שיעור ממ
אופטס, נתקע
אופטס, התנתק לי הזום
אופטס, המורה לא מאשרת אותי בחזרה
אופטס.
תויידה.
שיעור ממ
אופטס, נתקע
אופטס, התנתק לי הזום
אופטס, המורה לא מאשרת אותי בחזרה
אופטס.
תויידה.
תקשיבי מה קרה לנו היום!
היה לנו שיעור בזום
והמורה השתיקה את כולם
והיא קוראת שמות
ואף אחת לא עונה
אז היא מתעצבנת עלינווו
ולא טורחת להסתכל בצאט שכולו מפוצץ הודעות
ואז
|מנגינה מותחת|
היא קולטת שהיא השתיקה אותנו
ואז
היא קולטת שהיא לא יודעת איך להוריד את ההשתקה
אז היא מנסה
וחושבת שהיא הצליחה
והיא לא
ואז היא משתפת מסך, שואלת שאלות
אף אחת לא עונה
ואז חברה שלי מבקשת שאני איגד מורה לאשר אותה
וזה בלתי אפשרי
(זה איך שזה קשור למה שאת כתבת
)
ואז המורה מפסיקה את השיתוף מסך
קולטת שאנחנו עדיין מושתקות
מנסה לסדר את זה
איכשהו זה עבד רק ל3 בנות
המורה מתייאשת, מתחילה לדבר פשוט
ואז שואלת שאלות
ועכשיו המיקרופון עובד רק לילדה אחת
שלא הייתה בדיוק בשיעור אלא עסקה בעניינים נעלים יותר
כשכולם צורחות לה בצאט להגיד למורה שאנחנו מושתקות
ואז היא סוף סוף קולטת
אומרת למורה
מתפוצצת מצחוק
כולם מתפוצצות מצחוק
המורה בוהה מבולבלת
שמה את עצמה על השתק
אף אחת לא מבינה מה הולך
כולם מגחגחות להם
ונגמר הזום
ומאז ועד היום (זה קרה היום) אף אחת לא יודעת מה עבר על המורה הזאת












מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)