כל השאר היה מובן

מישהי שלפני שנה ומשהו רציתי שנצא, היה נראה לי מאוד מתאים. אבל היו דברים שהפריעו לה ובזה זה נגמר.

 

אתמול היא שלחה לי הודעה שהיא רוצה לדבר, הערב דיברנו והיא סיפרה שבשנה הזו היא חשבה והתלבטה הרבה וכו' ובמקרה בשבוע האחרון היא חשבה בשבילי על מישהי שהיא מכירה ואז היא הבינה שהיא לא מסוגלת לשדך לי והיא רוצה שנצא אנחנו. הקטע הוא שבינתיים אני הבנתי שזה באמת לא מתאים. 

 

בקיצור, דברים שהפריעו לה אז - היום הם זניחים, ודברים שבזמנו היו נראים לי זניחים - היום נראים לי משמעותיים. הכל בראש.

יש מצב שזה עזר לה להחליט שהיא רוצה לצאת

לא הכל הכל בראש, כן? אבל הרבה
וכן, זה מצחיק איך גלגלים מתהפכים

בוסט לאגו

ידעתי כבר מה היא חושבת עליי.
וזה לא שמה שהפריע לה נעלם.
היא אמרה:
"אתה לא הבחירה הטבעית שלי.
אם נגיד הייתי רואה כרטיס שלך באתר היכרויות רוב הסיכויים שלא הייתי קוראת בכלל.
אבל הבנתי שמה שהפריע לי לא מהותי, והדברים הטובים בך עולים על זה שזו לא הבחירה הטבעית"

אבל מה לעשות, בשביל אף אחת אני לא אהיה הבחירה הטבעית.

הנה
אני למשל לא הייתי אומרת למישבן דבר כזה לעולם ('הנה' = בהקשר של מה שדיברנו פעם אחרונה בוואטסאפ)

רציתי להבין מה השתנה וכו'.

מצד שני, כנות זה נחמד.

מצד שלישי, יש שם קצת מחמאה שמסתתרת.

מצד רביעי,

כאילו, זה משפט מאוד הגיוני.
למשל הדוגמה שהיא נתנה זה שלא עשיתי צבא.

אוקיי, אז מבחינות אידיאולוגיות כזה זה הגיוני

ולמה אתה לא רוצה אותה?

היו עוד דברים שהפריעו לה (שאני אשכנזי למשל, או זה שאין לי מקצוע נורמלי).

אבל לא זו הנקודה, כבר ידעתי את הדברים האלה.

הנקודה היא שהיא הסבירה (לבקשתי) למה בכל זאת.

בכל אופן זה לא העליב אותי, אני אוהב כנות.

 

אממ

יש לנו צורת חשיבה שונה, חווייה שונה של המציאות, הומור שונה, אני יותר שכלי והיא רגשית (לא שאין לי רגש, והיא מאוד חכמה ושקולה, אבל עדיין חשתי בפער). פחות מתאים, בגדול.

יש מצב, לא יודעת

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה