אז אנחנו נהיה משפחת תוהובוהוביץ׳

ככה לא נצטרך להלחץ ולסדר לפני ביקורים 😜

מה אומר ומה אדבר???

ערבוביסקי
או
מהפכני..

מזבלה!

השם בשימוש כבר ותגיד "למה דווקא בלאגנישטיין ולא בלאגניכוב"?
,🤣🤣

סתאאאאאם
לשמוח
לצאת במחולות מעונבים כאלה
ולא בצהלות קולולו

כיאה לעדה

הטושים החדשים שקניתי משמשים כדוקים וכל היום אני רק אומרת לאסוף אותם מהרצפה🤯
ציירו איתם אולי 5 דקות!!
(והם היו ממש יקרים כי זה מה שהיה בחנות שבתוך היישוב...)

או אולי שחור/שוורץ על שם הרצפה שלא משנה מה אני עושה.. 5 דקות של ילדים בסביבה והיא שחורה.

על שם שכבות הכביסה והבלאגן🤭

אני מוצאת את עצמי פשוט מסדרת ומסדרת ושניה אחרי הכל הפוך ומפוזר כאילו שנתיים לא סידרנו...🙃

אולי משפחת מפוזרוביץ'?😅

משפחת לכלוכוביצקי.
הצילווו!!!!!
כל הבית בלאגן ולכלוך. ועד שגמלתי בליבי להתחיל להשתלט על הבית וגם התחלתי לזוז לנקות ולבשל שבת הקטני החליט שעכשיו מתחילים בסדרת הקאות😭😭😭😭😭הוא מסתובב פה כאילו אמצע היו ומדי פעם מקיא...
אני לא יודעת מה לעשותתת

יש ערבים שמתייאשת כבר

בעלי מפזר הטישויים

ילדים מפזרי משחקים

התוצאה-

יאלללה למי יש כוח לאסוף כשמחר יפזרו שוב?!

(אתמול בשלוש לפנות בוקר מצאתי את עצמי כורעת ומרימה פליימוביל)

😥😥😥

מגנטוסקי
או
צחנוביץ
או
סרחונוביץ

אני בוכה..

נכנסתי ליאוש ולאבדן גמור של תקווה שעד סוף הסגר משהו עשוי להשתפר..

בדיוק חשבתי היום לשאול אותך, איך את מתמודדת עם כל המפעלים שלך במקביל.
מפעל הכביסה, מפעל ההזנה, שלא לדבר על סתם יחס לילדים תוך כדי הטירוף של הכאילו-למידה מרחוק.
אז מה יעזור לך?
לדעת שאמהות עם הרבה פחות ילדים גם כן נמצאות בסוג של כמעט קריסה?
סוג של נחמת רבים...לך תדע אם זה חצי נחמה או נחמת טפשים.
אולי יעזור לך להעריץ את עצמך קצת כמו שהרבה נשים פה עושות? כי באמת נשמע שרמות הסבלנות שלך והנחת שאת משרה בבית הן כמה רמות טובות מעלי למשל...ואני עם חצי מהילדים שלך...

ואולי יעזור פשוט להבין שזה המצב עד סוף הסגר...ומזל שמתישהו הוא ישתנה. למרות שעד שנתאושש, כבר יפילו עלינו עוד סגר ..

בקיצור, שולחת לך קצת כוח. האמת שהייתי רוצה לשלוח לך המון, אבל גם שלי במינוס...
הלוואי שלא באמת תתיאשי, ותקומי מחר לבוקר חדש עם כוח חדש.
אם את תתיאשי, מה אנחנו נגיד....
אם בארזים נפלה שלהבת...

חזקי ואמצי באר מרים!!
את אמא מדהימה, מחזיקה את המשפחה והבית והזוגיות באופן כ''כ מעורר התפעלות, שמה זה בשבילך סגר קטן...יעבור!!!
⁦♥️⁩

אני ביום של באסה..

מעבר ליאוש מהמצב בבית (עוד לילה שלא הולכים לישון בזמן, הבית שוב הפוך וכו..)
הימים הנוראים עושים לי השנה תחושה מדכאת:

כבר התרגלתי שאני לא בבית הכנסת ואפילו שאני לא ממש מצליחה לשמוע שיעור ולהתכונן מבחינה רוחנית לחגים - מבחינה זו אין הבדל משמעותי בין הקורונה ובין השינים הקודמות


מה שקשה לי זה שבכל שנה בתקופה הזאת אני מציבה לעצמי מטרות ויעדים לשנה הקרובה והשנה במציאות ההזויה שנמצאים בה אני מרגישה ששום יעד שאני יכולה לחשוב עליו לא רלוונטי מעבר לפשוט "לשרוד".

