כולנו מודחקים ברמה מסוימת

לא מודעים לגמרי לרגשות שלנו

לכמה שהסביבה משפיעה עלינו או מנהלת 

לדפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם שוב ושוב ללא ידיעה

ועוד כל מיני.

 

העניין הוא שזה בסדר לא להיות מודעים להכל, לא חושבת שזה בכלל אפשרי. שלא לדבר על לעמוד בקצב של מה שקורה בינתיים.

אבל מה שכן חשוב זה לדעת אלו דברים מתוך מה שכתבתי תופסים מקום ניכר ומשפיעים באופן משמעותי בחיי היומיום.

 

או בקיצור: עד כמה אנחנו מפוכחים.

למה זה חשוב להיות מפוכחים?

ומה גרם לך לחשוב על זה?

אתה רוצה להתנהל בחוסר שליטה או בחוסר ידיעה או בחוסר ידיעה לכך שאתה לא בשליטה?

חוץ מזה שהתחושה של הסקת מסקנות היא תחושה מלבבת במיוחד.

אני מתכוונת לרגע שהאסימון יורד והאישונים מתרחבים.

 

גרם לי לחשוב: מנגנוני ההגנה והדחקות חיוביות.

אבל, אם הבנתי נכון את הכוונה שלך בגדול - זה בסדר לא להיות מודע איך אתה לא בשליטה, העיקר שתדע שאתה לא בשליטה.

 

אז אני מבין למה חשוב לדעת איך אתה לא בשליטה - אז אפשר לנסות להחזיר קצת שליטה,

אבל אם ממילא לא יודעים איך אלא רק את עצם זה שאנחנו לא בשליטה - אז, ובכן, מה הטעם? (חוץ מהתחושה המלבבת והתרחבות האישונים )

אני מעדיפה לדעת על מה אני לא שולטת מאשר לחשוב זה שאני כן שולטת.

 

ודווקא זה כן מרגיע כי עדיף לדעת שאתה לא יודע מאשר לא לדעת אם אתה יודע או לא.

 

(והתחושה המלבבת זה לא משהו שכותבים בסוגריים, זה לפחות גורם לרצות לדעת עוד )

שלא לומר מוקדם.

שלא לומר בוקר טוב.

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה