רק כשאני במצב קלישאתי נפרץ בי סכר המילים וזה קורה בממוצע בערך פעם בשבועיים ושלושה ימים או ארבעה,תלוי במזג.
החולצת פסים הכחולה לבנה שמוטה על הריצפה בחוסר מעש,כאילו משקפת אותי בצורה הכי כנה ואמיתית שיש והחדר נראה שדה קרב אבל רגוע מישום מה.
עוד מעט היא באה,צריכים להתאפס.
השיער שלי גם הולך להתאפס היום וגם הלבוש שלי וגם החיוך שלי.
בעצם החיוך לא הולך להתאפס מרצונו,הוא פשוט מחוייב בכך וכל מה שאומר לך העולם-עשה,חוץ מצא,אז אני לא יוצאת מהעולם לטובת מקום אחר שבו נושמים ומחייכים טוב גלוי אבל אני כן קצת מקשיבה להוראות גבוהות מלמעלה שמורות לי לחייך חיוך חושף שיניים ומסתיר את האור האישי שמתגלה בלב בשקט ולהנדס שוב את התלתלים בשיער בצורה צנועה ולא מושכת כי אנחנו חרדים לדבר השם.
האמת היא,שאני כבר יותר מבינה את זה..לא מקבלת אבל מבינה את הרצון להראות שכולנו אותו דבר וכולנו אנשים שסך הכל נורמאלים ומאמינים ושפויים וכולנו יחסית נראים כמו קלפים דומים שמרכיבים דומינו אנושי,דומה מידי ומשעמם מידי.
סתם להגיד לעולם שאני חושבת שאם כבר אנחנו על תקן קלפים, לפחות שכל אחד ירגיש את עצמו בתור קלף הג'וקר במשחק,הקלף המיוחד שמנצח את הכל ולא כאילו הוא עוד קלף פשוט על פס יצור אנושי..אבל אני עדיין מעדיפה לשמור את הגיגיי לעצמי ולא לפזר הלאה את כוח הרפואה העצמית שפתאום מתגלה בי,מהר מידי.
דברים טובים נבנים בשקט.
אתמול עבר על כוחותיי יום קשה.
מרגיש שזה רק עוד הקצת שנשאר לי כדי לצרוח בפה מלא שעננים בשמיים נמצאים תמיד ובעצם,כל דבר יפה נמצא תמיד,העניין הוא ההסתכלות.
והסתכלות טובה וברורה מגיעה כשהאהבה מתייצבת וזה קורה לאט לאט.
השעה שתיים ארבעים ושמונה ושוב אני שולפת את המחברת,רגע לפני שברוכי דופקת על הדלת שלי ומשנה את הנראות החיצונית שלי לכמה שעות הקרובות.
דפים של מחברת,עט ומסטיק,
אני מתחילה לשפוך.
'אמרתי לעצמי אתמול,תחלמי קצת,תפתחי את הראש מעבר לכמה עוגיות שאת מכניסה לעצמך כדי להשקיט את הדיבור הרעב של הבטן.
כן כן,ככה אמרתי לעצמי.
ואת יודעת מה?מישום מה הסכמתי לדמיין עוד קצת את החיים של אחרי..
אני עושה את זה לאחרונה מלא אבל אתמול היו דמיונות רציניים.
זה עושה לי רגעים של אושר מושלם כזה,כמו לצלול רק לשניה קטנה לעומק הים ולאסוף שם קונכיות וצדפים ולדגדג סוסי ים עד שהם פורצים איתך בריקוד כזה מצחיק ומחייכים לך את הבפנים.
אני אוהבת סוס ים..כתבתי לך את זה כבר?'.
אני עוצרת מעט,נושמת,מוחצת טיפה את המסטיק בפה..ההרמוניה של המנטה לימון הזה עושה שיחרור בפה ובמוח,אני ממשיכה לכתוב במחברת את אתמול:
'ופתאום נהייה שומם ושקט.
כמו מין שקט כזה של אחרי סערה וכן נו,סערה גדולה תמיד מגיעה אלי בסוף יום ובודקת את רמת העלייה במד היציבות שלי.
ברגעים של סערה אני אוהבת להתייחד במחשבות איתך,למרות שאת לא קרובה להתרחשויות,את קבורה בארון,אבל אני אוהבת לנסות בכל זאת להעביר לך את תחושות הגלים הסוערים שחוצים לי את הלב כמו בקריעת ים סוף.
אז מחברת שלי,תקשיבי טוב מה היה אתמול.
תשע בערב,אני בערך מוטלת חצי גוף על המדרכה וחצי גוף נשען על קיר צדדי בכיכר ציון בירושלים של מטה שלנו.
