בבוקר ואבא ואמא עדיין לא:

הולכים ליטול ידיים, ואז אפשר לקחת עוגייה או משהו אחר מארון אחד שנמצא בהישג יד וזהו זה, ויושבים על הספה לאכול אותה עם ספר, עד שאבא ואמא קמים.

(כמובן,תשנו את הרצף לפי מה שמתאים אצלכם בבית...)

ככל שתצליחו ליצור להם כבר עכשיו את השגרות הקבועות האלה, כך כשהם יגדלו לא תגיעו למצב שאנחנו כעת עם הילדים הגדולים שלנו, שצריך להתווכח איתם הרבה כדי שילכו לישון... 

אבל את צודקת, צריך באמת התייחסות נפרדת לזה (בלי קשר ליצירת שגרת השינה).

אני מבחינתי אין מצב שילד מעל גיל שנה יישן איתי במיטה, אז אני לא ממש יודעת לייעץ בזה...

לא חושבת שיש טעם להעניש אותם

הם עושים מה שהם יודעים

ככל שתנסו יותר לשלוט בהתנהגות שלהם ככה היא תחמיר יותר...

שוב

ממליצה לכם ללכת להדרכת הורים טובה *בגישה היקשרותית התפתחותית*.

אבל נעזרת בה לענייני הורות והיא טובה בעיני.

רוצה לבוא לפרטי?

לחילופין

תסתכלי ב"הורות והיקשרות", הן מעוחות ומפנות למדריכות שלמדו אצלן. (גילוי נאות אני לומדת שם עכשיו).

גם אצלי קרה, יותר מפעם אחת, בווריאציות שונות

ילדים בגיל הזה שנשארים לבד עושים שטויות ולכן כדאי שלא יהיו להם זמנים כאלה

אם בכל זאת יש, כמו אצלי, אז להגדיר גבולות גזרה אבל זה תלוי בבשלות שלהם

חשבתי שבגיל 5 זה כבר קצת חריג אבל אולי אני טועה

אבל

זה ממש תלוי בבשלות של הילד

וככל שילד מפתח מגננות (כמו למשל ריצוי, או במקרה של הילדים של הפותחת שליטה - מגננת אלפא) ההבשלה מתעכבת

ונוצר פער בין הגיל הכרונולוגי לגיל הרגשי.

לפעמים ההבשלה מתרחשת לאט יותר

ולפעמים לא מתרחשת כלל,

ואז אנחנו יכולים לראות מבוגר בן שבעים שמבחינה רגשית מתפקד כמו ילד בן 7.

אגב

אותה מגננה חוזמת את היכולת לש הילדים ללמוד מה שנקרא לקח, ולכן ענישה לא יעילה כמו שהיינו מצפים, הם לא מסיקים מסקנות מפעמים קודמות.

לק"י

יש לי ילדה בת חמש וחצי. והיא בהחלט עושה גם שטויות, אבל מה שהפותחת תיארה נשמע לי מוגזם.

אצלי בן שלוש ורבע עושה יותר שטויות בסגנון.

אני מסכימה שזה משהו חריג קצת

אבל מספיק שאחד מדליק את השני

ואז באמת נוצרת כאן תופעה חריגה

הבן שלי בגיל הזה לא היה עושה כזה דבר

כי אחיו הגדול יותר היה אז בן 8, וכבר יותר בשל להבין שכאלו שטויות גם בשביל הכיף לא עושים.

לק"י

ועדיין קצת חריג. אולי הם פשוט שובבים מאוד🤷‍♀️

אצלי זה בן שלוש ורבע ובת חמש וחצי, אבל הם לא מגיעים לרמות כאלה של בלגן ביחד.

הקטן כן שופך דברים להנאתו (מיץ, מלח...). למזלי לא בקטע של לטפס על השיש.

הגדולה אתמול פוררה להנאתה פריכית אורז על הרצפה.

ביחד הם כן יכולים לטפס על השולחן הגדול. למרות שאנחנו לא מרשים (והקטן כבר נפל ממנו).

אבל הם לא מעיפים ביחד דברים על הרצפה. נראה לי שהגדולה כבר מבינה שזה פחות שייך, והיא גם פחות שובבה מהקטן (אבל יש לה את ההעזות שלה בדברים אחרים. זה לא שהיא ילדה טובה ירושלים).

מלפורר פריכיות על השטיח...

היא לא פרטה כמה זמן הילדים היו לבד,

וכנראה היו רעבים, ולא ברור לנו האם היה להם אוכל נגיש ומותאם.

כלומר, להתעורר לתוך מהפכה של סוכר, זיתים, סוכריות עוגה וחלב זה נורא. אבל יש סיכוי שהם ניסו למזוג לעצמם חלב ונשפך בטעות, והם לקחו זיתים, ולא כ"כ מצא חן בעיניהם אז הם שפכו את השאר, וניסו לאכול סוכר וסוכריות עוגה והדרך שלהם לעשות את זה הייתה לשפוך על הרצפה ולאכול ממנה...

