יהיה אור גדול.דף תלוש
אני נכנסת לדירה וצועקת למאור, "בוא, נוסעים לים". הוא מרים אליי את העיניים הירוקות היפות שלו וצוחק צחוק קצר. "מה יש לך משוגעת? עוד לא נכנסת ישר נוסעים? אולי תנוחי, תשתי תאכלי ואז? ומי זה נוסעים?"
"וואי מאמי כמה שאלות, אתה עושה לי כאב ראש. תירגע. נוסעים. עכשיו. לא לשאול למה. אני ואתה והגיטרה".
מאור מוחק את הפרצוף המופתע ואומר, "אוקיי משוגעת. חמש דקות יוצאים? ובדרך את מסבירה לי מה קורה". "לא בדרך. בים". "טוב נו... חכי לי אני מתארגן". הוא נכנס לחדר להתלבש ואני צונחת על הספה, קצרת נשימה. באמת מה יש לי, משוגעת. מה יש.
אנחנו נכנסים לרכב שותקים. יש לנו עכשיו בערך שעה נסיעה עד לים. מאור שם מוזיקה. אני פותחת חלון ומדליקה סיגריה. שאיפה נשיפה. אני שואפת את כל הבלבול שיש בי ומוציאה אותו בחזרה לאוויר. אולי ככה הוא באמת יצא החוצה ממני.
מאור מזמזם עם המוזיקה, נותן לי להיות עם עצמי. מזל שהוא מכיר אותי ויודע מתי לתת לי שקט. אבל אני יודעת שעוד מעט הוא יתחיל לקדוח עד שהאמת שלי תצא. עד שהוא ירגיש שאני מרגישה יותר טוב.
אנחנו מגיעים לים והשמש כבר שוקעת. מאור מצלם את הים עם השקיעה, ואני רצה למים. לגלים. הרגליים שלי מתמלאות חול ומים וזה נהפך לבוץ ולא אכפת לי.
אני מרימה ידיים לשמיים ופורשת אותן גבוה. אני מסתכלת על הגלים, ועל עצמי. ואז עוצמת עיניים ומתמכרת לריח, לתחושה, להרגשה. להוויה.
אחרי כמה דקות אני מרגישה שהלב שלי חוזר לפעום בקצב נורמלי וחוזרת לחוף, למאור. בינתיים הוא פרש שמיכה על החול והוציא את הגיטרה. חמוד, מחכה לי. יש לו את כל הזמן שבעולם בשבילי.
אני מתיישבת לידו. הוא מסתכל עליי, שותק. מחכה שאני אתחיל. אני מסתכלת עליו, ופתאום נרתעת טיפה מהמבט הזה. הוא שם לב. אני נשכבת על השמיכה ומביטה לשמיים.
"אז מה..?" הוא שואל. אני נותנת בו מבט קצרצר ומחזירה את העיניים לשמיים. "אני... אני לא... אוף. אני לא יודעת. לא יודעת". "לא יודעת מה?" הוא מחזיר לי ונשכב לידי, מביט גם הוא בשמיים. אני שותקת קצת.
"לא יודעת מה הטעם. לא יודעת למה אני פה, למה לחיות. למה... למה הכל".
"וואו מאמי. מה אני אמור לענות על זה?"
"אני לא יודעת אוף. אבל אני מרגישה עייפה, מרגישה מיואשת. כאילו אין באמת טעם, כאילו אני פה בטעות. אולי הכי טוב לסגור את העסק וסלאמת".
"הי לב שלי... תנשמי רגע. מה קרה? ממתי את מרגישה ככה?" "האמת שכבר הרבה זמן. פשוט בא לי לוותר, להרים ידיים. אני מרגישה שאין לי סיבה להמשיך. אז נכון יש לי עבודה ויש לי כסף ואני עושה דברים בחיים אבל מה מעבר? מה מעבר לזה, אה?" אני קולטת שהרמתי את הקול וממהרת להשתתק. חוזרת להביט בשמיים. הם נהיו כבר כחולים, די כהים, עוד מעט לילה. עוד מעט לילה ואצלי החיים הם לילה אחד ארוך. חושך. ככה אני מרגישה.