אחרי הסערה שעוררתי שהתבטאה בהתעלפות רגילה אבל הפעם במקום המוני למדיי,הונח לצידי בשתיקה בקבוק מים וגם שקית של עוגיות חומות מוזרות.
אין לי מושג מי השאיר לי את הנדוניה הזאת אבל אני לא מתכוונת לשים עלייה יד,אני עדיין שומרת נגיעה גם מנדוניות ססגוניות.
אלוהים שולח לי נדוניות ומתנות ואנשים מוזרים מהזן הדואג ומשטרה בלילה ואמבולנס ופרמדיקים וכיכר ציון וקהל צופים ואישה שנותנת לי מאיפשהו מקום,תמונה של צדיק ואומרת לי שהוא ישמור עלי ואני בקושי מביטה בה,רק רוצה להצליח לשחרר לה כמה מילים ולהבטיח לה שיש לי איפה לישון הלילה ואני מכירה את הצדיקים ואוהבת את הצדיקים אבל לפעמים אני טיפה ברוגז איתם וטיפה קשה לי להילחם עוד קצת עד שיגיע הטוב היציב שהם מבטיחים וגם זה מותר לי,
לכעוס עלייהם.
זה מה שמוכיח שאנחנו באמת חברים.
קשה לי קצת,מחברת..
את מבינה,נכון?
קשה לי לשתול את עצמי בארץ חיים,להתנתק מהכבלים ולפרוש ידיים הלאה.
אבל אני מאמינה בצמיחה,אני אוהבת צמיחה,אני צומחת מיום ליום למרות שעדיין אני נופלת לפעמים..
אני עוד אצמח סופית,
את זה את זוכרת תמיד,נכון מחברת?'.
דפיקה זריזה בדלת,כניסה אלגנטית וחיוך שנפרש באחת על פניי.
אני עוזבת את המחברת ושולחת את האצבעות להדליק את האור ובשנייה החדר מוצף בטוב קליל.
ברוכי הילדה המצחיקה והמוכשרת מהכיתה,התעקשה לעשות לי תסרוקת לחתונה של איילה.
"תסרוקת ואיפור עלי!",כמו שהיא אומרת ולכי תסבירי לה שאת מזמן לא סוגדת לתסרוקות ואיפור,מעושנים או עדינים ככל שיהיו אבל כן,אי אפשר להסביר לה את זה אז פשוט עונים אמן ונותנים לה לגעת בשיער וממלמלים לעצמנו שאנחנו חזקים.
סיכות וספריי ועוד ספריי ועוד מלא ספריי,שיחזיק..ובסופו של דבר אני יוצאת מדלת הבית עם תסרוקת חצי פזורה,עדינה,כמה שאפשר להוציא תחת ידייה של ברוכי ושפתון בצבע של שפתיים ומסקרה בצבע של מסקרה ושמלה אחת יפה ירוקה ארוכה,שמלת השדות שלי.
לאן?ברוכי רוצה לעשות לי בוק בטבע לפני שהולכים לחתונה של איילה שלנו.
שיערב לה.
.
"וואו שחר!העיניים שלך כל כך יפות בטבע!!!",ברוכי צועקת מבעד לעדשת המצלמה בהתלהבות וממשיכה לרסס תמונות כמו מכורה.
כמה קלישאתית הסיטואצייה,בחיי.
"נו ברוכי,צריכים להזדרז..",אני מנסה להשחיל מילים תוך כדי פתיחת פה עם חיוך לא מוסבר שנחת עלי,אולי כי המצלמה מולי ואני לא רגילה לא לחייך מול מצלמות פתוחות.
"עוד אחת טבעית וזהו!סבבה??!",ברוכי צורחת מעמדת הצילום שלה ואני נזרקת על האדמה הרכה.
היא,
מרימה גבה ועוזבת את המצלמה ומתקרבת אלי.
"מה יש?",היא שואלת.
"ביקשת מצב טבעי לא?",אני מחייכת ונשכבת עם הפנים לאדמה,מנשקת אותה עם האיפור והשמלת שדות והאהבה הגלויה שלי שמתפרצת באיזורים טבעיים.
אך כמה שאדמה זה טוב.
מזל שברוכי מתלהבת על הקטע ולא שואלת שאלות מיותרות,"יש לנו את זה!",היא מסכמת בהתלהבות ומזרזת אותי לקום אחרי שריססה כל זווית שדה ואדמה אפשרית.
"שנייה אני באה..תתקדמי בנתיים..",אני זורקת לה והיא קמה במהירות מתנוחת הצלמים שלה,מתרחקת,משאירה אחריה עננה של תמיהה לא מוסברת ואני,
לוחשת לי אדמה.
לוחשת לי אהבה.
עוצמת עיניים לכמה דקות,נותרת במצב השכיבה וממלמלת קצת תפילה מהולה בדמעות של אהבה לפני שהשמש תתקדם גם הלאה ותשאיר אחריה אבק כוכבים.
