וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם:
בְּעֶזְרַת הַגְּבָרִים מִתְעַטְּפִים אֲנָשִׁים בְּטַלִּיתוֹת
כְּמוֹ אוֹחֲזִים בְּעַרְפִלֵּי טֹהַר הַחוֹצְצִים בֵּינָם
לְבֵין פְּגָמֵי עוֹלָם הַזֶּה.

וְלִי אֵין טַלִּית
וְאֵין לִי מַה שֶּׁיַּחְצֹץ.

אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ פָּתוּחַ,
סִפְרֵי הַתּוֹרָה לְבוּשִׁים לָבָן.
הַקָּהָל מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עֹל מַלְכוּת
שָׁמַיִם תְּכֻלִּים שֶׁבַּחוּץ קוֹרְאִים לִי
לִפְרֹשׂ זְרוֹעוֹתַי כְּלַפֵּי מַעְלָה

(וּבֵינִי לְבֵינוֹ אֲנִי שָׂחָה,
מִי אֵל כָּמוֹךָ מְחַבֵּק אוֹתִי כָּכָה).

לֹא בְּהַרְכָּנַת רֹאשׁ וְלֹא בִּכְפִיפַת גּוּף.
גֵּוִי זָקוּף וּמָתוּחַ שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ אֶת
הָרֶגַע הַהוּא כְּשֶׁהַשְּׁבָרִים נֶאֱסָפִים לִכְדֵי
תְּקִיעָה גְּדוֹלָה וּשְׁלֵמָה.
וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד,
וּבְיָד קַלָּה אֲנִי מְסִיטָה אֶת מַלְמֶלֶת הַמְּחִצָּה
שֶׁבֵּין חַדְרֵי לִבִּי, שָׁם אַתָּה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל
בְּפִנָּתְךָ וַאֲנִי בְּפִנָּתִי,

וְאֵין קִרְבָה גְּדוֹלָה אֵלָיו מִזּוֹ שֶׁבְּקִרְבָתְךָ.
וְהָרֶגַע נֶאֱסָף
וְהִנֵּה כְּבָר מוּסָף.

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ.

הַשִּׁגְרָה מַכָּה בִּי שֵׁנִית
וּמַכּוֹתֶיהָ עוֹטְפוֹת אוֹתִי רַחֲמִים
דַּקִּים. עֲמוּמִים.
שֶׁלֹּא כְּמוֹ בַּיּוֹם הַלָּבָן הַהוּא
בּוֹ הוֹתַרְתִּי סִימָנִים כְּחֻלִּים עַל לוּחַ הַלֵּב.
בִּמְרִי. בִּכְאֵב.
שֶׁיַּזְכִּיר לִי שָׁמַיִם.

וּבְנַעְנְעִי אֶת הַלּוּלָב סָבִיב לִי
אֶל כָּל הַכִּוּוּנִים אֲלֵיהֶם אֲנִי נִמְשֶׁכֶת
וְנִמְתַּחַת וְנִפְרֶשֶׂת עַד לְלֹא הַכֵּר,
אַחַת שָׁאַלְתִּי:
לֹא רַק מִמַּעֲמַקִּים.
לֹא רַק לִשְׁגּוֹת וְלִתְקֹן וְלִשְׁגּוֹת.
רוֹצָה לִקְרֹא לְךָ גַּם מִפְּסָגוֹת.

וּבְאִישׁוֹן לַיְלָה

נָא אַל תִּשְׁכַּח –
לִגְלֹשׁ אֶל מִשְׁכָּבִי עַל בְּהוֹנוֹתֶיךָ
לְהֵיטִיב שְׂמִיכוֹתַי שֶׁגָּלְשׁוּ בְּלִי מֵ
שִׂים נָא יָדְךָ הַטּוֹבָה עַל מִצְחִי
וּבָרֵךְ אוֹתִי בְּבִרְכַּת כֹּה
הַנִּים-לֹא-נִים:
בָּרְכֵנִי הַשֵּׁם וּשְׁמֹר אוֹתִי
הָאֵר הַשֵּׁם פָּנֶיךָ אֵלַי וְחֹן אוֹתִי
שָׂא הַשֵּׁם פָּנֶיךָ אֵלַי וְשִׂים לִי
שָׁלוֹם.