אין משמעות לשום תכנון שלי בתחום המקצועי. העבודה שעבדתי בה לפני הלידה (לפני שנה! השבוע יומולדת לאפרוח!) בסוג של התמוססות עד התאדות והיעלמות עקב הקורונה, אחרי כל ההתלבטויות כמה להאריך שנה שעברה חופשת לידה פשוט החל"ת התמוסס והתארך עד כדי שפשוט אין לאן לחזור, וזה על גבי כמה שנים של רצון שלי לשנות כיוון ולהקים משהו עצמאי שאני ממש חולמת עליו - אבל שוב, אין מצב אפילו לחשוב בכיוון עם הקורונה..

כל התכניות שלי לנצל את השנה הזאת שאני לא אחרי לידה ולא עם תינוק פיצי וגם לא בהריון כדי לארגן מחדש את ביתנו הצפוף ולערוך מיון רציני של כל הפינות שהצטברו - נשמע כמו הזיה עם כל הילדים בבית כשכל היום אני עוסקת בכיבוי שריפות. בקושי מצליחה להחזיר את הכביסה השוטפת לארונות אז לחשוב על למיין בגדי חורף? בקושי אוספים את המשחקים שבחוץ, אז לסדר את אלה שנדחפו בשקיות לארון למעלה? לא מספיקה לטפל בסלון אז לנסות לסדר את הגינה מחדש? וכן הלאה..

אפילו החלומות החינוכיים שלי לעשיה ובניה עם הילדים לא ניתנים למימוש בעומס הזה, יש לי שני ילדים בשנת בר/בת מצווה שממש רציתי להקדיש להם זמן משמעותי השנה, וספק אם בכלל נוכל לחגוג להם משהו נורמלי, קל וחומר שלא אספיק לעשות איתם משהו חינוכי מיוחד.. עוד ילדים שזקוקים לבניה בתחומים אחרים, חלמתי לעשות חוג יצירה לבינוניים שלי, תכניות לפעילויות משפחתיות - אבל כשכולם בווריד של כולם כל היום ואני קורסת בין להיות מורת עזר (בדיוק חשבתי על זה היום: בסיום הסגר כל ההורים צריכים אוטומטית לקבל תעודת הוראה רב-תחומית במיידי, את הסטאז כבר עשינו..) לבין לתחזק בית כביסה ומטבח - אין לי טיפת כח למשהו חינוכי בנוסף..

אפילו אין לי סבלנות ליצירות או לשעת סיפור - דברים שהייתי אלופה בהם וזרמו לי בכיף בעבר.. הקורונה הזאת פשוט שחקה אותי לגמרי..

והכי גרוע.. (יודעת שזו קנאה טיפשית) אצל בעלי החיים ממשיכים די רגיל:
הוא עוסק בחינוך אז ממשיך להיפגש עם התלמידים בזום, להעביר שיעורים ולשוחח איתם טלפונית כך שהיום שלו מלא עשיה חינוכית משמעותית, הוא עסוק בלתכנן מהלכים חינוכיים, חי את התלמידים וכו כרגיל.
הוא רב קהילה והתנאים של הקורונה מספקים לו שפע של תעסוקה בלארגן מקום לתפילות לפי כל התנאים של משרד הבריאות, לסדר חזנים לכל מניין מפוצל, העברת ספרי תורה וכו..
הוא יוצא לתפילות 3 פעמים ביום ועוד נשאר להעביר שיעור וללמוד שם שעה-שעתיים בשקט בעצמו, משוחח טלפונית כל יום עם כל המבודדים והחולים והמבוגרים בקהילה ובכלל בישוב כך שיש לו מלא מפגשים חברתיים ביום - בבית הכנסת או בטלפון. תמיד פונים אליו להתייעץ איתו בשאלות שלום בית/ חינוך/ הלכה / כלכלה וכו.. ככה שהוא מרגיש בעל ערך ונצרך.. כל היום הטלפון שלו מצלצל ויש לו מעגל גדול של אנשים סביבו שזקוקים לו..

ועוד (כדי שבאמת ארגיש רע שאני מתלוננת) הוא שותף מלא ועוזר בבית, ולפחות 2-3 שעות ביום עוזר לי עם ההוראה מרחוק של הילדים ועם הנקיון בבית ככה שאני לא באמת יכולה להתלונן גם בהיבט הזה..

ואני?
לבד!! לבד!! לבד!!

אין בקהילה מפגשים חברתיים וערבי נשים. רוב הנשים בגילי כבר לא עם ילדים קטנים כל כך אז נושאי השיחה קצת שונים, הן גם יותר עצמאיות וניידות ממני שיש לי ארבעה בגילאי 6 ומטה. לא מגיעה כמעט בכלל לגינה ביישוב - הילדים שלי בגיל שהגדולים יוצאים עם הקטנים לגינה וגם ככה לא בא לי להיות שם המבוגרת היחידה בין כל הצעירות, ומרגישה שכבר מיציתי את השנים האלה של לשבת לקשקש בגינה.. מצד שני עם שיירה של קטנטנים לא שייך "לקפוץ" לבקר חברה השקט, בטח לא בתקופת הקורונה..
יש לי 3 שכנות קרובות (הבית שלנו חלק מ"גוש" של ארבעה בתים) שכיף לי להיפגש איתן אבל השיחות בערך ברמה של חפצים שמשאילים או "סמול טוק" יומיומי. אף אחת מהן אין לי איתה שיח פנימי.

היום שלי כל כך עמוס שבכלל לא מצליחה לעשות טלפונים - לא לחברות טובות ואפילו לא למשפחה. בקושי לאמא שלי ולחמותי, וגם אלה בעיקר שיחות על הנכדים..
הקשר עם הגיסות שלי התנתק כמעט לחלוטין עקב העומס של כל אחת בחיים ועם אחותי תמיד היה די רופף.
ומרגישה כל כך לבד!

אם לא היתה קורונה בטוח הייתי נרשמת לאיזה קורס או יום לימוד תורני רק כדי לצאת להתאוורר ולפגוש עוד נשים, אבל עכשיו כל הלימודים בזום וללמוד אני יכולה בעצמי משיעורים באינטרנט או מספרים, מה שרציתי זה לפגוש אנשים..

מרגישה שאין לי שום יעדים להציב לעצמי השנה ואין לי שום סיבה משמעותית לקום בשבילה בבוקר או לצפות לשבוע הבא.. זה ממש מדכא אותי..

סליחה שפרקתי..
ההשתתפות שלך פתחה לי את הפתח לכל מה שיושב לי בלב.
לא שיתפתי את בעלי כי הוא כל כך עמוס וממש לא במקום כרגע של להבין אותי..
כל שנה בחודש תשרי הוא עסוק עד מעל הראש במצוות שלו (סליחות, כפרות, סוכה, ארבעת המינים) והקורנוה רק הגבירה את העיסוק (כמה יהיו בכל קפסולה בבית הכנסת, מחיצות, הצללה, מבודדים, זום וכו..) ככה שחוזר הביתה בערב מאוחר ועייף וקשר לו לשים לב למצב אצלי, במיוחד שהוא באמת משקיע החודש בילדים ובעזרה בבית..
ניסיתי לדבר איתו על ראש השנה ואיך היה לי והוא לא הצליח להבין אותי: הוא הרי כל כך הקפיד לסדר במניין שארגן מקום ישיבה לנשים, ואפילו באופן שיכלתי להגיע כמעט לכל התפילה עם הילדים, אז מה חסר לי?
(תשובה: הייתי כמעט האשה היחידה שהגיעה, (האחרות לדעתי לא ידעו שיש עזרת נשים..) אז לא פגשתי בכלל חברות, הילדים שיגעו אותי כל התפילה, התינוק הקיא פעמיים, עשה בטיטול וברח לו והיה צריך להחליף לו את כל הבגדים, הילדים הרעישו והפריעו, נגעו בחפצים שהיה אסור להם, ולא נשארו בשטח עם המשחקים שבעלי סידר להם אלא רצו אלי כל הזמן, הבנות שלי סירבו לטפל בהם וכל שניה הייתי צריכה ללכת אליהם, והן אפילו לא באמת התפללו.. את התקיעות שמעתי עם תינוק על הידיים מייבב ועם בת שנתיים וחצי מושכת לי בחצאית ומפזרת דובשיות על הרצפה ועל החצאית שלי תוך כדי שאני מסמנת ביידים ל"גדולים" יותר שיהיו בשקט ולא ירוצו לעזרת גברים להפריע לבעלי.. בדיעבד היה עדיף שאשאר בבית ואתפלל בנחת בספה בסלון..)
הוא לא מבין שלא התפילה חסרה לי, אלא המשמעות, תחושת ההתחדשות (קניתי בגד חדש, אבל בעלי לא טיפוס ששם לב, ואין שום שכנה שרואה, אז אין תחושת התחדשות.. אין אורחים בחג ששווה "להשקיע" בשבילם, אין סיבה מיוחדת להשקיע בעיצוב השולחן - הקטנים שלי גם ככה תכף יהרסו ואין מי שיעריך את העיצוב, אז בשביל מה..) , הגדולים נשארו בישיבות וממש התגעגעתי.. (שנים קודמות הם יצאו הביתה לראש השנה, אבל השנה בגלל הקפסולות לא נתנו לצאת ולחזור אז הם נשארו..)
ובעיקר חסרה לי התחושה "שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום.." איזו יפה ואיזו שונה עם הקורונה והסגר והעומס הזה? הכל נמשך בדיוק כרגיל עם תחושת מסטיק לא ידוע של חוסר התקדמות..
פשוט דכאון..

ומנסה כל היום לומר לעצמי שזה בעצם מה שרבש"ע רוצה ממני: להמליך אותו בכל מצב ולהרפות מהרצון שלי לתכנן תכניות, להציב יעדים ולחשוב שאני שולטת על העולם אלא לדעת שאני בידיים שלו ונותנת לו לנהל את העולם,
להבין שגם יום אפרורי של בישול-כביסה-נקיון-טיטולים-שיעורים טלפוניים עם הילדים- השכבה אינסופית הוא חלק מהשליחות שלי בעולם,
אבל קל לדבר וקשה להרגיש..
יותר מדי שנים שאני בסרט הזה, והקורונה רק מגבירה את תחושת החוסר התקדמות..
משום מה (?!) העשיה היומיומית כבר לא ממלאת אותי בסיפוק, ואין לי משהו נוסף " מהצד" שימלא אותי, אז מתהלכת כל היום אומללה ומרגישה חסרת ערך..

תודה על המקום לפרוק!
שחרר אותי להוציא את זה החוצה..

כותבת לך בפרטי. במקום לבשל לשבת, כמובן.

אבל לא יודעת אם אספיק היום

שולחת חיבוק, אם זה עוזר איכשהו (וגם אם לא)

איזה חלומות יפים וממוקדים יש לך
ככה את מלאת חלומות ברגעי ייאוש?
את נשמעת מלאת חיים
יש לך מפעל עצום בבית
שגם אם לא תעשי כלום כלום (ואת עושה ככ הרבה רק לפי הכביסות..) הכל נזקף לזכותך!!!
אני בטוחה שיש נשים שמסתכלות עלייך מהצד
ומלאות הערכה והתפעלות
על בית מלא חיים תורה וחסד
בעל שכולם מתייעצים איתו דמות חינוכית...
לפעמים זה עוזר לי להסתכל מעיניים של מישהו אחר מבחוץ
ולראות שהמובן מאליו שלי, הוא פסגת החלומות של מישהו אחר.
ועכשיו לעצם העניין,
זו תקופה באמת הכי מאתגרת בערך לכולם..
ככה שכל מה שאת מתארת הוא ככ טבעי ונורמלי
בעיניי חלומות על סדר פנימי בארונות הם כרגע באמת לא בטוח שאפשריים
אבל יש דברים שהייתי כן מנסה
את כותבת על החלומות להשקיע בדברים משמעותיים לבני/ בנות מצווה
הייתי מנסה לחשוב על משהו אחד ספציפי עם אחד מהם
(לשבת רק איתו לראות איזו שיחה שקשורה בזום, או לעצב אלבום מאוחר בלילה ...)
אפילו אם כל המשחקים מפוזרים
ואפילו אם הסלון הפוך
כי אם לא עושים לפעמים משהו קטן מעבר להישרדות
המחנק גובר
יש לך ככ הרבה חלומות מדהימים
את לא צריכה בכלל את הרעיונות שלי
רק לקחת אחד מהם, קטן
לראות מה כן אפשרי
זה יתן לך המון סיפוק אח''כ לכל המשך שאר ההישרדות
והשאר (סדר פנימי, פתיחת עסק עצמאי...) בעז"ה יבוא בהמשך, הוא יבוא, לא לבזבז אנרגיות עליו כרגע כי זה באמת מציאות הזויה.

מרגישה קטנה בכלל לתת לך עצות
אבל זה מה שעלה לי בראש
ולא יכולתי שלא להגיב
חיבוק ⁦♥️⁩

את חייבת להקדיש זמן לעצמך.
אולי תחליטי שכל יום אחת השעות שבעלך בבית היא זמן פרטי שלך, ואת יושבת בחדר סגור ועושה מה שבא לך?
יצירה, שיעור במחשב, שיחה ארוכה עם חברה, שנ"צ, מה שאת רוצה?
נשמע שאת ממש חייבת איוורור

לא יודעת מה בדיוק אומר כל וואו,
יש וואו מבין, יש וואו מזדהה, יש וואו מתרגש, יש וואו מתכווץ, ועולה על כולנה-
וואו מתפעם..
מה שבטוח זה שאני
מתפעלת ממך עמוקות---
פשוט משתאה
(עזבי שכתבת את זה בבהירות נוקבת ובכנות מתוקה)
נראה לי שבזכות נשים שכמותך
נגאל ברחמים--

מי יתנני רסיס יהלום
בכתר ראשך.

👑

@באר מרים

שיצא משהו ממש טוב מהפריקה הזאת שלך
ועזרת לי להבין!!! למה אני בבאסה כל היום!
בעלי גם הכי מנסה להבין ולעזור ופחות הולך לכולל כדי להיות איתי ועם הילדים
ואני פשוט רעה. עצובה. מבואסת על כולם כל היום.

והוא לא מבין
למה?? מה לא טוב? לא טוב לך בבית? איתי? עם הילדים?

לא, כולם טובים ומתוקים ומקסימים
אבל אני רוצה חברות! משפחה! מישהו להתחדש בשבילו (סליחה בעלי שרק אתה לא מספיק לי 🙈)
מרגישה אומללה וחסרת ערך ... ממש לא נכון אבל זה פשוט מרגיש ככה!!

