חשבתי על ההודעה שלך הרבה תוך כדי הצום, יש לי הרבה מה לכתוב, מקווה שאצליח לנסח את הדברים בצורה מובנת מספיק….
קודם כל, הקושי שאת מתארת כל כך מובן.
ודבר ראשון שרציתי להגיד, זה שבדיוק קראתי (בספר מהמם של הרב ראובן ששון על אלול וחגי תשרי) על הפסוק 'דרשו ה' בהימצאו' שכתוב שנאמר על עשרת ימי תשובה. הוא כותב שם שלקרבת ה' יש שני סוגים - יש קרבה שהאדם מרגיש קרוב לה', מרגיש באורות, מתפלל תפילה בכוונה וכו'. ויש קרבה נסתרת, שמתבטאת בהרגשת הריחוק שהאדם מרגיש. וזה שכואב לאדם מזה שהוא מרגיש רחוק זה בעצם מראה על הקרבה שיש לו לה' (כי אם לא היתה קרבה, אז לא היה כואב להיות רחוק), ומבחינה אמיתית דווקא הקרבה השניה היא היותר גדולה.
כשקראתי אותך (ואת כל השרשור) ישר חשבתי על זה…
(כתבתי את הנקודה ממש בתמצות, אז זה לא באמת מבטא את הדברים, אם מישהי רוצה, אני יכולה לנסות לצלם ולהעלות).
ובקשר לקושי עצמו - אני מנסה לכתוב פה אוסף של מחשבות בנושא הזה שאני חושבת ומבררת כבר כמה שנים (בשילוב עם דברים ששמעתי וקראתי, אבל כבר לא זוכרת את המקור של כל דבר). מקווה שאצליח להסביר את עצמי בצורה מסודרת ומובנת.
העולם הרוחני של אישה הוא שונה לגמרי משל גבר. זה לא רק זה שאנחנו פטורות מחלק מהמצוות. אצל גבר כל יום עטוף במצוות מעשיות שהוא חייב לקיים מבוקר ועד ערב (תפילין, ציצית, 3 תפילות - זה המינימום, ובחגים נוספות עוד הרבה מצוות - שופר, סוכה, ארבעת המינים, מצה, ספירת העומר וכו'). חוץ מזה הוא מחוייב ברמת העיקרון ללימוד תורה כל הזמן (והגית בו יומם ולילה) וחייב על כל רגע של ביטול תורה אלא אם כן היתה לו סיבה לא ללמוד (פרנסה, עיסוק בדברים אחרים שצריך כמו משפחה וכו'). בפועל רוב הגברים לא באמת חיים ככה, אבל עדיין עצם החיוב מראה על חלק מצורת עבודת ה' שלהם.
אצל אישה, יכול לעבור יום שלם ואפילו ימים שלמים בלי שהיא תהיה מחוייבת בשום מצווה מעשית. המצוות היחידות שכן מחוייבות ביומיום של האישה זה ברכות על האוכל (ברכת המזון מדאורייתא) וגם תפילה (אחת ביום, לחלק מהדעות, ואפשר לצאת ידי חובה גם בתפילה במילים שלה). ויש גם את המצוות המיוחדות לנשים (טהרה, חלה, ונר, אבל זה לא משהו שמלווה אותנו ביומיום).
גם בחגים, אמנם הרבה נשים כן מקפידות על קיום מצוות החג, אבל הן לא חייבות בזה. אישה יכולה לעבור חג סוכות שלם בלי לראות ארבעת המינים ובלי לראות סוכה ועדיין לקיים אותו כהלכתו. בהלכות ימים טובים (וגם בשבת כמובן) היא גם מחוייבת אבל לא במצוות המיוחדות לחג.
למה ההבדל הזה? למה פטרו אותנו מכל כך הרבה מצוות? וממצוות תלמוד תורה (שבעצם מגדירה אחרת את זמן הפנאי של האישה)?