ויכול להיות שכל אחד מהם שפך רק שני פריטים (כנראה שלא, אבל כדי 'לכמת' את העוצמה. שני ילדים שובבים בני אותו גיל זה יותר מפי 2).

בסך הכל, לדעתי, אם זה לא משהו שהם עושים באופן יומיומי, זה נשמע לי שובבות רצינית אבל לא חריגה לגיל.

גם אם רוצים לנוח כשהילדים ערים, יש דרכים לצמצם את הנזקים. ילדים שבעים או שהשאירו להם מה לאכול בתוספת תעסוקה מותאמת, כנראה לא יעשו בלגן נוראי שכזה.

לק"י

כ"טיפסו והעיפו דברים מהארונות לשם הלהעיף".

לא חשבתי על מה שאת כתבת. מאוד יכול להיות שזה מה שקרה, ואם כן, זה בהחלט הגיוני.

(הבת שלי עולה לכיתה א' בשנה הבאה בעז"ה. אני בהחלט מצפה ממנה לקצת יותר הבנה של מה ממש לא עושים).

וזה לגמרי כי הם היו שניים בראש דומה.

אבל האמת שבגיל חמש זה כבר לא הגיע לרמות כאלה... אולי זה קשור לזה שיש להם אחים מעליהם (שנתנו דוגמה אישית) ואחים מתחתיהם (שהפכו אותם לבוגרים).

בכל אופן, במקרה של הפותחת אולי זה לא הכי חריג בעולם בהתחשב בנתונים, אבל זה בהחלט משהו שכדאי ואפשר לטפל בו.

לא זרקו בשביל הכיף, אלא היו רעבים וחיפשו מה לאכול, ועל הדרך זרקו את מה שהפריע להם או את מה שבדקו / טעמו ורצו לעבור הלאה.

ועוד משהו, שני ילדים זה תמיד יהיה פי 4 מילד אחד. הם מעצימים אחד את השני בתעוזה וברעיונות.

נכון, זה לא כל ילד, אבל יש ילדים כאלו שככה חוקרים את העולם.

מובן שקשה ושאתם עייפים, תעשו תורנות

ושאחד מכם ישאר להשגיח,

ובעיניי לא שייך להעניש אותם הם ילדים קטנים שהיו לבד ועשו שטויות 

כמה ילדים זה?

המסקנה המתבקשת- לנמנם רק על הספה... זאת הדרך לקבל קצת דקות שינה...

וואי וואי חיבוק. הייתי מתחרפנת.

אני חושבת שהייתי נותנת להם לנקות ולסדר את כל הבלאגן, יחד איתי כמובן

2 לוקחת אותם לשיחה. לא על הדרך אלא ממש מזמינה אותם לשיחה, זה ישדר להם שהיתה כאן התנהגות שחצתה קו

3 להבא לנסות ולהתאמץ לא להשאיר אותם לבד ליותר מכמה דק' בודדות

אני מתכוונת שבכוונה להשאיר אותם 5 דק' כאן ו5 דק שם לבד, כדי שיתרגלו

והמאבק להחזרתם למיטות שלהם בעצת החברה שלך,

במקביל הבן שלי היה מגיע אלינו כל לילה וישן על מזרון ללא כל מאבק,

הוא כבר כמעט הפסיק לבוא לחלוטין (חוץ מתקופה עם תולעים)

4 ילדים גידלתי בלי מאבק בלילות בהחזרתם למיטתם, וכולם מיוזמתם הפסיקו לבוא בשלב כלשה6 בים גילאי 3-5 עם עליות וירידות.

כולל מלחמות וגיוס מילואים ארוך, כולל מחלות, וכולל לידות.

כל ילד בגל גיל יכול לבוא אלינו בלילה אם הןא מרגיש צורך (מהגדולים אני מבקשת לדפוק, אבל הם בהחלט יכולים להעיר אותי)

זה קורה אולי 1 אחוז או פחות מהלילות. והשקט והשלווה שוררים בביתנו גם בלילות.

(והילדים שלי בהחלט נוטים לקום כשהם קטנים זה לט ילדים שישיים רצוף מגיל קטן)

הורות מופחתת מאבקים היא הורות בריאה יותר גם להורים וגם לילדים.

להפחית מאבקים זה לא אומר בלי גבולות או ויתורים, זה אומר שדרך הפעולה היא בלי מאבק אלא בחיבור לילד.

לדוגמה השבת התארחנו והבן שלי התחרפן והתחיל לצעוק ולקלל ואפילו קצת להרביץ.

קמתי אליו בביטחון אבל לא בגישת מאבק, הוא צרח "זה לא עובד עלי!!"

וגם קצת התחיל לתת לי אגרופים.

אמרתי לו שזה לא נעים אגרוף לרגל, אבל אפשר לעשות אגרוף לאגרוף,

והוא התגרה בי: אני יותר חזק ממך!

אמרתי לן, כן? בוא נראה.

בוא נעשה הורדת ידיים ונראה מי יותר חזק.הוא נדלק ובא לתחרות הורדת ידיים.

בום נוצר חיבור.

מפה זה רק היה לנהל את הסיטואציה לאט לאט להפחית אגרסיות כך פעם עוד גבול ועוד עדינות.

עשינו כמה הורדת ידיים, כשמפעם לפעם בין לבין הוא כבר רגוע ולא נאבק.

אח"כ עשינו אגרוף לאגרוף כשהמטרה "לדחוף" את השני לצד שלו.

תוך כדי לא היה ברור מה כללי המשחק אז עצרנו וקבענו ביחד אך כללים.

בשלב הזה הוא כבר היה בשל לחיבוקים ודיבורים יותר רגועים.

משם זה מהר התגלגל לאבן נייר ומספריים שיתופי ורגוע.

משם חזרנו לשולחן לאכול.

כל זה במקום לכעוס, להעניש ולהרחיק אותו מהחברה ומחיבור.

עבד עליו מעולה,

כל ילד זקוק גם להובלה הורית, לסמכות גבולות וביטחון, וגם לחיבור אהבה. הבנה והכלה.

זה לא סותר אלא משלים זה את זה..

חיבור זה לא ויתור.

חיבור זו הדרך להוביל ללא מאבק.

זה אמנם גישה ותקשורת שצריך ללמוד ולוקח זמן ליישם כמו שצריך ועוד יותר זמן עד שהילדים מתחילים להגיב לזה חזרה. אבל זה ממש כדאי ומשתלם ועדיף שעה אחת קודם.

פחות מאבקים בבית, יותר קל ונעים לכולם.

שלחתי למייל של משרדים ספציפיים שאני מעוניינת.. 

הרחבתי את המשרדים שאני מעוניינת בהם, 

ואז כשראיתי שלא חוזרים אליי- אז ניסיתי גם דרך דרושים.IL 

לגבי עבודה - נראה לי לא רלוונטי לעבור מקום עבודה בשלב הזה של הריון, גם אם את מוצאת מיר מקום עבודה חדש, (וספק, זה לא ככ אטרקטיבי עובדת שתצא לחל''ד תכף) עד שתסתגלי כבר תצאי לחל''ד, אז לדעתי שווה ''למשוך'', לשרוד את העבודה הזו, ואולי בחל''ד או אחרי לחפש מקום עבודה אחר.

אין מצב שבעלך יתחיל לעבוד/ יעלה הכנסה? זה באמת קשוח מצב כלכלי חונק. זה גם חרדה כזאת של ''מה יהיה'' וגם מקשה ממש על התפקוד, כמו שפירטת .

דווקא לגבי הסתגלות לתינוק חדש ולידה בחופש הגדול - נראה לי לא כדאי להיפרד מזה עכשיו. יש לזה לדעתי יתרון להיות בבית בחופש הגדול, גם אם את לא במיטבך, נוכחות של אמא בבית זה מרגיע לדעתי. ומסתגלים לילד נוסף, אני תמיד בחרדה בהריונות של איך נשרוד עם ילד נוסף, ובדיעבד - כן, יש עומס, אבל זה לא משהו שחונק/ משתק, לפעמים אפילו להפך, זה יוצר אנרגיה חיובית בבית.

(לגבי *תכנון* הריון זה אחרת, אבל עכשיו כשהתינוק כבר בדרך - לנסות להסתכל על זה כחיובי...)

ולגבי אירוח - הייתי מסבירה שקשה לי בהריון ושלום. להוריד את זה מהלחצים... 

זה כ"כ קשה להרגיש שהכל תקוע ומסובך ומלחיץ...

מתפללת שיפתחו דברים ותמצאי רוגע והתקדמויות טובות!

לא יודעת איך להחליט בכל העניינים שהעלית.

אבל אולי לכתוב אותם זאת התחלה טובה.

לנסות להפריד בין מה שלא רלוונטי לעכשו/אין מה לעשות איתו לבין מה שאפשר לפעול. ואז לתכנן בצעדים קטנים מה עושים. ולתעדף. כי באמת המשאבים (זמן, כוח, כסף) מוגבלים.

לפעמים דברים קטנים יחסית שאפשר לעשות יכולים ליצור שינוי.

למשל כן להשקיע בנעליים לעצמך כי אם לא יכאב לך יהיה לך יותר כוח לשאר.

או להחליט שמנשא זו קניה שתשפר את איכות חייך ואפילו לגלות שזאת לא הוצאה גדולה (שלי עלה 150 ש"ח בערך) אז זה אפשרי.

או כל דבר אחר שתבחרי.

אבל באמת לא חושבת שאת צריכה עיצות מעשיות

אלא בעיקר חיבוק גדול בסיטואציה הקשוחה הזאת.

אז קחי.

מכל הכיוונים. איזה קשה.

מעיניים חיצונית מה שהייתי עושה זה דבר ראשון להוריד לחצים ועומס שלא הכרחיים לך והם רק כדי לרצות אנשים אחרים (אנשים שחשובים לך, אבל אולי זה לא הזמן המתאים לשמח אותם)

קשה להתארח, אז לנסוע פחות, בטח שלא לארח.

ומבחינת העבודה זה באמת קשה שמזלזלים, הייתי מתסכלת על זה כתקופת זמן שאני צריכה לעבור את הגל כדי לקבל מענק לידה, ואחרי זה מתפטרת.

ובקשר ללחץ הכלכלי, זה באמת המחנק אולי הכי גדול, זה מצמצם את הנפש.

אני לא יודעת מה ההכנסות והחשבונות שלכם אבל אני בגישה שהלוואות זה לא מילה גסה.

רכב ישפר משמעותית את איכות החיים שלכם, זה לא בזבזנות זה בעיניי הכרחי.

ובעז"ה תמצאי בעתיד עבודה טובה יותר ותגדילו את ההחזרים.

גם מבחינת לבוש, נעליים זה לא בזבזנות, גם להיראות מכובד לא.

מבחינתי זה קו של כבוד עצמי שאני לא יורדת ממנו, נקח הלוואה (לא יצא לנו בשביל כאלה צרכים אבל אם זה היה המצב, אולי)

אגיד לבעלי שזה קו אדום בשבילי ושימצא / נמצא את הדרך להסתדר.

אני חושבת שכבוד ושפע פנימי באמת מובילים לשפע וכבוד חיצוני.

לא ברמה של הזימונים שמאוד נפוץ היום - של תדמייני וזה יגיע.

אבל כשאת לבושה ברמה שמכבדת אותך - גם הבוס שלך יכבד אותך ולא יתן לך העלאה מגוחכת, גם מבחינה חברתית יש יותר כבוד וערך לאדם שמכבד ומעריך את עצמו, וגם בנוגע למקומות עבודה חדשים, הסיכויים להתקבל גבוהים יותר , ואני לא מדברת על הבגד היפה שתלבשי, על התודעה הפנימית שאני מכבדת את עצמי, אני חשובה לעצמי, אני ראויה - אנשים קולטים את זה ומתנהגים אליך בהתאם.

באמת קשה לממש את זה שיש לחץ כלכלי, אולי לראות איך בעלך מגדיל הכנסות או לקחת הלוואה ולהסתכל על זה כמו השקעה לטווח הרחוק.

גם אם זה לקחת הלוואה שאני בשגרה ממש לא בעד.

דבר שני, אם תוכלי לתת קצת רקע זה יעזור להבין.

בעלך עובד? מה גובה ההכנסות ובמשכנתא?

במה המקצועות שלכם? רק אם מתאים לך לפרט, כי אולי אפשר לחשוב על הכנסה נוספת מהצד.

וגם, אל תתרגשי שרוצים שתארחי. תתעלמי וזהו. 

אחד הדברים הקשים זה ללמוד להוריד עול, כי מטבענו אנחנו מתאמצות ואז מצפות שיתאמצו עבורנו חזרה.

תעשי מה שאת יכולה ולא טיפה אחת יותר מזה. קחי עזרה בתשלום או שתתני לדברים לחכות, יש בסיס שחייבים לעשות והרבה דברים שנראית לנו הכרחיים- ניתן לדחות או להסתדר בלעדיהם.

אז תתחילי מלהוריד מעצמך מטלות, קחי לך זמנים שאת מפנקת את עצמך ועושה לך טוב וכיף, תתני לעצמך זמן איכות קבוע ותדאגי לעצמך- אני די בטוחה שכשזה יקרה יהיה לך יותר קל לראות את הטוב בבעלך.

הכי מבינה אותך בעולם,

בעיקר בפן הטכני

להחזיק הכל על הראש והכתפיים שלך

זה באמת מורכב!

והעצות של 'אל תעשי ואז בטוח הוא יעשה',

זה כנראה מגיע ממי שלא ממש חוותה את זה ומבינה איך עובד הראש של אדם עם קשיי קשב וריכוז.

מה שכן עוזר אצלינו,

אחרי הרבה שיחות בענין

הקמנו קבוצת וואצאפ משותפת שם אנחנו רושמים את הדברים שצריך לעשות

יש קבוצה של 'דחוף'

וקבוצה אחרת של 'מתי שמתאפשר'

זה מאוד מפקס אותו

ככה לפני חגים וזמנים מורכבים.

ואני גם נעזרת ביום יום

יש לי עוזרת פעם בשבוע לכמה שעות, אנחנו עוברות יחד על כל הבית כי לבד באמת מאוד קשה (חלק מהילדים שלי גם עם קשיי קשב)

אין אצלינו גיהוצים

משתמשת הרבה בחד פעמי

אלו דברים שביום יום מאוד עושים הקלה.