הלוואי שנצליח לצמוח מהמצב הזה כבר אוף

כתבת כ'כ יפה!! מותק את
פתחת לי רווח כזה בלב, בבהירות ובפשטות שבה כתבת
תודהה

אני תופסת את עצמי מסתובבת בבית מבסוטה מעצמי
בגלל התגובה שלך

אמאלה......... קראתי אותך וכל כך הרגשתי אותך..... מהממת שאת.
בואי נתחיל בזה שאני נהנית לקרוא אותך (פה בפורום אני די חדשה. אבל סמויה כבר המווןן זמן) ומתפעלת מהתגובות שלך. את נשמעת אמא מהממת ביותר. ''מנהלת מפעל'' כמו שבת 30 הגדירה... מפעל של נשמות!!!!
את מחזיקה את המשפחה על הכתפיים, על הראש, וואוווו
את כל הילדים, בכל הגילאים....
להיות אימא טובה למתבגרים, להיות אימא טובה לאמצעיים, להיות אימא טובה לקטנטנים (סוגריים- ארבעה מתחת לגיל 6 אחותי, להוריד את הכובע בפנייך.... ועכשיו!)
הבית קטן.. לבשל...
תשמעי
את אשת חיל ברמה שאין כמוה!!!

את יודעת מה? זה מזכיר לי שיעור ששמעתי פעם.. נסעתי בטרמפ, מותשת, בסוף הריון
וברקע של הטרמפ נישא קולו של הרב אבינר בשיעור, והוא אמר
הבית הוא כמו כוורת
והאימא.. מלכת הכוורת. מלכת הדבורים

היה לו תיאור כ'כ ציורי-
ילד אחד מנופף עליה עם הדקל מצד ימין
ילד שני מנופף עליה עם הדקל מצד שמאל
ילד שלישי מגיש לה אייס-קפה בננה

למה? כי היא מלכת הכוורת. היא צריכה לנוח, ולהיות שמחה (:
אני מקווה שאני מצליחה להעביר את העניין...
הרב אבינר אמר: זה ממש ביטוי שנצרב בי: לפנמים יש אזעקה.. הי! מלכת הדבורים בסכנה!!
ואני כ'כ הולכת עם זה:
עוצרת לפעמים את המירוץ
ואומרת ה הי הי
מלכת הדבורים בסכנה
''עמודו'' (: מה עושים עכשיו?....

וזה מה שקורה לי עכשיו כשקוראת אותך
סירנה מהבהבת שאומרת שמלכת הדבורים בסכנה.
אז קודם כל חיבוק והערצה כנה אלייך
תעצרי, תמלאי את עצמך והערכה ובאהבה מלאות הכנות שזורמות אלייך פה מכל הנשים שאוהבות אותך כ'כ, ותרגישי את החיבוק הזה,
את. לא. לבד!!!

את כזו מותק, ותיארת נוגע איך 'אסור לך להתלונן' כאילו... (: אז אזכיר לך את דבריה המכוננים של מיואשת- זכות התלונה תמיד לגיטימית. מותר .(:
וזאת באמת תקופה לא פשוטה,
זאת לא את, זו היא........

גם תוך כדי שקראתי אותך עלה לי,
1. לגבי קבוצת חברות- שמעי, זה קריטי. באמת. בעיניי חברות זה בייסיק בתקופות מסוימות. לא תמיד. אבל ממך נשמע שזה ממש הזמן לזה.
אוביקטיבית- כמו שאת אומרת, כרגע אין בסביבה שלך נשים שהן אופציה לזה, וגם בתקופה הזו לימודים הם רק דרך הזום.
אז חשבתי- מה עם לפתח קבוצה שאת כבר מכירה (ואז אפשר לדבר דרך הזום. בטח ווצאפ אין לך אבל אפילו התכתבויות במייל) ואז את מרוויחה את ההיכרות המוקדמת ביניכן ויכולה להמשיך אותה וירטואלית?
יש מעגל כלשהו שיכול להיות רלוונטי..? נגיד את מדריכת כלות, נכון? אולי תפתחי קבוצה עם עוד נשים שלמדו איתך/שאת מכירה ואוהבת ומתחברת אליהן, הכותרת של הקבוצה תהיה ''קומה נוספת בהדרכת כלות'', התמקדות בשלב אחר בנישואין, לא יודעת.. (: ליווי זוגות בהמשך חיי הנישואין, משהו.. ואז או שכל שבוע מישהי מכינה ומעבירה, או מישהו מיקצועי מידי פעם. (את לא משלמת כי את המארגנת, כמובן) ואז נוצרת קבוצה חזקה, משמעותית, שאת בחרת והיא מתאימה לך, ואת מניעה את השיח גם לכיוון פנימי ועמוק והנה לך חברות כלבבך 💕
אז זאת הצעה אחת בעניין הזה.

2. תפס אותי מאד העניין עם ילדי בר מצווה, בת מצווה שלך. חוגי יצירה, פינות בבית, גינה, גם אם יחכו קצת לא נורא מאד. אבל שנת הברב'צ (כמו שקוראים לזה אצלנו) היא שנה שעוברת וזהו....
הייתי כן מציעה לחשוב איך להכניס את זה ללו'ז בצורה קבועה! כל שבת אחהצ איתו, כל שלישי ערב איתה. מפגש אימא ובן/בת. קבוע ללא שינויים. כי זה באמת עובר...וחבל שיפספסו מפגש ככ משמעותי ובונה עם אימא שלהם המיוחדת!!

