צופיה טרקה את הדלת.
היא כבר לא יכולה לסבול את המציאות הזאת. החיים האלה גדולים עליה.
עם כמות הצעקות שהיו בבית בשעה האחרונה השכנים כמעט הזמינו משטרה.
"הפעם זה באמת היה בלתי נסבל". צופיה מסתובבת כלואה בחדר, עוד שניה מתפוצצת והופכת למליוני חתיכות שלא יעניינו אף אחד.
המריבות עם ההורים הפכו לאט לאט לשגרה. "פתאום אני מקבלת צומי" המחשבות רצות "פתאום חושבים עלי".
החיים עם עוד 8 אחים בנוסף אליה שאחד מהם עם C.P, תסמונת שבעצם חלק מהמוח נפגע ולא שולח פקודות לחלקים מסוימים בגוף, לא הקלו במיוחד. כשהיתה קטנה עוד היה אכפת ממנה. כשאמא היתה יושבת ובודקת לה כינים, אז בגן. היא כבר שכחה איך זה לשבת עם אמא בלי מטענים חשופים. בלי חוטים ממולכדים. עכשיו אכפת להם רק מהמרידות שלה. היא עצמה לא מעניינת. בטח שלא ההתבגרות הדפוקה הזאת. מזל שהיא בפנימיה. מצליחה לנשום לפחות. האולפנה זה המקום היציב שלה.
ושלא תבינו לא נכון, היא חולה על יאיר. אבל קשה לה שהוא מקבל את כל היחס ותשומת הלב. כן, היא מקנאה. מודה. היא כל חייה לא קיבלה יחס שהוא מקבל בשעה. והיא לא מקנאה. לא באמת. פיזוטרפיה, טיפולים, בריכה הידרותרפית, רכיבה טיפולית, ניתוחים, שיקומים אחרי ניתוחים, ועוד קצת פיזוטרפיה. בית החולים השיקומי אלין הוא כבר הבית השני שלה. היא תמיד באה עם יאיר. וליד הבריכה שם, כשמחכים בחוץ, זה הכי סיוט. יושבים בפינה עם טלוויזיה צרחנית מכל כיוון שמראה דובוני אכפתלי. כשהיתה קטנה, היה מצחיק אותה להגיד "דובוני אכפתלי?! לא אכפת לי". היום זה כבר המשפט שמצית את האש בבית. "לא אכפת לי".
וזה עצוב, כי אדישות זה הכי גרוע.
היא כבר בכתה מספיק. ואז כעסה. ועכשיו פשוט לא אכפת לה. העולם יתמודד בלעדיה. לא משנה מה יהיה. טוב או רע. חיים או מוות. אבל אכפת לה מיאיר. הנשמה הטהורה הזאת. כמה היא אוהבת אותו. ממש. אז היא תחייה. בלי לב. תחייה בשבילו. היא פה כדי לחסוך לו סבל. היא שם. רק בשבילו. אך ורק בשבילו.
כמה פעמים כבר ארזה תיק לברוח. בלי יעד. בלי מטרה. רק רחוק מהבית המקולל הזה. פעם התחרטה, פעם נלחצה. ואז פעם אחת היא החליטה שהיא הולכת ויהי מה. ואז יאיר. מושיט ידיים לחבק אותה. "צופי לאן את הולכת?" אופס, תפס אותה לא מוכנה. "לחברה". "ומתי תחזרי? היום יש פיזיו ואני לא יכול בלעדייך. בלעדייך זה כואב." אך, הוא מחץ אותה. קימט לה את הלב. "אוי צופי, את בוכה? עשיתי לך כואב?" "חס וחלילה מתוק שלי" צופיה מנגבת את הדמעות "אתה החיים שלי". "מצחיק" היא חושבת לעצמה "כמה שאני לא סובלת את המילה הזאת כי תמיד אומרים אותה סתם, בלי משמעות, הפעם זה אמיתי. הוא באמת החיים שלי". "יאיר בובי שלי, אני אבוא איתך לפיזיו. אני אלך לחברה מתישהו אחר". "יש יש יש, צופי באה איתי לפיזיו ננה בננה" יאיר צעק בכל הבית. צופיה נכנסה לחדר. מובסת אבל מנצחת. יאללה לעלות על מדים. יש פיזיו. ודובוני אכפתלי. לא אכפת לי. טוב אולי בעצם קצת.
(מוקדש לכל הילדים שהם אחים של ילדים מיוחדים. אתם הכי טובים בעולם!)
היא כבר לא יכולה לסבול את המציאות הזאת. החיים האלה גדולים עליה.
עם כמות הצעקות שהיו בבית בשעה האחרונה השכנים כמעט הזמינו משטרה.
"הפעם זה באמת היה בלתי נסבל". צופיה מסתובבת כלואה בחדר, עוד שניה מתפוצצת והופכת למליוני חתיכות שלא יעניינו אף אחד.
המריבות עם ההורים הפכו לאט לאט לשגרה. "פתאום אני מקבלת צומי" המחשבות רצות "פתאום חושבים עלי".
החיים עם עוד 8 אחים בנוסף אליה שאחד מהם עם C.P, תסמונת שבעצם חלק מהמוח נפגע ולא שולח פקודות לחלקים מסוימים בגוף, לא הקלו במיוחד. כשהיתה קטנה עוד היה אכפת ממנה. כשאמא היתה יושבת ובודקת לה כינים, אז בגן. היא כבר שכחה איך זה לשבת עם אמא בלי מטענים חשופים. בלי חוטים ממולכדים. עכשיו אכפת להם רק מהמרידות שלה. היא עצמה לא מעניינת. בטח שלא ההתבגרות הדפוקה הזאת. מזל שהיא בפנימיה. מצליחה לנשום לפחות. האולפנה זה המקום היציב שלה.
ושלא תבינו לא נכון, היא חולה על יאיר. אבל קשה לה שהוא מקבל את כל היחס ותשומת הלב. כן, היא מקנאה. מודה. היא כל חייה לא קיבלה יחס שהוא מקבל בשעה. והיא לא מקנאה. לא באמת. פיזוטרפיה, טיפולים, בריכה הידרותרפית, רכיבה טיפולית, ניתוחים, שיקומים אחרי ניתוחים, ועוד קצת פיזוטרפיה. בית החולים השיקומי אלין הוא כבר הבית השני שלה. היא תמיד באה עם יאיר. וליד הבריכה שם, כשמחכים בחוץ, זה הכי סיוט. יושבים בפינה עם טלוויזיה צרחנית מכל כיוון שמראה דובוני אכפתלי. כשהיתה קטנה, היה מצחיק אותה להגיד "דובוני אכפתלי?! לא אכפת לי". היום זה כבר המשפט שמצית את האש בבית. "לא אכפת לי".
וזה עצוב, כי אדישות זה הכי גרוע.
היא כבר בכתה מספיק. ואז כעסה. ועכשיו פשוט לא אכפת לה. העולם יתמודד בלעדיה. לא משנה מה יהיה. טוב או רע. חיים או מוות. אבל אכפת לה מיאיר. הנשמה הטהורה הזאת. כמה היא אוהבת אותו. ממש. אז היא תחייה. בלי לב. תחייה בשבילו. היא פה כדי לחסוך לו סבל. היא שם. רק בשבילו. אך ורק בשבילו.
כמה פעמים כבר ארזה תיק לברוח. בלי יעד. בלי מטרה. רק רחוק מהבית המקולל הזה. פעם התחרטה, פעם נלחצה. ואז פעם אחת היא החליטה שהיא הולכת ויהי מה. ואז יאיר. מושיט ידיים לחבק אותה. "צופי לאן את הולכת?" אופס, תפס אותה לא מוכנה. "לחברה". "ומתי תחזרי? היום יש פיזיו ואני לא יכול בלעדייך. בלעדייך זה כואב." אך, הוא מחץ אותה. קימט לה את הלב. "אוי צופי, את בוכה? עשיתי לך כואב?" "חס וחלילה מתוק שלי" צופיה מנגבת את הדמעות "אתה החיים שלי". "מצחיק" היא חושבת לעצמה "כמה שאני לא סובלת את המילה הזאת כי תמיד אומרים אותה סתם, בלי משמעות, הפעם זה אמיתי. הוא באמת החיים שלי". "יאיר בובי שלי, אני אבוא איתך לפיזיו. אני אלך לחברה מתישהו אחר". "יש יש יש, צופי באה איתי לפיזיו ננה בננה" יאיר צעק בכל הבית. צופיה נכנסה לחדר. מובסת אבל מנצחת. יאללה לעלות על מדים. יש פיזיו. ודובוני אכפתלי. לא אכפת לי. טוב אולי בעצם קצת.
(מוקדש לכל הילדים שהם אחים של ילדים מיוחדים. אתם הכי טובים בעולם!)
|לשקר אין רגליים||מתעלם שזה לא קשור|)
. בינתיים רק בריאות אמן.)
)
)
)
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.