אז ככה:
כאשר בני החל ללכת לגנון (שנתיים) הוא התחיל לבכות ולבקש שנשב לידו עד שירדם (לפני זה הוא היה הולך לישון לבד ללא בעיות. היות שזה הייתה לו תקופה מאוד קשה של הסתגלות לגן והוא חווה נטישה מסוייימת נעניתי לבקשתו וישבתי לידו. עכשיו הכל בסדר והוא הולך לגן בשמחה נראה שהבקשה היא סתם מפינוק (גם לא מלווה בהסטריה) אבל הוא עדיין מתחנן שנשב לידו (וזה יכול לקחת עד חצי שעה... טירוף!)
בקיצור מצאתי שיטה מסויימת שעובדת מאוד יפה אך גורמת לי קצת תחושה כזאת לא נעימה... זה הולך ככה:
אמא שמה את פושפוש במיטה אחרי כיבוי אור קריאת שמע ונשיקה
פושפוש: "אמא תשבי לידי"
אמא: אני פה בבית במטבח שוטפת את הכלים ואבא בסלון, ופושפוש הולך לישון במיטה שלו עם הבקבוק והמוצץ שלו
פושפוש:"אבל אמא תשב לידי..." מתחיל לבכות
אמא:אמא הולכת למטבח ואתה נשאר במיטה אתה רוצה לישון עם המוצץ והבקבוק או בילעדיהם?
פושפוש בוכה אמא אמא
אמא: טוב אז אני מבינה שאתה לא רוצה את המוצץ אמא תקח לך אותו?
פושפוש "לא" (נחרץ)
אמא :אז לילה טוב מתוק 
(מרגע "האיום" שאם המוצץ לא מרגיע אותו הוא יאלץ להרדם בלעדיו הוא מיד שותק ונרדם אחרי כמה דקות אבל אני מרגישה כזאת רעה....)
מה אתם אומרים זה בסדר?