.
האולם עמוס,כל אנשי בית הספר מופיעים שם,עם איפור מוגזם ועקבים והרבה "מיידלעך" כאלו מוזרות..
איפה בר..קשה לי הסיטואצייה.
אנשים מחייכים אלי ואני מחייכת אלייהם ומרגיעה את עצמי שאני חזקה,אפילו יותר מאתמול ואפילו מול אלף ואחד חיוכים מזוייפים של אנשים שלא עושים לי טוב על הלב.
עוד רגע חופה.
אני מרגישה פתאום אהבה לאהבה.
אהבה למישהו לא מוכר,מישהו שיבנה איתי בית וישמע את הסיפורים שלי בכל לפנות בוקר,24/7 ויבהה איתי ביחד על כנפיים לבנות של יונים בעלות השחר.
הניגון הקדוש מתנגן ברקע,אני מתקרבת עוד קצת לעצמי ומוליכה את עצמי בעקבות כפות הרגליים שלי..משתחררת.
קיר נטוש בחצר אחורית של אולם,ניגון עתיק של פעם,עיפרון שעוד קצת כותב לפני שהשפיץ שלו נשבר ואני עם שמלת שדות ושפתון עדין שירד,כותבת על קיר-
אֲנִי רוֹצָה
לִמְצֹא אוֹתְךָ
בֶּאֵיפְשֶׁהוּ.
אֵיפְשֶׁהוּ זֶה מָקוֹם כָּזֶה
נָקִי מִמַּחְסוֹמִים,
רֵיק מִגְּדֵרוֹת
וְתַבְנִיּוֹת,
אֶפְשָׁר לִיצֹר בּוֹ
עֲמָקִים וְהָרִים
שֶׁל דִּמְיוֹנוֹת,
בְּלִי שֶׁאַף אֶחָד
יִתְעָרֵב
וֶיֶתַקֵּן לִי
אֶת הַשְּׁגִיאוֹת
בָּאַהֲבָה הַזֹּאת,
הַמְּדֻמְיֶנֶת,
שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת.
.
עיניים של ילד מציצות עלי בסקרנות מאחורי שיח ירוק שלא נובל לעולם וכוס מרחוק של חתונה,
מתנפצת.
(@להיות בשמחה!!! @דף תלוש)
החולצת פסים הכחולה לבנה שמוטה על הריצפה בחוסר מעש,כאילו משקפת אותי בצורה הכי כנה ואמיתית שיש והחדר נראה שדה קרב אבל רגוע מישום מה.
עוד מעט היא באה,צריכים להתאפס.
השיער שלי גם הולך להתאפס היום וגם הלבוש שלי וגם החיוך שלי.
בעצם החיוך לא הולך להתאפס מרצונו,הוא פשוט מחוייב בכך וכל מה שאומר לך העולם-עשה,חוץ מצא,אז אני לא יוצאת מהעולם לטובת מקום אחר שבו נושמים ומחייכים טוב גלוי אבל אני כן קצת מקשיבה להוראות גבוהות מלמעלה שמורות לי לחייך חיוך חושף שיניים ומסתיר את האור האישי שמתגלה בלב בשקט ולהנדס שוב את התלתלים בשיער בצורה צנועה ולא מושכת כי אנחנו חרדים לדבר השם.
האמת היא,שאני כבר יותר מבינה את זה..לא מקבלת אבל מבינה את הרצון להראות שכולנו אותו דבר וכולנו אנשים שסך הכל נורמאלים ומאמינים ושפויים וכולנו יחסית נראים כמו קלפים דומים שמרכיבים דומינו אנושי,דומה מידי ומשעמם מידי.
סתם להגיד לעולם שאני חושבת שאם כבר אנחנו על תקן קלפים, לפחות שכל אחד ירגיש את עצמו בתור קלף הג'וקר במשחק,הקלף המיוחד שמנצח את הכל ולא כאילו הוא עוד קלף פשוט על פס יצור אנושי..אבל אני עדיין מעדיפה לשמור את הגיגיי לעצמי ולא לפזר הלאה את כוח הרפואה העצמית שפתאום מתגלה בי,מהר מידי.
דברים טובים נבנים בשקט.
אתמול עבר על כוחותיי יום קשה.
מרגיש שזה רק עוד הקצת שנשאר לי כדי לצרוח בפה מלא שעננים בשמיים נמצאים תמיד ובעצם,כל דבר יפה נמצא תמיד,העניין הוא ההסתכלות.
והסתכלות טובה וברורה מגיעה כשהאהבה מתייצבת וזה קורה לאט לאט.
