נאהבים, נעימים, מחייבים - העיתון בשבע
1
זה לא היה ערב מדכא. אני מתלבט אם מותר לכתוב משפט כזה, אבל כבר שבוע אני חושב על כך, ואני עומד מאחוריו. כן, האזכרה במלאת שנה להירצחם של הרב איתם הנקין ורעייתו נעמה הי"ד הייתה ערב מרומם. ממלא. נותן כוחות. נראה לי שאף אחד לא יצא מהאולם כמו שהוא נכנס אליו.
בראש השנה האחרון, כשאמרנו "אבינו מלכנו עשה למען הרוגים על שם קדשך" – הרב איתם ונעמה עוד היו כאן, מבקשים זאת יחד עם כל מתפללי בית הכנסת שלהם. הם הרי נרצחו שבועיים אחר כך, בסוכות. נדמה לי שכל אחד זוכר איפה הוא היה באותו לילה מר שהעיב על שמחת חול המועד. אני הייתי בסוכה של קרובי משפחה באזור המרכז, במפגש גדול של כל השבט, ואז התחילו להגיע הידיעות הראשונות על פיגוע ירי, ואז על כך שנהרגו זוג הורים, והאירוע המשפחתי שלנו התפזר בתחושה קשה. לא ידענו אז שמדובר בתחילתו של גל טרור, ושרבים וטובים עוד ייהרגו לצערנו.
בגלל השנה המעוברת, האזכרה לזוג הנקין, שנרצח בסוכות, נערכה באלול, ואין מתאים מזה, כפי שאמרו רבים מהנוכחים בערב. זו באמת הייתה אחת מעצרות אלול המחזקות ביותר שחוויתי.
2
מה בעצם היה כל כך עוצמתי בזוג הזה? למה כל כך הרבה חילונים, דתיים וחרדים, שבאו איתם במגע בחייהם הקצרים, עדיין מבכים את האבדה הגדולה? מה גרם למאות רבות של אנשים לנהור לאזכרה ביום חמישי האחרון, שנה אחרי, אנשים שאינם חלק מהמעגל המשפחתי הראשון או השני? מה היה בהם, במעצבת הצעירה שהייתה גם משוררת, וברב הצעיר שהיה גם דוקטורנט מצטיין להיסטוריה?
יועצת ההלכה, תרצה קלמן, שעבדה עם נעמה במדרשת נשמת, ענתה לשאלות שחלפו בראשי. היא פתחה את דבריה כך: "כדרכם של יהודים מדורי דורות בעת שקשה למצוא את המילים, איעזר במילותיו האלמותיות של דוד בתהילים: 'ה' לא גבה לבי ולא רמו עיניי ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני'. אני מסתובבת עם הפרק הזה בראש כבר כמה ימים, מאז שניסיתי לחשוב על מילה אחת שתוכל לתמצת את מה שהרב איתם ונעמה היו בעיניי, והמילה שהצטללה בראשי הייתה 'גדלות'. נעמה הייתה כולה גדלות, שבה בעת יודעת את מקומה באופן מדויק. לא גבה לבי ולא רמו עיניי, ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני – אבל כן מהלכת בגדולות ובנפלאות שבהישג ידה. בכל תחומי החיים: כאשת מקצוע, כיוצרת, כאמא לארבעה ילדים, כרעיה, כעובדת ה'".
וכאן היא תיארה בפירוט את נעמה, שידעה ליצור ולעשות ולפרוץ, אבל גם ידעה איפה צריך להרפות ולעצור: "הייתי קוראת לזה גדלות באיזון. גדלות ביכולת לנהל בו זמנית גדלות מקצועית, יוצרת, הורית, זוגית ואישית כלפי שמיא. במציאת השילובים בין התחומים השונים וביצירת הגבולות בין התחומים השונים. הקפדה על חופשות מפנקות במקביל לעבודה אינטנסיבית. הקפדה על זמני עבודה נטולי ילדים במקביל להקפדה על זמני ילדים נטולי עבודה".
כדוגמה לאיזון הזה, הביאה קלמן את החלטתה של נעמה לקחת פסק זמן מכתיבת שירים: "נעמה הייתה יוצרת בגדלות. שירה, פרוזה. היצירה הייתה חשובה לה, והיא הכירה בערכה, אבל היא לא רצתה להלך בגדולות ונפלאות ממנה, היא קיבלה החלטה מודעת שעכשיו לא הזמן, ושהוא עוד יבוא בעזרת השם. ובינתיים זה יקרה רק מעט, מהצד, כשיתאפשר. כי נעמה הייתה אמא בגדולות ורעיה בגדולות. עם הכרה מתמדת של גבולות היכולת שלה, אבל ציפייה מתמדת מעצמה לעשות כל מה שבגבולות היכולת, שהוא הרבה מעבר למה שרוב ההורים, הטובים, מצפים מעצמם. אמא שהשקיעה אין סוף מחשבה ומאמץ בטיפול בצרכים הספציפיים של כל ילד מתוך התבוננות מעמיקה בחד פעמיות של כל ילד וכוחותיו. לא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני - אבל את הפוטנציאל והכוחות שהקב"ה חנן אותי בהם צריך לממש. חובה לממש".
"הרב איתם ונעמה מובחרי חייליו של הקב"ה היו", סיימה קלמן, "ואיך אפשר אפילו לכמת כמה על כל אחד מאיתנו להגדיל את שמו של הקב"ה גם במקומם. בלי להלך בגדולות ובנפלאות מאיתנו, אבל במאמץ להביא לידי ביטוי את הגדלות שיש בנו. בהכרה בגודלנו הנכון והאמיתי בלי להגדיל אותו יתר על המידה ובהקפדה לא להקטין אותו. הרי אין כמו ימים אלו של טרום הדין של ראש השנה - דין שבו כל אחד מאיתנו נפקד, והמקום שלו בתצרף הרחב של העולם שברא הקב"ה נבחן - לחשבון נפש עמוק על הדיוק הזה שהם כל כך הצטיינו בו. של הליכה בגדולות עד היכן שידנו מגעת. תביעה עצמית עד לאותה נקודה, ושחרור מאותה נקודה והלאה תוך מבט לשמיים. הגעגוע צורב, והחסר בולט. מי ייתן לנו תמורתם. הלוואי ונזכה לחיות באופן שהם היו מעריכים. להגדיל שם שמיים בעולם בגדלות, ובגודל שלנו בדיוק".
3
ובעודי חושב שזו בדיוק הנקודה שאני צריך לקחת ולנסות לאמץ – לעשות בגדול, אבל לא יותר ממה שאפשרי – עלה לדבר הרב בצלאל דבליצקי. תלמיד חכם וחוקר חרדי, מראשי מאגר 'אוצר החכמה', שהיה בקשרי ידידות ופולמוס עם הרב איתם. אחרי תיאור מרתק של הקשר התורני ביניהם, הוא הקריא לקהל חלק מההתכתבויות האישיות שלהם לאורך השנים. איתם, כך הסביר, לא ראה עצמו משויך לשום קבוצה, לפי החלוקה המקובלת במחוזותינו. הוא ראה עצמו שייך למחנה יראי ומבקשי השם.
וכך כתב הרב חובש הכיפה הסרוגה מהיישוב נריה לרב הליטאי מבני ברק: "יש הרבה להצטער שהגבולות המגזריים חוצצים גם בפני גדולי התורה. וכשלעצמי יצא לי לתהות הרבה בזמן האחרון על טיבם של הגבולות הללו בכמה עניינים. אני סבור שהחלוקה החותכת שכל אחד שייך דווקא לציבור זה או דווקא לציבור אחר, היא מלאכותית הרבה פעמים, ולמשל תמוה שכמה קומיקאים ומוזיקאים ובדרני-שוליים (לצורך הדוגמה) נחשבים בעיני ההמון לחרדים שהרי למדו בחיידר וגם חובשים כובע בבית הכנסת, אבל אלפי משפחות של עמלי תורה המקפידים על קוצו של יו"ד ואין צריך לומר שטלוויזיה ועיתונים חילונים וכל כיוצא באלו הם עניין מופרך לגמרי אצלם, הם אינם חרדים שהרי הם לובשים חולצה בצבע אחר... ובאמת זה מפני שמדגישים מעל לכל דבר אחר את הבדלי ההשקפות ביחס למדינה וכדומה. ואיני בא להקטין חלילה בחשיבות הנושא, אבל אני שואל את עצמי: בשאר הימים שאינם יום העצמאות מה עושים - וכי לא הוגים באותם ספרים? וכי לא שונים את אותן הלכות? וכי לא מקיימים את אותן מצוות? - עד שאנו דנים כאילו המפריד רב על המשותף".
4
וואו, חשבתי לעצמי. איזה מסר. כמה נכון. כמה הברית החשובה בין הציונות הדתית ובין החרדים נפגעת בגלל פוליטיקה, מגזריות ודברים שאינם העיקר בחיים. אבל אז עלה לדוכן הנואמים האח, ד"ר יגיל הנקין, והעלה נקודה אחרת, מסעירה לגמרי. יגיל הוא ד"ר להיסטוריה צבאית. כמו הרב דבליצקי, גם הוא חשף משהו מההתכתבויות הפרטיות שלו ושל איתם.
"לא איתם ולא אני רווינו נחת ממערכת החינוך", הוא פתח, "וגם היא לא רוותה נחת מאיתנו. בואו נאמר שאיתם לא נזרק מכל מוסדות החינוך רק כי אמרו לו: 'סליחה, אדוני, אבל פה לא מאריכים ככה בתיקון חצות...'. אני עפתי מהתיכון כל חודש, והוא החליף ישיבות כמו גרביים, כלומר פעם בחצי שנה...". הקהל צוחק, ויגיל ממשיך לתאר איך אותו נער שובב, שנענש שוב ושוב, תפס את עצמו לבסוף והפך לתלמיד חכם שקדן שהספיק בגילו הצעיר לפרסם שני ספרי הלכה.
"אני רוצה לספר לכם הערב על משהו ששמרנו רק לעצמנו, איתם ואני. לפני שנים רבות תכננו לפרסם מאמר בכתב עת נחשב לציבור הדתי. רצינו לטעון, בשמות בדויים, שצריך רבנים אמיצים יותר. הכוונה היא כמובן לרבנים שיפסקו לנו מה שאנחנו רוצים, ויאמרו את מה שאנחנו רוצים לשמוע, ואז יקבלו מחיאות כפיים אמיצות על פסיקתם האמיצה. השתמשנו לשם כך ברטוריקה דתית לגמרי – למען התורה, כבוד הציבור, כבוד הבריות, קידוש השם. אינספור ג'וקרים הלכתיים שנשמעים טוב, לא כמו בטקסטים של אקדמאים כמוני... הרי מאז שיש את פרויקט השו"ת השיטה היא למצוא כל היתר שאי פעם מישהו כתב, ולהפוך את זה ל'מאן דאמר'. כך למשל רבי יחיאל זוכמיר מהעיר פס במרוקו, מקבל יחס ממש שווה לרמב"ם או לר' משה פיינשטין ביחד. היינו טובים, ואיתם היה טוב במיוחד. אני לא אפרט הכול, אבל בדיון ההלכתי שלנו – את השבת חיסלנו. לא השארנו בה שריד וזכר לאף איסור. גם צ'יזבורגר התרנו, מפני כבוד הבריות, ובעזרת רבי יוסי הגלילי. כך גם יין גויים ואיסורי העריות נפלו חלל בפני רוח הזמן – והכול, כמובן, למען ההלכה, הדורות הבאים והמסורת. כדי להראות שהדתיים לא רק נגררים אלא מציבים מצפן מוסרי, כתבנו פלפול על הפרה הכי קדושה – ביטול ברית מילה".
חלק מהקהל מתחיל לזוע באי נוחות. חלק מבין את הסאטירה, את הפרודיה, את המסר הנוקב. "בסופו של דבר, גנזנו את הניסוי. הרי רצינו להוכיח שיש מי שרק רוצה לקבל מחיאות כפיים, ורצינו להראות כמה קל לגרוף מחיאות כפיים כשאין יושר ויש רק פלפול, אבל בכל זאת, פחדנו. פחדנו שעוד חמישים שנה מישהו עוד ישתמש בטיעונים האלה ברצינות. אנחנו יודעים שזה שרץ, אבל עוד אפשר היה להשתמש במהלכים שלנו כדי לטהר שרצים. איתם אהב בדיחות, אבל פחדנו שהעסק ייצא משליטה ולא נוכל לעצור בזמן וזה יפגע בהלכה באמת, ולזה איתם לא היה מוכן".
5
חתיכת סיפור. התלמיד-חכם שעף מהתיכון בגלל שלל משובות נעורים, בעצם החל את דרכו הרבנית במשובה הלכתית, שגם בה יש מסר מהדהד על היחס שלנו לפוסקי הלכה "אמיצים".
בתום הערב הארוך, אחרי עוד ועוד הספדים מרגשים ומשמעותיים, של ראש הישיבה של הרב איתם, של חברת ילדות מהיישוב של נעמה, של שותפה שלה לעסקי העיצוב, של פרופסור שאחראי על התוכנית למצטיינים שבה למד הרב איתם, של הוריה של נעמה, של אימא של הרב איתם – כל אחד האיר נקודה אחרת מהזווית שלו - יצאתי אל הלילה הירושלמי הקריר, מלא בהרהורים על החיים של שני האנשים הכה צעירים וכה מבטיחים האלה שנגדעו בשיא פריחתם. מה אפשר לקחת מהחיים הגדולים שלהם ליומיום שלנו. האם בכלל אפשר לקחת? הרי מכל משפט בערב הזה עולה כמה הם היו מיוחדים במינם. בכישרון, בהשקעה, ברצינות.
וכשכמעט הגעתי לרכב, פגשתי זוג שיצא אף הוא מהאזכרה. מתברר שהם קרובי משפחה. לא היה להם מושג, כך הם סיפרו לי, מה איתם ונעמה עושים בחייהם. הם ידעו שהוא הבן של הרב יהודה הנקין ושל הרבנית חנה, ושזו אשתו. זה הכול. אחרי הרצח הם התחילו ללמוד קצת על פרטי חייהם.
"בכלל לא ידענו שהוא רב, ועוד מעט דוקטור, לא ידענו כמה הם מוכשרים ומצליחים בכל דבר שהם נוגעים בו. כל מה שסיפרו כאן עכשיו באזכרה. אבל דבר אחד ידענו", הם אמרו לי, בהספד אחרון לאותו ערב, שאולי הוא החשוב מכולם, "בכל פעם שהיה אירוע משפחתי וראינו אותם, תמיד אמרנו אחד לשני: כמה הם חייכנים ומאירי פנים. זה הזוג הכי מתוק שפגשנו".