3. יש לנו חברים שעשו משהו חמוד- ציוותו בקיץ שני אחים זה לזה. הגדול בן 16 עם הקטנה בת 4. השנייה בת 14 עם בת ה6, בן העשר עם הפעוט בין השנתיים. כל זוג קיבל תקציב כלשהו ואחראי לעשות איקס פעילויות משותפות בשבוע. אז מעבירה לך את הרעיון, הוא נהדר בעיניי ואולי יתאים לכם.. ואפשר להרחיב אולי לעשיית תורניוית משותפת (נגיד הגדול שלך ובת ה10 אחראים לקפל כביסה יחד) משהו שיכול להביא גם לגיבוש וגם לניסיון להשתלטות על הכביסות בבית.

תראי אהובה
את אימא מנוסה בטירוף ונראה לי שמה שאת צריכה זה לא עצות לתורנויות וחלוקת תפקידים. את טובה, תותחית ויודעת לעשות את זה.
לדעתי הצנועה
מה שאת צריכה זה כוח (שולחת לך המווווון💕)
ולמרקר לך את הדברים החשובים בחיים-
קשר עם איקס וואי זד מהילדים (כלומר יכול להיות שעם כל הגדולים בבית כרגע הקטנטנים פחות זקוקים לך ואת יכולה יותר להשקיע באחרים שצריכים אותך. רמז- אי אפשר להשקיע הכע, בכולם, באותו זמן)
זמן לעצמך (קריטייייייייייייייייייייייייי.עם חלוקת תפקידים- מי מכין לך קפה, מי פורס לך עוגה ןמי מכוון את המאוורר בול עלייך כי עכשיו אימא בזמן טעינה)

ולגבי הזוגיות.. איזה מותק את..
כן מציעה לחשוב על דרך טובה להבהיר לאיש שאת צריכה ממנו כוח (הערכה ממנו אולי? לא יודעת, תדייקי עם עצמך. הבנה?)
בסוף המפתח ללב שלך- נמצא אצלו.. (: לא הייתי מוותרת על זה.
ולסיוםםםם.. (יצא ארוך.... מבטיחה שכל מילה באהבה גדולה והערכה!!!) אולי תנסי להגשים מששהו קטנציק בשביל הכיף. חשבת שתהיה שנה לגמרי אחרת.. אבל אולי רק את הגינה? או רק את המשחקים? או רק כלשהו? רק בשביל ההרגשה שיש משהו שרצית
ועשית
וזהו ✨

שבת שלום, מנוחה ושמחה
חיבוק אינסוווווווווףףףףף

@mango


(אני מתקטננת פשוט )

איזה מלכה את !!! כתבת מדהים. אין לי מילים.

ובאר מרים
בזמן האחרון בכללי אני נשארת נפעמת מול נשות הפורום ופשוט שותקת. הפעם גם.
מטצרפת לכל המחזקות, מנסה לתת לך כוח, גם אני מהמעריצות.....
וזהו.
אין לי פשוט מה לומר מרוב התפעמות
חיבוק

אפילו מההודעה הזאת אני כולי מתפעמת.
גם ממנה רואים כמה כוחות יש לך וכמה את נותנת וכמה מודעת לעצמך!!
הגל הזה יעבור בע"ה.
תדעי שגם אני מקבוצת המעריצות שלך...
מנגו כתבה לך מהמם.
ואני רוצה להוסיף, שאולי את יכולה למנף את זמן השהות עם הילדים לנצל לשיפור הגינה. ואז- הבית פחות מתבלגן, וגם יש לך כוח עבודה כלשהו... אבל זה דורש כוחות נפש ותכנון.. אני מוצאת את עצמי רק מחכה שהיום יעבור..
ממש הזדהיתי עם זה שגם הדברים שהיית אוהבת לעשות איתם נגמר לך הכוח.
ואני עם שניים.
אין, פשוט חיבוק.
תארגני לכם ערב זוגי מחוץ לבית, בטווח המותר ותדברו לעומק, זה כבר יעשה לך טוב.
תבקשי ממנו שיעזור לך למצוא את מה שיתן לך כוח להמשיך. ושיעזיר לך למצוא את הזמן לזה.
תתמקדי בדבר אחד או שניים. אני הייתי הולכת על חברה (צריך לחשוב איך..) ושעה בשבוע לכל ילד בר/בת מצווה..
ממש איתך, מחבקת מרחוק!!

וכל כך מבינה אותך... תקופות כאלו שאין לך בדל של זמן בשביל עצמך זה כל כך קשה ושוחק, וברור שאין לך כוחות גם לכל הדברים שאת רוצה לתת ולעשות עם הילדים...

