אני נכנסת לדירה וצועקת למאור, "בוא, נוסעים לים". הוא מרים אליי את העיניים הירוקות היפות שלו וצוחק צחוק קצר. "מה יש לך משוגעת? עוד לא נכנסת ישר נוסעים? אולי תנוחי, תשתי תאכלי ואז? ומי זה נוסעים?"
"וואי מאמי כמה שאלות, אתה עושה לי כאב ראש. תירגע. נוסעים. עכשיו. לא לשאול למה. אני ואתה והגיטרה".
מאור מוחק את הפרצוף המופתע ואומר, "אוקיי משוגעת. חמש דקות יוצאים? ובדרך את מסבירה לי מה קורה". "לא בדרך. בים". "טוב נו... חכי לי אני מתארגן". הוא נכנס לחדר להתלבש ואני צונחת על הספה, קצרת נשימה. באמת מה יש לי, משוגעת. מה יש.
אנחנו נכנסים לרכב שותקים. יש לנו עכשיו בערך שעה נסיעה עד לים. מאור שם מוזיקה. אני פותחת חלון ומדליקה סיגריה. שאיפה נשיפה. אני שואפת את כל הבלבול שיש בי ומוציאה אותו בחזרה לאוויר. אולי ככה הוא באמת יצא החוצה ממני.
מאור מזמזם עם המוזיקה, נותן לי להיות עם עצמי. מזל שהוא מכיר אותי ויודע מתי לתת לי שקט. אבל אני יודעת שעוד מעט הוא יתחיל לקדוח עד שהאמת שלי תצא. עד שהוא ירגיש שאני מרגישה יותר טוב.
אנחנו מגיעים לים והשמש כבר שוקעת. מאור מצלם את הים עם השקיעה, ואני רצה למים. לגלים. הרגליים שלי מתמלאות חול ומים וזה נהפך לבוץ ולא אכפת לי.
אני מרימה ידיים לשמיים ופורשת אותן גבוה. אני מסתכלת על הגלים, ועל עצמי. ואז עוצמת עיניים ומתמכרת לריח, לתחושה, להרגשה. להוויה.
אחרי כמה דקות אני מרגישה שהלב שלי חוזר לפעום בקצב נורמלי וחוזרת לחוף, למאור. בינתיים הוא פרש שמיכה על החול והוציא את הגיטרה. חמוד, מחכה לי. יש לו את כל הזמן שבעולם בשבילי.
אני מתיישבת לידו. הוא מסתכל עליי, שותק. מחכה שאני אתחיל. אני מסתכלת עליו, ופתאום נרתעת טיפה מהמבט הזה. הוא שם לב. אני נשכבת על השמיכה ומביטה לשמיים.
"אז מה..?" הוא שואל. אני נותנת בו מבט קצרצר ומחזירה את העיניים לשמיים. "אני... אני לא... אוף. אני לא יודעת. לא יודעת". "לא יודעת מה?" הוא מחזיר לי ונשכב לידי, מביט גם הוא בשמיים. אני שותקת קצת.
"לא יודעת מה הטעם. לא יודעת למה אני פה, למה לחיות. למה... למה הכל".
"וואו מאמי. מה אני אמור לענות על זה?"
"אני לא יודעת אוף. אבל אני מרגישה עייפה, מרגישה מיואשת. כאילו אין באמת טעם, כאילו אני פה בטעות. אולי הכי טוב לסגור את העסק וסלאמת".
"הי לב שלי... תנשמי רגע. מה קרה? ממתי את מרגישה ככה?" "האמת שכבר הרבה זמן. פשוט בא לי לוותר, להרים ידיים. אני מרגישה שאין לי סיבה להמשיך. אז נכון יש לי עבודה ויש לי כסף ואני עושה דברים בחיים אבל מה מעבר? מה מעבר לזה, אה?" אני קולטת שהרמתי את הקול וממהרת להשתתק. חוזרת להביט בשמיים. הם נהיו כבר כחולים, די כהים, עוד מעט לילה. עוד מעט לילה ואצלי החיים הם לילה אחד ארוך. חושך. ככה אני מרגישה.