זה דיי חשוב כי אם כן אולי כדאי לשקול לקבל טיפול תרופתי ואם הוא לוקח אפשר אולי לשנות בזה משהו....

דבר נוסף ללכת לייעוץ זוגי שמתמחה במיוחד בהפרעת קשב וריכוז,זה לגמרי משנה את התמונה.

אם הוא לא מאובחן וזה יותר השערה שלך לכי את לייעוץ או לטיפול.זה יכול גם לתת לך כוחות וגם לתת לך כלים לשנות דינמיקה בינכם.

סביר להניח שאם חזר הביתה מבחוץ הוא חוזר מוצף ממש ומותש פי שניים ואז בבית ממש קשה לו הוא ממש לא מסוגל פיזית לעזור.

הוא לא מאובחן. אבל אין שאלה בכלל. חלק מהאחים שלו גם ככה. זה דבר שידעתי עוד לפני החתונה. וגם 4 מתוך הילדים שלנו עם קשב..

לא חושבת שירצה טיפול תרופתי. ב"ה מבחינת עבודה הוא במקום טוב ומצליח להביא את הטוב שבו.

אם את מכירה אנשי מקצוע שמתמחים בתחום אשמח לשמוע.

מציגה לו מול העיניים את כל הדברים האלה?

"תראה איך סידרתי את הארון הזה לכבוד פסח - היה פה בלגן לא נורמלי של דברים לא קשורים, ועכשיו הוא נעים יותר לעין וקל יותר למצוא בו דברים."

"ראית איך הדחתי סוף סוף את כל הכלים בכיור החלבי? איזה כיף שעכשיו לא צריך לדוג בו כוסות בשביל הקפה..."

"תראה, בזכות זה שארזתי היום את כל החפצים בחדר שלנו למעבר הדירה - מצאתי לך את הספר שחיפשת הרבה זמן! איזה יופי, נכון?"

אם הוא לא אטום לגמרי, הוא לפחות יאמר תודה בשמחה רבה. ואולי, אם הוא מסוגל, הוא אפילו יציע קצת עזרה...

ואם הוא מציע - אז לקפוץ עליה בשתי ידיים, אבל לתת לו משהו מדויק ומפורט: "תוכל להחזיר את כל הכלים השטופים לארון? הכוסות נמצאות במדף העליון, הסכו"ם במגירה והצלחות כאן במדף הזה." וכן הלאה. כמובן - בקלילות ומתוך הודיה, שלא יהיה מטיפני כזה...

ועוד נקודה: קשיי קשב הם האבחנה היחידה שיש לו? כי את מתארת שהוא לא מצליח לבטא את הרגשות שלו, וזה נשמע לי פחות קשור לקשיי קשב...

וחוץ מזה - יש לו איזשהו טיפול לקשיי הקשב? לאו דווקא תרופתי, אבל כן משהו...

את נשמע אישה מדהימה ואלופה - אחרות במקומך כבר מזמן היו קורסות! אז תרימי לעצמך ותטפחי לעצמך על השכם❤️

בנאדם לא כ''כ יכול להעריך משהו שהוא לא חווה אותו.

את מתארת שאת עושה הכל בבית, בעלך לא רגיל נניח לעשות כלים, כביסה, שטיפה...

זה כבר חלק מהחיים שלו שהבית מתנקה , הבגדים מתכבסים....

אני נזכרת בילדות/ברווקות שלי, למרות שהייתי עוזרת בבית לסדר, לשטוף קצת, אף פעם לא ידעתי

באמת כמה עבודה זה לנהל בית! כי הייתי רגילה שהבית מתנקה, הכביסה מתכבסת,

נכון שהייתי עוזרת מידי פעם לקפל ולפנות אבל בגדול האחריות היתה על ההורים שלי. ואז אחרי

שנישאתי ונהיתי בעצמי אמא לילדים גיליתי כמה עבודה זה לנהל בית!

אז למעשה, אני מציעה לך מידי פעם לתת לו לחוות את מה שאת עושה, למשל מה שהכי קשה לך-

נגיד שטיפה זו עבודה פיזית מאוד קשה בעיני, תגידי לו , וואי מאמי, אני מה זה עמוסה היום, אולי אתה תשטוף במקומי?

הכי חשוב לא להעיר לו על השטיפה! מה שיצא- יצא. או אם יש לך הר של כביסה תגידי לו- כפרה עליך אולי תקפל איתי פה?

תני לו לחוות מה את עוברת. אם הוא יתלונן, תגידי לו- תחשוב שיש לי את זה כל יום, פלוס לדאוג לילדים לארוחת בוקר, צהריים וערב. פלוס לכבס

פלוס לשטוף את ההר של הכלים, לטאטא.... פתאום זה נראה המון. תאירי את עיניו כל יום מה עשית,

וואי אל תשאל, כל הספה הזאת בבוקר היתה מלאה כביסה, אני גאה בעצמי שקיפלתי הכל.