לא יודעת אם יש לך את היכולת הכלכלית והטכנית, אבל אני רוצה בכל זאת להציע לך לשקול ללכת לאימון אישי (היום נראה לי שכולן מאפשרות לעשות בזום או בטלפון, כך שזה אפילו לא ללכת, רק לפנות לעצמך את הזמן והמקום בשביל זה. ואפשר גם ללכת לסטאז'רית ואז זה גם יחסית בזול).
אני רוצה לשתף שאני אף פעם לא באמת ידעתי מה זה אימון אישי, ולכן לא באמת חשבתי שזה משהו שיוסיף לי. תמיד היה נדמה לי שזה מיועד רק לאנשים שרוצים לעשות איזה שינוי מהותי בחיים, ולי היה טוב איפה שהייתי.
אבל איכשהו יצא לי בכל זאת להגיע לעשות אימון (בדיוק הייתי בחופשה לידה כשחברה טובה שאני מאוד מעריכה למדה להיות מאמנת ורציתי לעשות אצלה אימון כחלק מהסטאז' שלה), וזה ממש הוסיף לי המון, ונתן לי כלים שאני ממשיכה להשתמש בהם.
למדתי לזהות מה הרצונות העמוקים שלי, לאן באמת אני שואפת (התמקדתי בתחום הרוחני בעיקר, עבודת המידות, פחות בתחום המקצועי, אבל אפשר ללכת לאיזה כיוון שמתאים לך). למדתי למצוא את המקומות בחיים בהם יש לי פער בין הרצוי למצוי, ומתוך הפער לגלות מה אני רוצה, לחזק את הרצון, ולמצוא את הדרכים להתחיל להתקדם לשם.
מה שמיוחד באימון, הוא שהמאמנת רק שואלת שאלות, ואת התשובות את עונה, כך שאת מגיעה לדברים שהם באמת שלך, אבל הם היו חבויים ולא מספיק במודעות שלך, ובלי השאלות מן הסתם לא היית מגיעה אליהם.

ועוד המלצה -
אחרי המפגש הראשון באימון, המאמנת שלי נתנה לי שיעורי בית - כל יום לכתוב שלושה דברים שהצלחתי בהם/שאני מעריכה בעצמי, וגם לכתוב תודה לה' על שלושה דברים - על דבר אחד טוב (שהיה היום, או בכללי), על דבר אחד שקשה לך (או משהו שהיה קשה היום, אפשר לפרט למה את מודה על זה ולנסות להבין איזה טוב יש בזה בכל זאת, או אפשר פשוט רק להודות בלי לפרט), ועוד תודה על העתיד - לכתוב בלשון הווה תודה על משהו שעוד לא במציאות הנוכחית אבל את מודה עליו כבר מעכשיו (ואפשר פה לחלום בלי גבולות - תודה שיש לנו בית ענק, תודה שתמיד יש לי סבלנות לילדים, וכו').
אני יכולה להגיד שעם כמה שזה קטן (סה"כ כמה דקות כתיבה) זה נותן הרבה. עד היום אני משתדלת להתמיד (היום אני עושה את זה קצת אחרת, פשוט כותבת רשימת תודות לה' גם על דברים טובים שהיו היום וגם על דברים שאני הצלחתי בהם, כי גם בזה ה' עזר לי, וגם על דברים שהיו קשים לי. ואת התודה של העתיד בדרך כלל אני כותבת אחרי שאני עושה בירור על מה שהיה קשה לי ואז מודה על זה שאני מצליחה להתנהל אחרת בנושא הזה).
ממליצה לך לנסות ולראות אם זה יכול להוסיף לך. (גם ברגע שיש מסגרת של כתיבה, אז אפשר להרחיב ולכתוב על עוד דברים, והזמן הזה שאת מפנה לעצמך הוא גם משמעותי מאוד.

אני לא יודעת אם באת בכלל לשמוע עצות, או שסתם רצית לפרוק (וגם מי אני בכלל שאעיז להציע לך, כשאני בכלל לא עומדת במצב קרוב לשלך...). בכל מקרה, בעיקר רציתי להגיד שאת מדהימה, ואני מקווה שהקושי שאת עוברת עכשיו יצמיח דברים טובים.
שולחת לך הרבה כוחות...

אין לכן מושג כמה חיזקתן..
במיוחד מנגו..

אין לי זמן לפני שבת אז אתייחס בע"ה יותר בפירוט במוצש.

ביתניים תודה ענקים(ת, עוררתן חיוך בלב וזה המון!!!

שבת שלום!

וקוראת אותי.

 

אמנם אין לי מספר דו ספרתי של ילדים

ויש לי עזרה מהבעל, האמא והחמות.

ויש עוד הרבה שוני בינינו...

 

אבל התחושה הזאת של הלבד- כל כך לבד.

אני מבינה אותך. העלית לי דמעות כי תמללת את מה שאני מרגישה.

 

חמותי חזקה אותי ואמרה בשם גדולים שעבודת האישה בבית- כל השנה- היא כמו עבודת כהן גדול ביום הכיפורים, בעבודתו.