"אתה מבין? אתה מבין מה אני מנסה להגיד? איכשהו נכנס לי ג'וק לראש. שד. נכנס בי שד שאומר לי, יאללה, סגרי ת'באסטה. תקעי כדור בראש ותגמרי עם המעגל הזה שמסתובב ולא נגמר. תגמרי עם הסחיבה הזאת, סחיבה שלא מובילה לשום מקום. אומר לי תוותרי. והוא חזק. כל כך חזק. חזק ממני. ואני... אני מוותרת. די מאור, נגמר לי הסוס, לא יכולה לסחוב יותר.
אתה זוכר שסיפרתי לך שכשנולדתי הייתי בטיפול נמרץ? היה לי איזשהו חיידק טורף מסוכן, נלחמתי על החיים שלי עוד לפני שהם התחילו. ועכשיו אני אומרת, למה לא נגמרתי כבר אז? למה נלחמתי על חיים כאלו, מלאי שקר ורוע וסתמיות? אתה מבין? אז וויתרתי. די. לא יכולה יותר. אני רוצה... אני רוצה לגמור. עכשיו".
מאור מתיישב. "קומי", הוא מבקש. אני מתיישבת. מסתכלת על הים, לא מסוגלת להביט לו בעיניים. "תסתכלי עליי", הוא לוחש. בשקט. רגוע. אני מסיטה את המבט ומסתכלת עליו. יש לו מבט כזה... אין לי איך להסביר. הוא קצת מפחד, אני רואה. הוא מביט אליי. "תסתכלי לי בעיניים", הוא לוחש. עוד יותר בשקט. הוא מסתכל עליי. מביט לתוכי. הוא מסתכל ורואה את כולי, מהגופיה והשורט עד לשכבות הכי עמוקות של הלב.
"אני רואה בעיניים שלך שעוד לא וויתרת. יש שם ניצוץ קטן מתחבא. ניצוץ של חיים." הוא לוחש בשקט בשקט, רגוע ומפחד ביחד. הקול שלו רועד. "את חזקה מכל השדים והרוחות שמנסים להפיל אותך. וגם אם את נופלת, זה נורמלי. את בנאדם. את אנושית. זה בסדר. הכי בסדר בעולם. אבל אחרי הנפילה קמים. זה קשה, צריך כוחות, אבל זה אפשרי. אפשרי ועוד איך. ואת תקומי, אני בטוח. אני מכיר אותך ויודע. אני פה בשביל לחזק, בשביל להחזיק לך את היד. אני אוהב".
הוא מתקרב אליי. "אני יכול?" הוא לוחש בשקט. אני מהנהנת הנהון כמעט בלתי מורגש, אבל הוא רואה. הוא מתקרב ומחבק אותי. חיבוק עדין עדין ועם זאת חזק ומחזק. "אני אוהב אותך. הכי בעולם. ומאמין בך. כל כך מאמין".
אני נשברת לו בידיים והדמעות זולגות בקצב. איך אפשר לוותר כשיש לי אותו.
הוא מרפה לאט לאט, נותן לי להתאושש.
אחרי כמה דקות של בכי אני מתחילה להירגע.
"אני רוצה להראות לך משהו", הוא מוציא את הפלאפון. הוא מדפדף ומראה לי תמונה. בחורה רצה לים, ברקע השמש שוקעת והגלים סביבה רוקדים. "צילמתי אותה קודם. זו את. זו את, יפה שלי. תראי איך העולם רוקד סביבך, רוקד איתך. תראי, הייתה שקיעה, עכשיו חושך. אבל עוד כמה שעות יגיע הבוקר, השמש תעלה ותאיר את העולם שלנו. כן, את העולם שלך. תאמיני לי. יהיה אור. יהיה אור גדול".
אני מסתכלת עליו ושותקת. ושותקת עוד.
בסוף אני מצליחה ללחוש לאוויר, "תודה, מאור. אני אוהבת אותך".
הקול שלי בקושי נשמע, אפילו לי, אבל לו זה הספיק. הוא מחייך חיוך קטן ואמיתי, ומתקרב לעוד חיבוק אחד.
יהיה אור גדול.
"וואי מאמי כמה שאלות, אתה עושה לי כאב ראש. תירגע. נוסעים. עכשיו. לא לשאול למה. אני ואתה והגיטרה".
מאור מוחק את הפרצוף המופתע ואומר, "אוקיי משוגעת. חמש דקות יוצאים? ובדרך את מסבירה לי מה קורה". "לא בדרך. בים". "טוב נו... חכי לי אני מתארגן". הוא נכנס לחדר להתלבש ואני צונחת על הספה, קצרת נשימה. באמת מה יש לי, משוגעת. מה יש.
אנחנו נכנסים לרכב שותקים. יש לנו עכשיו בערך שעה נסיעה עד לים. מאור שם מוזיקה. אני פותחת חלון ומדליקה סיגריה. שאיפה נשיפה. אני שואפת את כל הבלבול שיש בי ומוציאה אותו בחזרה לאוויר. אולי ככה הוא באמת יצא החוצה ממני.
מאור מזמזם עם המוזיקה, נותן לי להיות עם עצמי. מזל שהוא מכיר אותי ויודע מתי לתת לי שקט. אבל אני יודעת שעוד מעט הוא יתחיל לקדוח עד שהאמת שלי תצא. עד שהוא ירגיש שאני מרגישה יותר טוב.
אנחנו מגיעים לים והשמש כבר שוקעת. מאור מצלם את הים עם השקיעה, ואני רצה למים. לגלים. הרגליים שלי מתמלאות חול ומים וזה נהפך לבוץ ולא אכפת לי.
אני מרימה ידיים לשמיים ופורשת אותן גבוה. אני מסתכלת על הגלים, ועל עצמי. ואז עוצמת עיניים ומתמכרת לריח, לתחושה, להרגשה. להוויה.
אחרי כמה דקות אני מרגישה שהלב שלי חוזר לפעום בקצב נורמלי וחוזרת לחוף, למאור. בינתיים הוא פרש שמיכה על החול והוציא את הגיטרה. חמוד, מחכה לי. יש לו את כל הזמן שבעולם בשבילי.
אני מתיישבת לידו. הוא מסתכל עליי, שותק. מחכה שאני אתחיל. אני מסתכלת עליו, ופתאום נרתעת טיפה מהמבט הזה. הוא שם לב. אני נשכבת על השמיכה ומביטה לשמיים.
"אז מה..?" הוא שואל. אני נותנת בו מבט קצרצר ומחזירה את העיניים לשמיים. "אני... אני לא... אוף. אני לא יודעת. לא יודעת". "לא יודעת מה?" הוא מחזיר לי ונשכב לידי, מביט גם הוא בשמיים. אני שותקת קצת.
"לא יודעת מה הטעם. לא יודעת למה אני פה, למה לחיות. למה... למה הכל".
"וואו מאמי. מה אני אמור לענות על זה?"
"אני לא יודעת אוף. אבל אני מרגישה עייפה, מרגישה מיואשת. כאילו אין באמת טעם, כאילו אני פה בטעות. אולי הכי טוב לסגור את העסק וסלאמת".
"הי לב שלי... תנשמי רגע. מה קרה? ממתי את מרגישה ככה?" "האמת שכבר הרבה זמן. פשוט בא לי לוותר, להרים ידיים. אני מרגישה שאין לי סיבה להמשיך. אז נכון יש לי עבודה ויש לי כסף ואני עושה דברים בחיים אבל מה מעבר? מה מעבר לזה, אה?" אני קולטת שהרמתי את הקול וממהרת להשתתק. חוזרת להביט בשמיים. הם נהיו כבר כחולים, די כהים, עוד מעט לילה. עוד מעט לילה ואצלי החיים הם לילה אחד ארוך. חושך. ככה אני מרגישה.