(שימו לב למשחק המילים שבין השורות..)

רֶגַע לִפְנֵי,
הָאַהֲבָה וְהַכְּמִיהָה וְהַחִכָּיוֹן
הִטַּשְׁטְשׁוּ בִּי לִכְדֵי
זִכָּרוֹן פָּשׁוּט אֶחָד:
אַתָּה עָיֵף
יָשֵׁן בְּמִטָּתִי
כֻּלְּךָ פָּשׁוּט אֶל הָעוֹלָם

כְּמוֹ תִּינוֹק.
וּמַשֶּׁהוּ נֶחְנַק בִּי אָז
וּמַשֶּׁהוּ צָחַק
שֶׁהַלְוַאי יִהְיֶה הַכֹּל פָּשׁוּט כָּל כָּךְ
כְּמוֹ לֶאֱהֹב אוֹתְךָ
פָּשׁוּט כָּךְ

ותמיד תמיד בסופו של דבר
תסתלק החמה מראשי אילנות
והחשיכה יורדת, ובאורח פלא
מגלגלת אור גדול
ותמיד תמיד תמצא אותנו
עדר של ילדים אבודים לפעמים
נעמדים בתור, נעמדים בתור
לקבל מנה של נשמה יתרה
בסופו של דבר תגיע שבת
אל חיקה החם תאסוף אותנו
כל אחד מהמקום שהגיע עדיו
בששת ימי המעשה
להבדיל בין קודש לחול".
נס…נס…נס

כּיסֵא הָעֵץ הֲחוֹרְקָנִי הַזֶה הוּא
אוֹתוֹ הַכִּיסֵא מְהַשָׁנָה שֶעָבְרָה
וּמִזוֹ שְׁלְפָנֵיהָ.
בֵּין סְדָקָיו חִלְחֲלוּ טִפְטוּפֵי תְפִילוֹת
שֶׁלֹא זָכוּ לָעֲלוֹת מַעְלָה, לְעוֹלָם שֶׁכּוּלוֹ טוֹב.
נִשְמָתִי שְׁהוּסָר הַגוֹלָל מְעָלֶיהָ
סוֹפֶגֶת אוֹתָן אֶל תוֹכָהּ,
וּמִיָד מִצְטַמֶקֶת מֵרֵיחַ פְּחֳדִים נוֹשָׁנִים
הֳעוֹטְפִים אוֹתִי דִּין וְרַחֲמִים וְדִּין.
וְעֶצֶב קַל וְעָדִין.

נומו ילדים קטנים שלנו
לכו לישון כי כבר מאוחר.
הניחו ראשיכם הקטנים על כרית,
נשיקה, חיבוק. ניפגש שוב מחר.

ניפגש בבית העלמין הדומם
עת יכרו את קברינו אלי אדמה,
כי חיות אדם, מרצחים ללא לב,
חמסו מכם את אבא ואמא.

צפיתם בזוועה במו עינכם,
עת אמכם בלב שותת דם נורתה.
השתחררתם מכבלי חגורה מגוננת,
עת אביכם חילץ בנשימה אחרונה.

ילדינו היפים, התמימים, מעתה אתם
יתומים לבלי שוב, לבלי אב ואם.
ואת המראות הקשים שנחרטו בנפש
מי ימחק וישכיח מכם?

מי ישכיל למחוק מזכרונכם הרך
את הרגע הממוטט, המרסק, הנאלח?
בו העולם הטוב שידעתם נלקח
ואל מציאות שכול, אובדן וחסר - גופכם ניתך?

נא אלוקים היושב במרומים
ואת זוג ההורים הקדושים מחבק,
עטוף ארבעה יתומים זכים
שבערב חג אחד - כל עולמם התרסק...

שלח נטיפי רפואה אל נפשם,
חמול עליהם. כי מי עוד ירחם?
נומו ילדים קטנים, מתוקים ואהובים שלנו
כבר מאוחר וחשוך, ואין מנחם...

