למה אני בכלל עושה דברים עם המשפחה שלי?

כי מישהו שיקר לי ואמר שזה יהיה "כיף". (ואת זה, אמא, אני אזכור לך לתמיד!)
אזהרה! פוסט קטנוני וממורמר במיוחד לפנייך!

משפחה. אנשים שבאופן אקראי לחלוטין נדחפו לך לחיים. מדי פעם יש לחברי משפחה צורך, מעין דחף

 אפילו, ללכת ולהתעלק על חברי משפחה אחרים תחת התירוץ "גיבוש" או "התקרבות" או סתם "יום כיף

משפחתי".
אני חוויתי זאת על בשרי. אני קורבן.

הכל התחיל בשיחת טלפון לא חשודה בעליל לפני יומיים. דודה שלי התקשרה. "מימיקה, רוצה ללכת

לעשות שופינג בתל אביב?" בתור מי שפעם איישה את תפקיד

 הדודה-המגניבה-שמרשה-לא-לצחצח-שניים-וללכת-לישון-בעשר-בלילה, לדודה שלי עדיין יש השפעה לא

מעטה עליי. (כמעט כמו למילה "שופינג")
"בטח! "עניתי, חסרת דאגות, כמעט מאושרת. (אני אף פעם לא מאושרת לגמרי, למה לי?)
קמתי בשביל המאורע בתשע בבוקר, הישג לא קטן בהתחשב בעובדה שאני בדרך כלל רק הולכת לישון

בשעה הנ"ל, כי מה היתרון בחופש עם אי אפשר לשבש לחלוטין את השעון הביולוגי?
עליתי על רכבת, ונחתתי בקניון עזריאלי, הישר לתוך סיוט.

בהתחלה חשבתי שהראייה שלי השתבשה.
אחר כך חשבתי שאני רואה כפול.
ובסוף חשבתי שדודה שלי מותקפת ע"י גמדה.
אז זהו, שלא.

דודה שלי החליטה להביא איתה את (עכשיו אני מחפשת שם בדוי מתחוכם) ג'ורג'טה, בתה הקטנה

והבלתי חביבה בעליל.

דודה: אני מקווה שזה בסדר שהבאתי אותה. (חיוך מתנצל שלא באמת מתנצל, כי הרי מי לא ירצה לבלות

עם בתי המרנינה?)
אני: בטח! אין בעיה! (מה נראה לך שאת עושה?!)
ג'ורג'טה: התגעגעתי אלייך. (חיבוק, ומריחת נוזל לא ידוע על החולצה החדשה שלך, ורק נראה אותך

מעיזה להתלונן.)
אני: גם אני התגעגתי אלייך, חמודה. (תתרחקי ממני מפלצת.)
דודה: אז שנלך לסרט? (עכשיו אני מעמידה פנים שמעולם לא השתמשתי במילה "שופינג" בשיחת

הטלפון שבגללה את כאן.
אני: אממ, איזה סרט? (מנסה להישמע מתעניינת ולדחוף את ג'ורג'טה לכביש בו זמנית.)
דודה: שרק שלוש. ג'ורג'טה מתה לראות אותו. (לא היא לא, פשוט חיפשתי איזה סרט כבר ראית כדי

לאמלל אותך לחלוטין.)
אני: נשמע מצוין. (תהרגו אותי עכשיו. וגם את ג'ורג'טה, אם אפשר.)

דודה: יופי, קניתי לכן כרטיסים. (כן, כן, שמעת אותי נכון. אמרתי "לכן". אני מתכוונת לנטוש את הבת שלי

איתך ולעשות שופינג עם עצמי.)

השעתיים הבאות הן גיבוב של הסרט שרק שלוש מדובב (אם כבר עינוי, אז עד הסוף) שלושה חטיפים

שונים, כי הראשון לא טעים לה, העטיפה של השני בצבע שהיא לא אוהבת והשלישי סתם זול מדי בשביל

הסטנדרטים של הוד מעלתה, ומגוון שאלות מיותרות כגון "מה מתחרז עם שרק?", "למה פיונה דווקא

בצבע ירוק?" ופעם אחת אפילו "נראה לך שזה באמת?"
כן. נראה לי שיש דבר כזה מפלצת ירוקה מדברת.

האמא של היצור מגיעה בדיוק בשנייה שנגמר הסרט, בידיים מלאות שקיות. היא מתנצלת ואומרת שבגלל

הסרט שהתעקשתי לראות (כן, זה בדיוק מה שקרה) יש לנו זמן ללכת רק לשתי חנויות. ואת שתיהן

 תבחר ג'ורג'טה.
"במילא יש לכן את אותו הטעם".
כמובן. מי רוצה ללכת לזארה או לנו ניים כשאפשר ללכת להפנינג ולבורגרקינג? (שמנה שכמוה.)

אבל אני אדם אופטמי הרי, ואני מחליטה להמשיך לחייך ולחפש את הקשת בענן. (מישהו בכלל קונה את

 זה?)
למרבה ההפתעה, מצב רוחי משתפר פלאים כשאני נתקלת במכונה שמוציאה פו הדובים לפלאפון. אתם

צריכים להבין שאני גרה בחור כל כך חורי עד שאין בו אפילו את המכונות שמוציאות טוויטי מחופש.
אני מפשפשת בכיסי, מוציאה מטבע של חמישה שקלים ישנים, מכניסה, מסובבת, ובחיוך ענקי רואה

שקיבלתי פו הדוב מחופש לחיפושית!
הדברים שמשמחים אותי זה משהו, תאמינו לי.

אני כל כך מאושרת, שאני לא שמה לב לשני דברים:
האחד, שג'ורג'טה מגניבה מבטים חמדניים לעבר החיפושית שלי.
השני, שלדודה שלי יש מזוודה ביד.

כעבור שתי שניות החיפושית שלי בידיים של ג'ורג'טה, והמזוודה שלה ביד שלי. ואנחנו יושבות יחד

ברכבת.
אני עדיין לא בדיוק מבינה איך זה קרה.
אני זוכרת במעורפל את דודה שלי ממלמלת משהו על ישיבה דחופה, ועל זה שג'ורג'טה מתה לערוך

ביקור אצל בני הדודים שלה בדרום. (אני, למי שלא הבין.)
אני באמת לא זוכרת מה קרה אחר כך. תוך שתי שניות דודה שלי נעלמה מהאופק, ואני נשארתי עם ילדה

בת 6, ושבוע (אם לא חיים שלמים) הרוס.

מישהו מעוניין בילדת חמד משומשת במצב טוב?
זה או אתם, או שאני אנעל אותה בעליית הגג. מה יש, שתשחק ב"נדמה לי".

אני שונאת משפחה

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.