תדברי על זה, תני לו לחוות.

פעם אחת אמרתי לבעלי אם הוא יכול להכין את הקופסאות אוכל לילדים לבית ספר, פתאום הוא קלט שיש פה תפקיד שנעשה מידי יום וזה עוד משהו שדורש.

האמת מזכיר את בעלי...
גם לא עושה כלום, אבל באמת כלום בבית חוץ מלזרוק אשפה.
אבל, עוזר לי הרבה עם הילדים, מספר להם, מעסיק אותם, משחק איתם. וזה מצויין לי.
וויתרתי מזמן על העזרה בניקיון... 

אני הרבה הרבה מחמיאה לו, מפרגנת, הוא לא יודע מה זה בכלל.

כמו שכתבה לך פה מישהי, אני אומרת " תראה אתה עולה למיטה נקיה כל המצעים החלפתי היום, הכל ריחני , תריח" זה יסתכם בתודה אולי יבוא עם חיוך.
מבאס, עדיין עובדת על עניין התודה ולראות אותי ומחמאות. ככה זה בנים לא?
 

לק"י

הפלוס של הנייחים שהם יותר חזקים ושורדים מאשר הניידים.

לא יודעת אם הייתי לוקחת עכשיו בשביל אולי עוד שנה (לא בכל בית ספר משתמשים במחשב בגילאים הנמוכים)

גם לא בטוח שתצטרכו מחשב מייד לכיתה א'.

אפשר למצוא ניידים סבירים לגמרי בסביבות 1500 ש"ח, נייד עדיף בהרבה לדעתי מהבחינה שאפשר לסגור ולשים בארון והוא פחות מול העיניים כל הזמן.

הייתי קונה מחשב נייד זול כשיהיה לכם צורך בזה, לא עכשיו. 

(קנינו עוד לפני שהניידים היו נפוצים) ומסרתי באיזה שהוא שלב.

לא אהבתי שהמסך תמיד מול העיניים והוא תמיד נגיש.

הנייח גם תפס הרבה מקום בבית. הנייד קטן, מתקפל, ורוב הזמן נמצא בכלל בארון (אני מעמידה אותו כמו ספר בתוך הספרייה). לא מצריך שולחן עבודה קבוע.

וכאמא למשפחה רב גילאית- נוח לי שהגדולה יכולה לעבוד עליו בשקט אצלה בחדר בלי שהאחים הקטנים מסתובבים בין הרגליים (לפעמים זו אפילו דרישה, נגיד כשיש מבחנים מקוונים- דורשים לעשות אותם בחדר שקט).

ואפילו ביום שישי, נתתי לשני ילדים לראות סרט בחדר, בזמן ששטפנו את הסלון. זה לא היה אפשרי עם המחשב הנייח.

בקיצור, בעיניי לא שווה את זה.

נח לשימוש ולהעברה בקלות בין חדרי הבית ולצרכים השונים של כל אחד(אם יש מבחן וצריך קליטה - עוברים לחדר בו הקליטה יותר טובה למשל..)

ובכיתות א השימוש היה ממש מינימלי.גם בכיתה ב היה שימוש מועט.ולזה לגמרי מספיק מחשב נייד.

בינתיים לא ראיתי צורך ממשי בנייח

כי אפשר למקם אותו בסלון, כשכולם רואים אותו, ואז אין כזה דבר להסתגר בחדר ולעשות במחשב דברים לא ברורים...

אבל באמת בגיל של הילדים שלך נראה לי שעדיין אין צורך במחשב, ואם יהיה - הוא יהפוך למסך לצפייה וימשוך את העין...

(לנו בבית יש נייח אחד, שקניתי בזמנו בשביל עבודות גרפיקה, ושלושה ניידים - של בעלי, שלי ושל הבכורה. כרגע המחשב הנייח משמש בעיקר את שאר הילדים, ואני שמחה שהוא בסלון מול העיניים שלי, וככה אני יכולה להשגיח שהם לא עושים בו שטויות... הקטנים דווקא כל כך רגילים אליו כחלק ממראה הסלון, כך שהם בקושי מבקשים מעצמם לצפות בו בסרטים...)

והם קטנים ממש...
לא הייתי לוקחת.

לק"י

טכנית- דאגתי למה שצריך.

בעיקר דמיינתי לידה מהירה😂

ואם למדת בעבר, אז לתרגל.

חזיית הנקה אם יש צורך לחדש

בגדי הנקה אם את רוצה צורך לקנות

משאבת הנקה - יש? לשטוף טוב ולעקר.

עגלה?

עריסה

טרמפולינה/אוניברסיטה

סלקל

מנשא

כל אלו אם אין וצריכים אז קונים ואם יש אז מכבסים...

לק"י

מצעים לעגלה/ עריסה/ שמיכות לתינוק.

מנשא- הזמנתי מאלי'. אבל זה לא דחוף לפני הלידה, אם יש בבית או שקונים במקום זמין.