(רבקה דויטש)

נאהבים, נעימים, מחייבים - העיתון בשבע

1

זה לא היה ערב מדכא. אני מתלבט אם מותר לכתוב משפט כזה, אבל כבר שבוע אני חושב על כך, ואני עומד מאחוריו. כן, האזכרה במלאת שנה להירצחם של הרב איתם הנקין ורעייתו נעמה הי"ד הייתה ערב מרומם. ממלא. נותן כוחות. נראה לי שאף אחד לא יצא מהאולם כמו שהוא נכנס אליו.

בראש השנה האחרון, כשאמרנו "אבינו מלכנו עשה למען הרוגים על שם קדשך" – הרב איתם ונעמה עוד היו כאן, מבקשים זאת יחד עם כל מתפללי בית הכנסת שלהם. הם הרי נרצחו שבועיים אחר כך, בסוכות. נדמה לי שכל אחד זוכר איפה הוא היה באותו לילה מר שהעיב על שמחת חול המועד. אני הייתי בסוכה של קרובי משפחה באזור המרכז, במפגש גדול של כל השבט, ואז התחילו להגיע הידיעות הראשונות על פיגוע ירי, ואז על כך שנהרגו זוג הורים, והאירוע המשפחתי שלנו התפזר בתחושה קשה. לא ידענו אז שמדובר בתחילתו של גל טרור, ושרבים וטובים עוד ייהרגו לצערנו.

בגלל השנה המעוברת, האזכרה לזוג הנקין, שנרצח בסוכות, נערכה באלול, ואין מתאים מזה, כפי שאמרו רבים מהנוכחים בערב. זו באמת הייתה אחת מעצרות אלול המחזקות ביותר שחוויתי.

2

מה בעצם היה כל כך עוצמתי בזוג הזה? למה כל כך הרבה חילונים, דתיים וחרדים, שבאו איתם במגע בחייהם הקצרים, עדיין מבכים את האבדה הגדולה? מה גרם למאות רבות של אנשים לנהור לאזכרה ביום חמישי האחרון, שנה אחרי, אנשים שאינם חלק מהמעגל המשפחתי הראשון או השני? מה היה בהם, במעצבת הצעירה שהייתה גם משוררת, וברב הצעיר שהיה גם דוקטורנט מצטיין להיסטוריה?

יועצת ההלכה, תרצה קלמן, שעבדה עם נעמה במדרשת נשמת, ענתה לשאלות שחלפו בראשי. היא פתחה את דבריה כך: "כדרכם של יהודים מדורי דורות בעת שקשה למצוא את המילים, איעזר במילותיו האלמותיות של דוד בתהילים: 'ה' לא גבה לבי ולא רמו עיניי ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני'. אני מסתובבת עם הפרק הזה בראש כבר כמה ימים, מאז שניסיתי לחשוב על מילה אחת שתוכל לתמצת את מה שהרב איתם ונעמה היו בעיניי, והמילה שהצטללה בראשי הייתה 'גדלות'. נעמה הייתה כולה גדלות, שבה בעת יודעת את מקומה באופן מדויק. לא גבה לבי ולא רמו עיניי, ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני – אבל כן מהלכת בגדולות ובנפלאות שבהישג ידה. בכל תחומי החיים: כאשת מקצוע, כיוצרת, כאמא לארבעה ילדים, כרעיה, כעובדת ה'".

וכאן היא תיארה בפירוט את נעמה, שידעה ליצור ולעשות ולפרוץ, אבל גם ידעה איפה צריך להרפות ולעצור: "הייתי קוראת לזה גדלות באיזון. גדלות ביכולת לנהל בו זמנית גדלות מקצועית, יוצרת, הורית, זוגית ואישית כלפי שמיא. במציאת השילובים בין התחומים השונים וביצירת הגבולות בין התחומים השונים. הקפדה על חופשות מפנקות במקביל לעבודה אינטנסיבית. הקפדה על זמני עבודה נטולי ילדים במקביל להקפדה על זמני ילדים נטולי עבודה".