"אתה מבין? אתה מבין מה אני מנסה להגיד? איכשהו נכנס לי ג'וק לראש. שד. נכנס בי שד שאומר לי, יאללה, סגרי ת'באסטה. תקעי כדור בראש ותגמרי עם המעגל הזה שמסתובב ולא נגמר. תגמרי עם הסחיבה הזאת, סחיבה שלא מובילה לשום מקום. אומר לי תוותרי. והוא חזק. כל כך חזק. חזק ממני. ואני... אני מוותרת. די מאור, נגמר לי הסוס, לא יכולה לסחוב יותר.
אתה זוכר שסיפרתי לך שכשנולדתי הייתי בטיפול נמרץ? היה לי איזשהו חיידק טורף מסוכן, נלחמתי על החיים שלי עוד לפני שהם התחילו. ועכשיו אני אומרת, למה לא נגמרתי כבר אז? למה נלחמתי על חיים כאלו, מלאי שקר ורוע וסתמיות? אתה מבין? אז וויתרתי. די. לא יכולה יותר. אני רוצה... אני רוצה לגמור. עכשיו".
מאור מתיישב. "קומי", הוא מבקש. אני מתיישבת. מסתכלת על הים, לא מסוגלת להביט לו בעיניים. "תסתכלי עליי", הוא לוחש. בשקט. רגוע. אני מסיטה את המבט ומסתכלת עליו. יש לו מבט כזה... אין לי איך להסביר. הוא קצת מפחד, אני רואה. הוא מביט אליי. "תסתכלי לי בעיניים", הוא לוחש. עוד יותר בשקט. הוא מסתכל עליי. מביט לתוכי. הוא מסתכל ורואה את כולי, מהגופיה והשורט עד לשכבות הכי עמוקות של הלב.
"אני רואה בעיניים שלך שעוד לא וויתרת. יש שם ניצוץ קטן מתחבא. ניצוץ של חיים." הוא לוחש בשקט בשקט, רגוע ומפחד ביחד. הקול שלו רועד. "את חזקה מכל השדים והרוחות שמנסים להפיל אותך. וגם אם את נופלת, זה נורמלי. את בנאדם. את אנושית. זה בסדר. הכי בסדר בעולם. אבל אחרי הנפילה קמים. זה קשה, צריך כוחות, אבל זה אפשרי. אפשרי ועוד איך. ואת תקומי, אני בטוח. אני מכיר אותך ויודע. אני פה בשביל לחזק, בשביל להחזיק לך את היד. אני אוהב".
הוא מתקרב אליי. "אני יכול?" הוא לוחש בשקט. אני מהנהנת הנהון כמעט בלתי מורגש, אבל הוא רואה. הוא מתקרב ומחבק אותי. חיבוק עדין עדין ועם זאת חזק ומחזק. "אני אוהב אותך. הכי בעולם. ומאמין בך. כל כך מאמין".
אני נשברת לו בידיים והדמעות זולגות בקצב. איך אפשר לוותר כשיש לי אותו.
הוא מרפה לאט לאט, נותן לי להתאושש.
אחרי כמה דקות של בכי אני מתחילה להירגע.
"אני רוצה להראות לך משהו", הוא מוציא את הפלאפון. הוא מדפדף ומראה לי תמונה. בחורה רצה לים, ברקע השמש שוקעת והגלים סביבה רוקדים. "צילמתי אותה קודם. זו את. זו את, יפה שלי. תראי איך העולם רוקד סביבך, רוקד איתך. תראי, הייתה שקיעה, עכשיו חושך. אבל עוד כמה שעות יגיע הבוקר, השמש תעלה ותאיר את העולם שלנו. כן, את העולם שלך. תאמיני לי. יהיה אור. יהיה אור גדול".
אני מסתכלת עליו ושותקת. ושותקת עוד.
בסוף אני מצליחה ללחוש לאוויר, "תודה, מאור. אני אוהבת אותך".
הקול שלי בקושי נשמע, אפילו לי, אבל לו זה הספיק. הוא מחייך חיוך קטן ואמיתי, ומתקרב לעוד חיבוק אחד.
יהיה אור גדול.
...טאטע אוהב אותי!

ואאווו זהה ממש ממש יפה ויש בזה משו מעבר ואו ממש אהבתי

..רק הפעם.
לוקח לי מידי הרבה זמן להירגע מימה שקראתי פה.
אני כולי דמעות.

עד כמה אדם יכול להיות כל כך חזק.
כן,צריך את מאור.
אני יעזור לך למצוא אותו אם צריך.
אני יעשה הכל בשביל זה.הכל.

ו,זהו,אני מסיימת לקשקש פה דברים כי את לא מבינה אפילו מה גרמת לי.
תודה שהוצאת לי דמעות,הרבה דמעות..
תודה שהזכרת לי להאמין עוד באור הגדול שיהיה לנו.
באור העוד יותר גדול שיהיה לנו.
כל היום הזה את רק משמחת לי את הלב.
אני אוהבת.כל כך חזק.משהו בפנים כזה..עמוק.
תודה לך.
תודה פשוט.
..דף תלוש
רק ❤.
...רחל יהודייה בדם
וואו, כמה נוגע, כמה אותנטי ומכניס לאווירה..
וואו.ציפור שיר.
אין מילים. את כותבת מדהים.
תודה ממש על זה.
..אהבה.
וואי זה מגע בי בכל כך הרבה מקומות, ירדו לי דמעות אמת.

נשמה את, את אור גדול. יהיה עוד טוב מטוב פה
..דף תלוש
הי תודה נשמה אחת
..פשטות.
את מדהימה,
והכתיבה שלך מדהימה.
וכל מה שאני אגיד רק יקטין את זה.
עוד יהיה טוב, את תראי
נשאבתי ממששש.058

..להיות בשמחה!!!
לב שלי. לב גדול.
מה שעשית לי.. תודה לך. אני ככ מודה לך.
את אור גדול.
תודה שאת פה. תודה שאת קיימת. תודה על מה שכתבת.
זה יקרה. זה יקרה. מאמינה בך באמונה שלמה.
הלוואי הייתי יכולה להראות לך את הדמעות וזה פשוט היה מדבר..
את אור גדול, את יודעת, נכון?
ולך, אור גדול, יהיה אור גדול.
וזהו. המילים רק יצמצמו..
אני אוהבת.
..דף תלוש
לב שלי.
אני אוהבת אוהבת אוהבת. כל כך.
את אור גדול בעצמך.
תודה עלייך מלאך שלי
הרגת אותי.רק להיות.

מה זה הכתיבה המושלמת הזאת???

הרגשתי אותה ממש.

תודה.

לופ כזההתברזל!

של לקרוא שוב, ושוב, ועוד פעם, ולא לרוות מרוב שזה מים חיים. אור גדול.

 

ואיזה דפוקה שנזכרתי להגיב רק עכשיו... לא נורא, לפחות הקפצתי

יפיפה.אני הנני כאינני

כתיבה מושכת מאוד! באמת מדהים, יכולות של סופרת אמיתית. נסי לקדם את זה הלאה. ניכר פה... כשרון.

..בברסלב בוער אש!אחרונה

איזה נדיר הדבר הזה.

שתדעי. את כותבת כל כך יפה..זה כל כך עדין ואלוקי. 

מרגיע לקרוא דבר כזה.עושה טוב בלב.

וזה מתיקות גדולה ונו זה אמיתי כל כך. שומעים אותה צועקת מבפנים בפנים.

באמת, באמת נותן תקוה. מילים טובות. היא נשמה טהורה אמיתית זאתי.

..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה