בולעת קיא של מילים שרוצות להתפרץ לבחוץ.
נשימה, התאפקות, בליעה.
בולעת את הדמעות שרוצות מארובות עיניי כבר לרוץ.
נשימה, התאפקות, בליעה.
כאב. המון כאב. וצבירה.
צוברת במשך הרבה זמן,
אולי מהיסודי או בכלל מהגן,
התאפקות לא נורמאלית של מיליון מילים,
דמעות, אנשים, כעסים.
ולחץ. לחץ לחץ לחץ.
לחץ ששורף ובוער,
לחץ שכל רגע רק הולך ומתגבר,
ופחד. פחד פחד פחד.
פחד להתפרץ,
פחד להתפוצץ,
פלד מהכל, מעצמי מהסביבה,
פחד לקבל טיפת אהבה..
וריצה. ריצה ריצה ריצה.
אולי ביכלל בריחה?
לא יודעת, לא בטוחה,
רצה, חוק רחוק
תתוך עול מלא בבלבול כאב וצחוק,
רצה, רחוק ממני, מעצמי,
רצה בעצם לתוך תוכי..
וצרחה. צרחה צרחה צרחה.
כזאת חדה, קורעת את הדממה,
מהדהדת בלב השממה,
צרחה כזו, איומה וחזקה,
צרחה שהרבה זמן הודחקה
ונשימה. נשימה, התאפקות, בליעה.
להשאיר הכח בפנים, את ילדה גדולה.