כדוגמה לאיזון הזה, הביאה קלמן את החלטתה של נעמה לקחת פסק זמן מכתיבת שירים: "נעמה הייתה יוצרת בגדלות. שירה, פרוזה. היצירה הייתה חשובה לה, והיא הכירה בערכה, אבל היא לא רצתה להלך בגדולות ונפלאות ממנה, היא קיבלה החלטה מודעת שעכשיו לא הזמן, ושהוא עוד יבוא בעזרת השם. ובינתיים זה יקרה רק מעט, מהצד, כשיתאפשר. כי נעמה הייתה אמא בגדולות ורעיה בגדולות. עם הכרה מתמדת של גבולות היכולת שלה, אבל ציפייה מתמדת מעצמה לעשות כל מה שבגבולות היכולת, שהוא הרבה מעבר למה שרוב ההורים, הטובים, מצפים מעצמם. אמא שהשקיעה אין סוף מחשבה ומאמץ בטיפול בצרכים הספציפיים של כל ילד מתוך התבוננות מעמיקה בחד פעמיות של כל ילד וכוחותיו. לא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני - אבל את הפוטנציאל והכוחות שהקב"ה חנן אותי בהם צריך לממש. חובה לממש".

"הרב איתם ונעמה מובחרי חייליו של הקב"ה היו", סיימה קלמן, "ואיך אפשר אפילו לכמת כמה על כל אחד מאיתנו להגדיל את שמו של הקב"ה גם במקומם. בלי להלך בגדולות ובנפלאות מאיתנו, אבל במאמץ להביא לידי ביטוי את הגדלות שיש בנו. בהכרה בגודלנו הנכון והאמיתי בלי להגדיל אותו יתר על המידה ובהקפדה לא להקטין אותו. הרי אין כמו ימים אלו של טרום הדין של ראש השנה - דין שבו כל אחד מאיתנו נפקד, והמקום שלו בתצרף הרחב של העולם שברא הקב"ה נבחן - לחשבון נפש עמוק על הדיוק הזה שהם כל כך הצטיינו בו. של הליכה בגדולות עד היכן שידנו מגעת. תביעה עצמית עד לאותה נקודה, ושחרור מאותה נקודה והלאה תוך מבט לשמיים. הגעגוע צורב, והחסר בולט. מי ייתן לנו תמורתם. הלוואי ונזכה לחיות באופן שהם היו מעריכים. להגדיל שם שמיים בעולם בגדלות, ובגודל שלנו בדיוק".

3

ובעודי חושב שזו בדיוק הנקודה שאני צריך לקחת ולנסות לאמץ – לעשות בגדול, אבל לא יותר ממה שאפשרי – עלה לדבר הרב בצלאל דבליצקי. תלמיד חכם וחוקר חרדי, מראשי מאגר 'אוצר החכמה', שהיה בקשרי ידידות ופולמוס עם הרב איתם. אחרי תיאור מרתק של הקשר התורני ביניהם, הוא הקריא לקהל חלק מההתכתבויות האישיות שלהם לאורך השנים. איתם, כך הסביר, לא ראה עצמו משויך לשום קבוצה, לפי החלוקה המקובלת במחוזותינו. הוא ראה עצמו שייך למחנה יראי ומבקשי השם.

וכך כתב הרב חובש הכיפה הסרוגה מהיישוב נריה לרב הליטאי מבני ברק: "יש הרבה להצטער שהגבולות המגזריים חוצצים גם בפני גדולי התורה. וכשלעצמי יצא לי לתהות הרבה בזמן האחרון על טיבם של הגבולות הללו בכמה עניינים. אני סבור שהחלוקה החותכת שכל אחד שייך דווקא לציבור זה או דווקא לציבור אחר, היא מלאכותית הרבה פעמים, ולמשל תמוה שכמה קומיקאים ומוזיקאים ובדרני-שוליים (לצורך הדוגמה) נחשבים בעיני ההמון לחרדים שהרי למדו בחיידר וגם חובשים כובע בבית הכנסת, אבל אלפי משפחות של עמלי תורה המקפידים על קוצו של יו"ד ואין צריך לומר שטלוויזיה ועיתונים חילונים וכל כיוצא באלו הם עניין מופרך לגמרי אצלם, הם אינם חרדים שהרי הם לובשים חולצה בצבע אחר... ובאמת זה מפני שמדגישים מעל לכל דבר אחר את הבדלי ההשקפות ביחס למדינה וכדומה. ואיני בא להקטין חלילה בחשיבות הנושא, אבל אני שואל את עצמי: בשאר הימים שאינם יום העצמאות מה עושים - וכי לא הוגים באותם ספרים? וכי לא שונים את אותן הלכות? וכי לא מקיימים את אותן מצוות? - עד שאנו דנים כאילו המפריד רב על המשותף".

4

וואו, חשבתי לעצמי. איזה מסר. כמה נכון. כמה הברית החשובה בין הציונות הדתית ובין החרדים נפגעת בגלל פוליטיקה, מגזריות ודברים שאינם העיקר בחיים. אבל אז עלה לדוכן הנואמים האח, ד"ר יגיל הנקין, והעלה נקודה אחרת, מסעירה לגמרי. יגיל הוא ד"ר להיסטוריה צבאית. כמו הרב דבליצקי, גם הוא חשף משהו מההתכתבויות הפרטיות שלו ושל איתם.

"לא איתם ולא אני רווינו נחת ממערכת החינוך", הוא פתח, "וגם היא לא רוותה נחת מאיתנו. בואו נאמר שאיתם לא נזרק מכל מוסדות החינוך רק כי אמרו לו: 'סליחה, אדוני, אבל פה לא מאריכים ככה בתיקון חצות...'. אני עפתי מהתיכון כל חודש, והוא החליף ישיבות כמו גרביים, כלומר פעם בחצי שנה...". הקהל צוחק, ויגיל ממשיך לתאר איך אותו נער שובב, שנענש שוב ושוב, תפס את עצמו לבסוף והפך לתלמיד חכם שקדן שהספיק בגילו הצעיר לפרסם שני ספרי הלכה.

"אני רוצה לספר לכם הערב על משהו ששמרנו רק לעצמנו, איתם ואני. לפני שנים רבות תכננו לפרסם מאמר בכתב עת נחשב לציבור הדתי. רצינו לטעון, בשמות בדויים, שצריך רבנים אמיצים יותר. הכוונה היא כמובן לרבנים שיפסקו לנו מה שאנחנו רוצים, ויאמרו את מה שאנחנו רוצים לשמוע, ואז יקבלו מחיאות כפיים אמיצות על פסיקתם האמיצה. השתמשנו לשם כך ברטוריקה דתית לגמרי – למען התורה, כבוד הציבור, כבוד הבריות, קידוש השם. אינספור ג'וקרים הלכתיים שנשמעים טוב, לא כמו בטקסטים של אקדמאים כמוני... הרי מאז שיש את פרויקט השו"ת השיטה היא למצוא כל היתר שאי פעם מישהו כתב, ולהפוך את זה ל'מאן דאמר'. כך למשל רבי יחיאל זוכמיר מהעיר פס במרוקו, מקבל יחס ממש שווה לרמב"ם או לר' משה פיינשטין ביחד. היינו טובים, ואיתם היה טוב במיוחד. אני לא אפרט הכול, אבל בדיון ההלכתי שלנו – את השבת חיסלנו. לא השארנו בה שריד וזכר לאף איסור. גם צ'יזבורגר התרנו, מפני כבוד הבריות, ובעזרת רבי יוסי הגלילי. כך גם יין גויים ואיסורי העריות נפלו חלל בפני רוח הזמן – והכול, כמובן, למען ההלכה, הדורות הבאים והמסורת. כדי להראות שהדתיים לא רק נגררים אלא מציבים מצפן מוסרי, כתבנו פלפול על הפרה הכי קדושה – ביטול ברית מילה".

חלק מהקהל מתחיל לזוע באי נוחות. חלק מבין את הסאטירה, את הפרודיה, את המסר הנוקב. "בסופו של דבר, גנזנו את הניסוי. הרי רצינו להוכיח שיש מי שרק רוצה לקבל מחיאות כפיים, ורצינו להראות כמה קל לגרוף מחיאות כפיים כשאין יושר ויש רק פלפול, אבל בכל זאת, פחדנו. פחדנו שעוד חמישים שנה מישהו עוד ישתמש בטיעונים האלה ברצינות. אנחנו יודעים שזה שרץ, אבל עוד אפשר היה להשתמש במהלכים שלנו כדי לטהר שרצים. איתם אהב בדיחות, אבל פחדנו שהעסק ייצא משליטה ולא נוכל לעצור בזמן וזה יפגע בהלכה באמת, ולזה איתם לא היה מוכן".