"אתה מבין? אתה מבין מה אני מנסה להגיד? איכשהו נכנס לי ג'וק לראש. שד. נכנס בי שד שאומר לי, יאללה, סגרי ת'באסטה. תקעי כדור בראש ותגמרי עם המעגל הזה שמסתובב ולא נגמר. תגמרי עם הסחיבה הזאת, סחיבה שלא מובילה לשום מקום. אומר לי תוותרי. והוא חזק. כל כך חזק. חזק ממני. ואני... אני מוותרת. די מאור, נגמר לי הסוס, לא יכולה לסחוב יותר.
אתה זוכר שסיפרתי לך שכשנולדתי הייתי בטיפול נמרץ? היה לי איזשהו חיידק טורף מסוכן, נלחמתי על החיים שלי עוד לפני שהם התחילו. ועכשיו אני אומרת, למה לא נגמרתי כבר אז? למה נלחמתי על חיים כאלו, מלאי שקר ורוע וסתמיות? אתה מבין? אז וויתרתי. די. לא יכולה יותר. אני רוצה... אני רוצה לגמור. עכשיו".
מאור מתיישב. "קומי", הוא מבקש. אני מתיישבת. מסתכלת על הים, לא מסוגלת להביט לו בעיניים. "תסתכלי עליי", הוא לוחש. בשקט. רגוע. אני מסיטה את המבט ומסתכלת עליו. יש לו מבט כזה... אין לי איך להסביר. הוא קצת מפחד, אני רואה. הוא מביט אליי. "תסתכלי לי בעיניים", הוא לוחש. עוד יותר בשקט. הוא מסתכל עליי. מביט לתוכי. הוא מסתכל ורואה את כולי, מהגופיה והשורט עד לשכבות הכי עמוקות של הלב.
"אני רואה בעיניים שלך שעוד לא וויתרת. יש שם ניצוץ קטן מתחבא. ניצוץ של חיים." הוא לוחש בשקט בשקט, רגוע ומפחד ביחד. הקול שלו רועד. "את חזקה מכל השדים והרוחות שמנסים להפיל אותך. וגם אם את נופלת, זה נורמלי. את בנאדם. את אנושית. זה בסדר. הכי בסדר בעולם. אבל אחרי הנפילה קמים. זה קשה, צריך כוחות, אבל זה אפשרי. אפשרי ועוד איך. ואת תקומי, אני בטוח. אני מכיר אותך ויודע. אני פה בשביל לחזק, בשביל להחזיק לך את היד. אני אוהב".
הוא מתקרב אליי. "אני יכול?" הוא לוחש בשקט. אני מהנהנת הנהון כמעט בלתי מורגש, אבל הוא רואה. הוא מתקרב ומחבק אותי. חיבוק עדין עדין ועם זאת חזק ומחזק. "אני אוהב אותך. הכי בעולם. ומאמין בך. כל כך מאמין".
אני נשברת לו בידיים והדמעות זולגות בקצב. איך אפשר לוותר כשיש לי אותו.
הוא מרפה לאט לאט, נותן לי להתאושש.
אחרי כמה דקות של בכי אני מתחילה להירגע.
"אני רוצה להראות לך משהו", הוא מוציא את הפלאפון. הוא מדפדף ומראה לי תמונה. בחורה רצה לים, ברקע השמש שוקעת והגלים סביבה רוקדים. "צילמתי אותה קודם. זו את. זו את, יפה שלי. תראי איך העולם רוקד סביבך, רוקד איתך. תראי, הייתה שקיעה, עכשיו חושך. אבל עוד כמה שעות יגיע הבוקר, השמש תעלה ותאיר את העולם שלנו. כן, את העולם שלך. תאמיני לי. יהיה אור. יהיה אור גדול".
אני מסתכלת עליו ושותקת. ושותקת עוד.
בסוף אני מצליחה ללחוש לאוויר, "תודה, מאור. אני אוהבת אותך".
הקול שלי בקושי נשמע, אפילו לי, אבל לו זה הספיק. הוא מחייך חיוך קטן ואמיתי, ומתקרב לעוד חיבוק אחד.
יהיה אור גדול.
