לילה שכולו למידה,
למרות שחול המועד, אבל קבעו לנו שני מבחנים איך שנגמר איסרו חג אחד מתמטיקה אחד אנגלית.
גיליתי את השיטה שגורמת לשעה של לימוד לעוף כמו עשרים דקות ובסיום שלה אני רוצה עוד. ברוך השם,,
אין בררה
ואין כמו לקבוע עם חברות בשש בבוקר לצאת מהבית. (נו להליכה זה מותר זה)
כי זה יעשה לי עין הרע
אבל, חיים פעם אחת
ועין הרע עובד(ת) רק למי שמאמין בו(ה)
(לא הצלחתי להבין עם עין הרע זה זכר או נקבה)
ובהנחה שזה גם לא יעבוד על שאר האנשים פה...
כיאלו סתם תחושת בטן
הסרטון הספציפי הזה, מתוך עשרות סרטונים שקיימים ביוטיוב
רק הוא עוזר לי.
רק המוזיקה שלו.
רק הרקע שלו.
רק השולחן שלה.
וזהו-
אני מרותקת לשעה מול המחברת והספר.
אני מניחה שזה עניין של טעםוריח כיאלו יש כאלה אנשים מוזרים שאוהבים לשים ברקע מישו לומד- אבל בלי המוזיקת רקע, רק קולות כאלו של למידה.
והמכשפה הזאתי ברגעים אלו ממש דופקת לי ברז
נשארתי בשבילה ערה כל הלילה,
טוב
לפחות בשעה האחרונה שהייתי גמורה וידעתי שאם אני אלך לישון אני לא אצליח לקום.
אמרתי כבר שהיא מכשפה??
קרובהעכשיו היא מנסה להעביר את המצפון עלי
אני מטפלת בה.
אני מכירה את כל הטקטיקות להברזות אני.
היה ריב פיצוצים.
והיא אחת שלא מתעסקים איתה, זה לא משתלם לטווח הקצר והארוך
אבלל, ניצחתי!!! היא באה!!
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