5

חתיכת סיפור. התלמיד-חכם שעף מהתיכון בגלל שלל משובות נעורים, בעצם החל את דרכו הרבנית במשובה הלכתית, שגם בה יש מסר מהדהד על היחס שלנו לפוסקי הלכה "אמיצים".

בתום הערב הארוך, אחרי עוד ועוד הספדים מרגשים ומשמעותיים, של ראש הישיבה של הרב איתם, של חברת ילדות מהיישוב של נעמה, של שותפה שלה לעסקי העיצוב, של פרופסור שאחראי על התוכנית למצטיינים שבה למד הרב איתם, של הוריה של נעמה, של אימא של הרב איתם – כל אחד האיר נקודה אחרת מהזווית שלו - יצאתי אל הלילה הירושלמי הקריר, מלא בהרהורים על החיים של שני האנשים הכה צעירים וכה מבטיחים האלה שנגדעו בשיא פריחתם. מה אפשר לקחת מהחיים הגדולים שלהם ליומיום שלנו. האם בכלל אפשר לקחת? הרי מכל משפט בערב הזה עולה כמה הם היו מיוחדים במינם. בכישרון, בהשקעה, ברצינות.

וכשכמעט הגעתי לרכב, פגשתי זוג שיצא אף הוא מהאזכרה. מתברר שהם קרובי משפחה. לא היה להם מושג, כך הם סיפרו לי, מה איתם ונעמה עושים בחייהם. הם ידעו שהוא הבן של הרב יהודה הנקין ושל הרבנית חנה, ושזו אשתו. זה הכול. אחרי הרצח הם התחילו ללמוד קצת על פרטי חייהם.

"בכלל לא ידענו שהוא רב, ועוד מעט דוקטור, לא ידענו כמה הם מוכשרים ומצליחים בכל דבר שהם נוגעים בו. כל מה שסיפרו כאן עכשיו באזכרה. אבל דבר אחד ידענו", הם אמרו לי, בהספד אחרון לאותו ערב, שאולי הוא החשוב מכולם, "בכל פעם שהיה אירוע משפחתי וראינו אותם, תמיד אמרנו אחד לשני: כמה הם חייכנים ומאירי פנים. זה הזוג הכי מתוק שפגשנו".

דם עבדיו יקום- 5 שנים לרצח הגאון המופלא ר' איתם ונעמה הנקין - נוער וגיל ההתבגרות

מה עם הילדים?

הם היו באוטו בזמן הפיגוע?

איפה הם גדלים?

היו באוטו, ניצלו בזכות המאבק של הרב איתם במחבלים, גדלים כמדומני אצל הסבא והסבתא.

אתה יודע

איפה גרים? מה הגילאים של הגדול/ה והקטן/ה?

כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..

אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..

תודה.

יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.

(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).

העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין

איזו כתיבה יפההה

ואיזו עוצמההה

השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩

שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏

שהשם ישלח לכולנו את הכח

אבל בעיה קטנה

אני עולה רק על כרכרה

זה מסורבל לדהור עם שמלה😌

וכיאה לנסיכה אתה לא ההצעה היחידה😂

שאת יודעת מי את זה הצעד הראשון

אני אוהב את הבטחון שלך כדי שזה יעבוד את צריכה מישהו שיודע מי הוא, רואה מעבר למה שמונח מולו (כמו שתיהן) וגם יודע מה לעשות עם מה שימצא שם.

בן אצולה או מפלצת בסוף הוא זה שיכתוב את החוקים לאגדה שלך

שיזכור מי הוא ומי את גם כשכל השאר שוכחים

משמעות עוגן קבלה מה שהן חיפשו

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

סוף קרינג'י   

איסתרק שם שם ע"א בשורות הרחבות וד"ל

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?