פעם קראתי ספר (של רב בן זמננו) שהעלה את השאלה הזו, וכתב שלדעתו הסיבה האמיתית היא פשוט כי האישה צריכה חלק משמעותי מהחיים שלה לטפל בילדים קטנים, ואם היא תהיה מחוייבת לכל כך הרבה מצוות שגם תלויות בזמן, היא לא תוכל לטפל במשפחה כמו שצריך. (הוא הוסיף שפוטרים את הנשים מהמצוות האלה כל החיים, כדי שהן לא ירגישו נפילה רוחנית ברגע שהן הופכות לנשים, שפתאום יורדות מהן הרבה מצוות).
ההסבר הזה גרם לי להרגיש כאילו זה כביכול בטעות שהעולם נברא בצורה כזו שילדים צריכים כל כך הרבה טיפול, ואז כדי לתקן את הטעות, ה' החליט לפטור אחד מבני הזוג מחלק מהמצוות כדי שיוכל לטפל בהם (הרי אצל בעלי החיים הטיפול בגורים הרבה יותר קצר ופשוט, ה' יכל לברוא את המצב ככה גם אצל בני האדם, ואז לא היה לנו צורך בכלל לפטור את האישה מהמצוות).
אז אני מאמינה שזה ממש לא ככה, לאישה יש תפקיד אחר, צער גידול הילדים הוא חלק מה'קללה' של האישה בגן עדן, וזה בעצם אומר שזה חלק מהתפקיד שלה בתיקון העולם. האישה לא פטורה מחלק מהמצוות בטעות, אלא היא לא זו הדרך שלה לעבוד את ה'. יש מצוות שהיא יכולה לקיים (מצוות של החגים) וזה בהחלט מוסיף לאווירה, אבל לא שם התיקון שלה. הדרך שלה לעבוד את ה' זה בדברים שבתוך עולם החומר. וזה לא ששם היא לא מקיימת שום מצווה, יש שם המון מצוות (כל הטיפול בילדים זה גמילות חסד - ואהבת לרעך כמוך, כיבוד הורים, ובלי סוף עבודת המידות), אבל זה לא מצוות שמברכים עליהם, ולא תמיד מודעים או חושבים על המשמעות הרוחנית שלהם.
מה שכן, לפעמים טובעים בתוך העשייה החומרית עצמה, ולא מקשרים את זה לעבודה ה'. וזה לא מבטל את העשייה, וגם לא את המשמעות הרוחנית שיש בה והמצוות שכלולות בתוכה.
אבל ברור שזה רמה אחרת אם אישה כן מרגישה שעבודת ה' שלה היא בתוך העשייה בבית, ושם היא משקיעה את הבניה הרוחנית שלה.
אצלי השינוי בנושא הזה קרה כשקבעתי חברותא עם חברה, ולמדנו בספר שמדבר על עבודת המידות, ואת כל מה שלמדנו קישרתי לעשיה בבית, עם הילדים ועם הבעל, ופתאום הדברים התחברו, וכשהצלחתי להתגבר ולעשות דברים שהיו לי קשים, הרגשתי שאני עושה בזה את רצון ה', וכשהיה לי קשה, אז למדתי להתפלל לה' על זה, וזה שינה לגמרי את המוקד שלי בעבודת ה'.
בשלב מסויים הרבה פעמים היינו מדברות פשוט על מה שקורה אצלנו, בלי לפתוח בכלל את הספר, ועדיין המשכנו להגדיר את זה כ'לימוד' כי באמת למדנו, למדנו איך עובדים את ה' בתוך המציאות שלנו, איך מתמודדים עם הקשיים שיש לנו בתוך החיים מתוך מבט אמוני, איך עובדים על המידות בתוך המשפחה, וכו'.
(הלוואי שעוד נשים יקחו מפה את הרעיון, מומלץ בחום…)
אני חושבת שזה משהו שצריך ללמוד בדור שלנו. דווקא בגלל שנשים לומדות כל כך הרבה באולפנות ובמדרשות, הרבה פעמים באמת יש הרגשה של נפילה רוחנית אחרי שמתחתנים ובעיקר אחרי שהופכים לאמהות.
אני לא חושבת שלא צריך ללמוד, ב"ה אני מספיקה עכשיו כן לשמוע שיעור או שניים בשבוע (בנסיעות לעבודה, כשאני בבית לא תמיד מצליחה להתמיד, לפעמים כשאני בבישולים והילדים מאפשרים…) וגם ללמוד קצת מספרים. וזה בהחלט מוסיף לי הרבה, אבל זה בעיקר מוסיף כשאני מצליחה לקשר את זה לחיים שלי למעשה (למי שיש זמן לזה - ממליצה בהקשר הזה במיוחד על הרב ראובן ששון, כל שבוע הוא מעלה ליוטיוב שיעור על הפרשה, עמוק אבל מוסבר יפה וקל להבנה, וכמעט תמיד הוא מחבר את הדברים לדברים שקשורים לעבודת ה', שבקלות אני מחברת לעבודת ה' שלי בבית, גם אם הוא לא מכוון לזה).
אבל אני חושבת שצריך להבין שעבודת ה' שלנו היא דווקא בתוך העשייה, וכמה שנקשר אותה יותר לה', היא תעשה יותר, וגם נרגיש יותר קרובות לה'.
התלבטתי אם לכתוב עם יום כיפור, כי הוא כבר עבר, כל אחת ואיך שעבר לה. אבל אני באמת חושבת שגם פה, יש מה להוסיף כדי לעבור אותו יותר משמעותי (ומה שמתאים לבעל לא בהכרח יתאים לאישה, כי זה לא אותו סוג של עבודה). אבל בטוח ה' שמח מכל אחת שפשוט צמה (או לא צמה אם היתה פטורה) וטיפלה בילדים, או רק נחה כדי לא לשבור את הצום, גם אם היא לא הצליחה להגיע למעבר.
ועוד משהו שנותן משמעות עמוקה יותר לעשייה שלנו בבית עם הבעל ועם הילדים.
בקשר שלנו עם הקב"ה, יש כמה סוגים של קשר, שמבוטאים על ידי דימויים בחיים שלנו - מלך ועבדים, אב ובנים, דוד ורעיה (אחד ואישה). מתוך החיים שלנו במשפחה, אנחנו יכולים לחוות את הקשרים האלו, ולקשר גם את זה לעבודת ה'.
בקשר עם הבעל, כל הנושא של הריחוק בזמן הנידה וההתקרבות בחזרה אחרי הטבילה, קשור בעומק לקשר של עם ישראל וה', בתהליך הגלות והגאולה. כשאנחנו מרגישות געגוע לבעל, אנחנו יכולות להבין מתוך כך איך עם ישראל בעצם מתגעגע לקב"ה ןלקשר הקרוב איתו שיתבטא בבניין בית המקדש. (יש לרב ראובן ששון ספר על זה, והוא מסביר שבעצם בתהליך הטהרה של האישה, היא פועלת גם לתיקון הקשר של ה' ועמ"י, וכשהאישה תבין יותר את משמעות שלבי הטהרה וההקבלה שלהם לגאולה, אז לפעולה שלה יהיה אפילו יותר כוח).
ובקשר עם הילדים, אנחנו עוברים להיות בתפקיד שמקביל לתפקיד של ה'. אנחנו ההורים, והילדים הם ה'ברואים' שלנו. ושם יש לנו הזדמנות בעבודת המידות להידמות ממש למידות של ה' (שזו הדרך לדבוק בו).
בספר 'תומר דבורה' יש הסבר על המידות של ה' שבהם אנחנו צריכים לדבוק. בחינוך הילדים אנחנו צריכים הרבה מאוד לעבוד על המידות שלנו (כמו להמשיך לטפל בהם גם כשהם מכעיסים אותנו) וכשזה מתחבר למידות של הקב"ה שהוא נוהג בהם כלפינו, זה נותן הרבה כוח.
יצא ארוך במיוחד, מקווה שהדברים הוסיפו למישהו (עם מישהי שרדה עד הסוף…)
)