לתכנן סידור לילדים האחרים, לקחת בחשבון אפשרויות שונות להתפתחות הלידה.

להכין תיק ללידה ולאשפוז.

לארגן דברים לילדים לימים שלא תהיי.

לארגן ציוד לתינוק- לכבס בגדים, עגלה, מיטה, טיטולים, סבון וכד'

אם זה בן, להתארגן לברית- לברר על מקום, קייטרינג, מוהל וכד'

שהתאים לאופן שבו רציתי ללדת.

מבחינה טכנית לדאוג שיש את כל מה שצריך- בגדים וציוד לתינוק, אוכל מבושל, מישהו שיהיה עם הילדים שניסע ללדת

נפשית דיברתי עם בעלי על החששות שלי (בכל לידה) הזכרתי מה אני צריכה ממנו ובעיקר דמיינתי איך אני רוצה שהלידה תראה

לי היה מאוד חשוב להתכונן ו"להכנס לאוירה'' גם בלידות חוזרות. ויש כל מיני רעיונות, זורקת כמה שעזרו לי:

* מפגש חד פעמי עם דולה

* קריאת ספרים שקשורים ללידה

* האזנה לפודקאסטים קשורים

* רכישת קורס וירטואלי להכנה ללידה

* האזנה להרפיות/ דמיון מודרך

* פירוק חששות לגורמים והעלאת פתרונות פרקטיים

* התקשורת בטלפון/כניסה לאתר של מחלקת היולדות איפה שמתכוונים ללדת ובירור על דברים שחשובים לי

*חפירה אינסופית לבעל ותכנונים משותפים

* האזנה לסיפורי לידה של חברות (מעודדים בלבד)

* סידור בגדים לקטנטן (לנוהגות)

*הכנת פלייליסט 

ערב אחד ראיתי ביוטיוב איזה הכנה ללידה, משהו מאוד בסיסי וקצר.

אירגנתי תיק לידה ותיק לילדים לזמן שאסע ללדת.

כיבסתי את הכיסוי של הסלקל וכמה בגדי תינוקות, וזהו.

כן ידעתי והייתי רגועה שיש לנו עגלה, סלקל, עריסה ובגדים לגיל הפיצי, אה, וגם קניתי חבילת טיטולים אחת מידה 2.

אבל גם אני לא הייתי רגועה והרגשתי שאני בכלל לא מתכוננת ללידה ומן סטרס כזה, אבל בסוף בלידה עצמה ידעתי מה לעשות ואיך להתמודד עם הצירים, בין השאר כי חוויתי את זה כבר בלידות הקודמות.

עם בעלך, עם חברה ואם צריך אז גם עיבוד לידה. אפשר גם במפגש או שניים וזה מאוד משמעותי.

מעבר לזה לארגן תיק לידה, לארגן ציוד לבייבי, לחשוב מי נשאר עם הילדים.

לעשות מה שעושה לך טוב...

ולנשוםםםם

ואנ י אישית לא ראיתי כלום חריג

דיבורים על איראן יש כבר הרבה זמן

לי לא ברור כלום מהם

אם לזה התכוונת

ואין לך מה לכתוב מאנונימי, בטוחה שאת לא היחידה שדואגת.

לא ממש מעניין

רק אומרת שלפני המלחמה עם איראן היו הרבה ימים שדברו על זה גם 'יודעי דבר'

מלחמת המשך עם איראן זה די צפוי

כמו כל חזית אחרת

זה יכול לקרות מחר ויכול להיות עוד שנה

אם רוצים לחיות חיים נורמליים

כדאי מצד אחד להתנתק מחדשות

ומצד שני לפתח מספיק חוסן כדי להיות מוכנים כשמלחמה מגיעה מהרגע להרגע

וכמו שהיה פעם שעברה זה לא בדיוק משו שאפשר לחזות.

מקווה שבאמת אין איזה משו כי אחרי שכתבת את זה אני כן יעלה לישון קצת בלחץ כנראה, אוף.

לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שלא לקרוא חדשות זה לא מספיק.

צריך גם לא לספספף בסטטוסים בוואצפ ולא לגלול שעות בפורום

אני בוחרת לא לקרוא חדשות וכו'

ואז פוגשת את זה פה

גם אנשים בעבודה/ בכל מקום ידברו

כדאי לבחור לא להקשיב לחדשות גם אם שומעים אותם באקראי 

תשאלי את האומן שיודע הכל...

תהיי בטוחה שאף אחת כאן לא יודעת כלום

(חוץ מטייסות קרב אם יש כאן)

הסמס ששלחו כנראה היה סתם להפחיד.

מלחמה יכולה לפרוץ בכל שעה…

ממה שראיתי בחדשות זה התחיל להיות הכיוון שם באירן

אז יש סיכוי שארהב תתערב עוד מעט

האם ישראל תהיה מושפעת מזה- ימים יגידו..

