עייפה נפשית. נמאס לי לרדוף את עצמי כל הזמן. כמה לא הספקתי, כמה יכולתי לעשות עוד, האם בעלי מרגיש טוב עם כל השינויים שעוברים עלינו, לדאוג לכלכלת הבית. ובסוף גם להרגיש צורך להתנצל או לתרץ את עצמי אם אני צריכה קצת מנוחה או להיות יום-יומיים בחוסר מעש.
בעלי מקסים, אבל מרגישה שהוא לא רואה את כל התמונה. אולי לא מעריך. למרות שכן דואג להגיד שכן אבל משום מה זה לא עובר אליי. אולי כי אני לא מעריכה את עצמי..
למרות שמפזזת בין עבודה, לקניות ובישולים וסידורים ונמצאת בחודש תשיעי.. מרגישה אחראית לאושר של בעלי. ואת האושר שלי שמה בצד. אם כואב לי אקח את זה פחות קשה מאשר אם כואב לו. אם בתחילת הנישואין נקרע לי הלב כי גרנו רחוק מהמשפחה שלי, והיו רגעים לא פשוטים, עכשיו כשגרים רחוק (לא יותר מדי) מהמשפחה שלו והוא קצת מתגעגע מרגישה אשמה. (וזה לא שלא רואים אותם אחת לשבוע-שבועיים..). בזמנו הוא לא הבין את התחושות שלי, את גודל השינויים שעברו עליי ואצלי הנושא הזה היה יותר מורכב..
אין הרבה רגעים של נחת. כל הזמן "להספיק ולהספיק" ואז לחץ לישון מוקדם כי קמים מוקדם. מרגישה שנעלמו לי הרבה הנאות. למרות שעל פניו הזוגיות באמת טובה ויש תקשורת וחיבור ומשיכה. אבל עדיין..אני בהריון ראשון, רוצה קצת נחת, מנוחה ושמחה. להשען עליו ולדעת שהוא שמח במה שיש לנו. כי יש לנו המון.
צריכה כנראה לחשוב גם על עצמי ולעבוד על הביטחון שלי.. חייבת. נמאס לי לנסות לרצות. לרצות אותו ולרצות אחרים. מפחדת רק לא לפגוע. רק שלא ירגיש לבד, שלא יכנסו לו מחשבות לא טובות עליי או על הזוגיות שלנו.
חפרתי אבל הנפש שלי כבר מלאה בכל כך הרבה דברים שאני לא יודעת להסביר את כולם גם לעצמי. קוראת סמויה וזה המקום היחיד שמצאתי לפריקה.. צריכה קצת כוח וביטחון, ובעיקר אמונה..
בעלי מקסים, אבל מרגישה שהוא לא רואה את כל התמונה. אולי לא מעריך. למרות שכן דואג להגיד שכן אבל משום מה זה לא עובר אליי. אולי כי אני לא מעריכה את עצמי..
למרות שמפזזת בין עבודה, לקניות ובישולים וסידורים ונמצאת בחודש תשיעי.. מרגישה אחראית לאושר של בעלי. ואת האושר שלי שמה בצד. אם כואב לי אקח את זה פחות קשה מאשר אם כואב לו. אם בתחילת הנישואין נקרע לי הלב כי גרנו רחוק מהמשפחה שלי, והיו רגעים לא פשוטים, עכשיו כשגרים רחוק (לא יותר מדי) מהמשפחה שלו והוא קצת מתגעגע מרגישה אשמה. (וזה לא שלא רואים אותם אחת לשבוע-שבועיים..). בזמנו הוא לא הבין את התחושות שלי, את גודל השינויים שעברו עליי ואצלי הנושא הזה היה יותר מורכב..
אין הרבה רגעים של נחת. כל הזמן "להספיק ולהספיק" ואז לחץ לישון מוקדם כי קמים מוקדם. מרגישה שנעלמו לי הרבה הנאות. למרות שעל פניו הזוגיות באמת טובה ויש תקשורת וחיבור ומשיכה. אבל עדיין..אני בהריון ראשון, רוצה קצת נחת, מנוחה ושמחה. להשען עליו ולדעת שהוא שמח במה שיש לנו. כי יש לנו המון.
צריכה כנראה לחשוב גם על עצמי ולעבוד על הביטחון שלי.. חייבת. נמאס לי לנסות לרצות. לרצות אותו ולרצות אחרים. מפחדת רק לא לפגוע. רק שלא ירגיש לבד, שלא יכנסו לו מחשבות לא טובות עליי או על הזוגיות שלנו.
חפרתי אבל הנפש שלי כבר מלאה בכל כך הרבה דברים שאני לא יודעת להסביר את כולם גם לעצמי. קוראת סמויה וזה המקום היחיד שמצאתי לפריקה.. צריכה קצת כוח וביטחון, ובעיקר אמונה..
), תשירי ותמצאי את הרגעים הקטנים שמשמחים אותך, לא משהו בומבסטי בהכרח.
)