 

כמו שהוא רץ להביא מים ולברך ולעשות את תפקידו-

כך גם האישה בבית רצה לטיטולים- בקבוקים- החלפות- השכנת שלום בין אח לאחותו וכו'....

 

רק תזכרי להתפלל שנזכה להגיש את המתיקות בלהיות אישה/ רעיה/ אמא/ אחות/ דודה וכו'...

 

וגם אני אתפלל עלייך...

 

שנה מבורכת ומלאה ברגעים שמחים ובהרגשת משמעות חיובית.

לק"י

והמחסור בחברה ממש מקשה.

אולי משפחת הר-כביסוב
אולי משפחת כלים-בלי-סופשווילי
אולי משפחת בן- אוכלאוכלאוכל ( כמה יממות אפשר להיות רצוף במטבח??)
ואולי סתם משפחת אפשר- שתריבו-בשקט-בבקשה.

אולי אנחנו שקיות-זבל-בלי- סופוביץ

אחד השירשורים בנות 😅😅😅

@בת 30 את מבריקההה...

@השם בשימוש כבר

🙂💟

אז אנחנו משפחת היכנריצפוש


(כיף שיש בני דודים😜 ואנחנו לא לבד במהפכה הזאת)

אבל כרגע מה שמתאים לנו זה משפחת מסריחוביץ
הבית בלאגן אני בספה עם קושי לקום להכין שבת

מתנצלת, האם תסלחי לי מורתי?

לך? -
תמיד, אהובה!!!!

מי שאבא שלו פנחס, יהיה פנחסשווילי.
הכרתי פעם בנין איפשהו, כולו גרוזינים. את רואה את השמות על הדלתות. מיכאלשווילי, מושיאשווילי, וכו' וכו'.
כל פעם שעליתי שם במדרגות צחקתי לעצמי.
לעצמישווילי.

פעם הייתי בבית כנסת גרוזיני ולא הבנתי מה הנוסח כי הסידורים היו כתובים הגרוזינית. מבטיחה...

גאורגיה ממוקמת מבחינה גאוגרפית בין רוסיה לתורכיה
לפי זה הגאורגים אשכנזים,
אבל נראה לי שהם הולכים ע"פ פסיקת עדות המזרח?
יש גאורגית בקהל שתבוא להחכים?

היו חלק מהאימפריה העות'מנית, שקלטה לפני 500 שנה המונים ממגורשי ספרד, וגם בלעדיהם היתה קשורה יותר למזרח התיכון.
לגבי הגרוזינים, אני באמת לא יודעת.
אף פעם לא נתקלתי בביצוע גרוזיני לפיוט, או משהו דומה.
רק נתקלתי בחצ'פורי, וזה היה נהדר...

השמית?
זה ארוך לי מידי השם בשימוש כברית

אני
ז
ו
ר
מ
ת
אפילו עם בית שימושית

מי ששומעת אותנו עד אליה שתרים יד

לק"י

לא כל יום. אבל לפעמים....

(באתי לחשוב על גרסה ספרדית לשם, ונזכרתי שאנחנו אשכנזים, כלומר הרבע הקובע- חמי
המוח, הריכוז והזיכרון שלי יצאו לחופשה בלי התראה.. אבל בהגזמה).

הרוב המוחלט מעדיף משחק לילדים הגדולים

וברווחים בניהם.

הגדולות בנות 11 נראה לי. ילדים צפופים...

לילדים הקרובים בגיל, זה יכול להיות יעיל.

אם כי, גם בגד חדש לתינוק חדש, זה מחדש.

אבל זה תלוי אופי גם של היולדת.

בכל מקרה חשבתי להשקיע עם משהו בקרטרס או בסגנון ונראה לי שיש מצב שהן דומות לך מהבחינה הזאת שלא יפרגנו לעצמן בגד חדש בשלב הזה...

התאוששות קלה ומהירה וגידול מלא בנחת!!! 

רק נחת ובריאות @רוני_רון

התאוששות מהירה והרבה נחת

שתגדלו אותו בנחת ושמחה

מזכיר לי שאמא שלי אמרה לי פעם בביטחון שיש עוד כמה קילומטרים אחרי ה-0, לא יודעת כמה ניסויים היא עשתה כדי להיות מומחית בזה 😂

אנחנו גם השבוע נסענו על 0 כמה ק"מ כי שכחנו לתדלק ולא היתה תחנה בדרךך

ואני רואה שזה דברים פחות פרקטיים. מחפשת ממש משהו ללמוד, ולא סתם.ךהרחיב אופקים )למרות שזה נחמד. אבל פשוט לא כרגע..(

אנגלית פחות אבל אנסה את השני

היה שינוי והיינו מאוד מרוצים. אבל כרגע פחות טוב... מאמינה שטיפול זה לא קסם לכל החיים בסוף..

עלית על טיפול?

חובה!

מה עזר לך? חייב להפסיק?

שבועות בערך (אם אני זוכרת נכון). לפעמים הופיע שוב במהלך ההיריון, אבל לא ברמה יומיומית.