"בחצות תסתכלו לשמיים"

כאילו איום שיתקפו אותנו.

אבל לא נראה לי שבאמת יתקפו.. (בטח לא בחצות, כבר עבר)

לגזור את הקשרים הגדולים והמסובכים ביותר ואת השאר לפתוח. אם השיער שלך לא ממש דקיק זה בקושי פוגע במראה הכללי.

אופציה נוספת: לגזור קצר, משהו כמו קארה ואז הרבה יותר קל להתיר, גם בלי גלאח...

האמת שלדעתי לא באמת שווה לשלם על זה, עדיף למצוא איזה פתרון ביניים, אבל כמובן זה אישי 

כלומר לגזור את השיער מלמעלה למטה (בתוך הקשר) במקום לגזור את הקשר עצמו אם לא רוצים לקצר את השיער.

כדאי לבקש עזרה מאחות/אמא/חברה כי גברים פחות יודעים להתמודד עם זה 😂

אני גם חשבתי שאצטרך גלאח אבל תקדישי לפחות שעה שיש לך זמן בנחת ותתחילי לסרק לאט מלמטה למעלה, כל פעם עוד קשר אחד

ייתלשו המון שערות תוך כדי אבל בסוף תצליחי. אם את בהריון ואתם מותרים ובעלך לא נגעל אז שהוא ינסה אולי זה יהיה יותר קל. מצב מבאס מאד ומביך 

אז אני ממש מבינה איך מגיעים למצב כזה. יש לי 100% הכלה ו-0 שיפוטיות. את עושה את הכי טוב שלך עבור המשפחה שלך ואת מתארת תוצאה הגיונית מאד.

דברים שאני עשיתי:

קודם כל, לדעת שזה ייקח הרבה זמן. אז או שאת משבצת לעצמך בלו''ז כמה שעות פנויות או שתשבצי כמה ''בלוקים'' של זמן כדי לשפר את המצב לאט-לאט.

להשתמש בהמון מרכך על שיער רטוב, להתחיל לסרק מלמטה (קצוות השיער) ולאט לאט לעלות ככל שהקשרים נפרמים.

לחלק את השיער לחלקים בעזרת האצבעות ולפרום חלק-חלק. (לעשות ''שביל'' באמצע ואז לחלק גם אותו לחצי שוב. קצת כמו כשעושים תסרוקת ומחלקים את השיער לרבעים, קדימה-ימינה, קדימה-שמאלה, אחורה-ימינה, אחורה-שמאלה)

עם שיער יבש, להחזיק גוש שיער ולמשוך מתוכו שערה-שערה. זו עיצה שקראתי על איך לפרום פתילות קשורות של ציצית וזה עובד פלאים. פשוט להחזיק את הגוש ביד הלא-דומיננטית שלך, ובעזרת היד הדומיננטית לבודד שערה-שערה, להחזיק קרוב לשורש שלה (איפה שהיא מתחברת לראש) ולמשוך לאט ובעדינות מתוך הקשר. בסופו של דבר נשאר לך גוש שיער מנותק ביד - כל השיערות שנשרו באופן טבעי ולא השתחררו מהשיער בגלל הקשרים. (קצת כמו כשמסתרקים עם מברשת ואז מנקים אותה ונשאר לנו כדור שיער ביד)

יוצא לי להגיע לירושלים לפעמים, מתחשק לי להציע להגיע אלייך ולעזור. (אפילו שלעצמי אין לי זמן, אז אין לי מושג עד כמה זה מציאותי... 🤦🏻‍♀️)

אם מתחשק לך לכתוב לי באישי מה האיזור שלך בירושלים אשמח לראות אם יש סיכוי שאהיה בסביבה שלך.

בהצלחה. ♥️

האמת שניסיתי גם בעזרת בעלי והתייאשתי אחרי בערך שעה של עבודה..

אבל עלו כאן עיצות שאנסה לבדוק.

תודה על ההכלה שלכן ועל העזרה! 

אחרי שהוא יושב על השיער תנסי במקסימום הסבלנות להפריד כל קבוצה שאת מצליחה החל מהקצוות ולאט לעלות לשורש. עם האצבעות ולא עם מברשת!

לסרק מלמטה למעלה עם מברשת רק אחרי שאת מגיעה למצב המיוחל של הרבה קבוצות קטנות של שיער קשור

שפכתי על השיער כמעט בקבוק שלם של מרכך, ואחרי כמה זמן התחלתי לסרק *עם המרכך על השיער* במשך *כמה שעות*, ורק את מה שלא נפתר אחרי כמה שעות - גזרתי.

אחרי כמה חודשים השיר גדל וכבר לא ראו שחלקו גזור...

אני גוזרת חלקים ואז מסרקת

תכלס כל עוד חלק נשאר ארוך לא שמים לב יותר מדי..

ולפעמים זה באמת לסרק שעה שעתיים

עכשיו גזרתי מלא כי לא הסתרקתי כמה חודשים🙊🙊