השעה שתיים ארבעים ושמונה ושוב אני שולפת את המחברת,רגע לפני שברוכי דופקת על הדלת שלי ומשנה את הנראות החיצונית שלי לכמה שעות הקרובות.
דפים של מחברת,עט ומסטיק,
אני מתחילה לשפוך.
'אמרתי לעצמי אתמול,תחלמי קצת,תפתחי את הראש מעבר לכמה עוגיות שאת מכניסה לעצמך כדי להשקיט את הדיבור הרעב של הבטן.
כן כן,ככה אמרתי לעצמי.
ואת יודעת מה?מישום מה הסכמתי לדמיין עוד קצת את החיים של אחרי..
אני עושה את זה לאחרונה מלא אבל אתמול היו דמיונות רציניים.
זה עושה לי רגעים של אושר מושלם כזה,כמו לצלול רק לשניה קטנה לעומק הים ולאסוף שם קונכיות וצדפים ולדגדג סוסי ים עד שהם פורצים איתך בריקוד כזה מצחיק ומחייכים לך את הבפנים.
אני אוהבת סוס ים..כתבתי לך את זה כבר?'.
אני עוצרת מעט,נושמת,מוחצת טיפה את המסטיק בפה..ההרמוניה של המנטה לימון הזה עושה שיחרור בפה ובמוח,אני ממשיכה לכתוב במחברת את אתמול:
'ופתאום נהייה שומם ושקט.
כמו מין שקט כזה של אחרי סערה וכן נו,סערה גדולה תמיד מגיעה אלי בסוף יום ובודקת את רמת העלייה במד היציבות שלי.
ברגעים של סערה אני אוהבת להתייחד במחשבות איתך,למרות שאת לא קרובה להתרחשויות,את קבורה בארון,אבל אני אוהבת לנסות בכל זאת להעביר לך את תחושות הגלים הסוערים שחוצים לי את הלב כמו בקריעת ים סוף.
אז מחברת שלי,תקשיבי טוב מה היה אתמול.
תשע בערב,אני בערך מוטלת חצי גוף על המדרכה וחצי גוף נשען על קיר צדדי בכיכר ציון בירושלים של מטה שלנו.
אחרי הסערה שעוררתי שהתבטאה בהתעלפות רגילה אבל הפעם במקום המוני למדיי,הונח לצידי בשתיקה בקבוק מים וגם שקית של עוגיות חומות מוזרות.
אין לי מושג מי השאיר לי את הנדוניה הזאת אבל אני לא מתכוונת לשים עלייה יד,אני עדיין שומרת נגיעה גם מנדוניות ססגוניות.
אלוהים שולח לי נדוניות ומתנות ואנשים מוזרים מהזן הדואג ומשטרה בלילה ואמבולנס ופרמדיקים וכיכר ציון וקהל צופים ואישה שנותנת לי מאיפשהו מקום,תמונה של צדיק ואומרת לי שהוא ישמור עלי ואני בקושי מביטה בה,רק רוצה להצליח לשחרר לה כמה מילים ולהבטיח לה שיש לי איפה לישון הלילה ואני מכירה את הצדיקים ואוהבת את הצדיקים אבל לפעמים אני טיפה ברוגז איתם וטיפה קשה לי להילחם עוד קצת עד שיגיע הטוב היציב שהם מבטיחים וגם זה מותר לי,
לכעוס עלייהם.
זה מה שמוכיח שאנחנו באמת חברים.
קשה לי קצת,מחברת..
את מבינה,נכון?
קשה לי לשתול את עצמי בארץ חיים,להתנתק מהכבלים ולפרוש ידיים הלאה.
אבל אני מאמינה בצמיחה,אני אוהבת צמיחה,אני צומחת מיום ליום למרות שעדיין אני נופלת לפעמים..
אני עוד אצמח סופית,
את זה את זוכרת תמיד,נכון מחברת?'.
דפיקה זריזה בדלת,כניסה אלגנטית וחיוך שנפרש באחת על פניי.
אני עוזבת את המחברת ושולחת את האצבעות להדליק את האור ובשנייה החדר מוצף בטוב קליל.
ברוכי הילדה המצחיקה והמוכשרת מהכיתה,התעקשה לעשות לי תסרוקת לחתונה של איילה.
"תסרוקת ואיפור עלי!",כמו שהיא אומרת ולכי תסבירי לה שאת מזמן לא סוגדת לתסרוקות ואיפור,מעושנים או עדינים ככל שיהיו אבל כן,אי אפשר להסביר לה את זה אז פשוט עונים אמן ונותנים לה לגעת בשיער וממלמלים לעצמנו שאנחנו חזקים.
סיכות וספריי ועוד ספריי ועוד מלא ספריי,שיחזיק..ובסופו של דבר אני יוצאת מדלת הבית עם תסרוקת חצי פזורה,עדינה,כמה שאפשר להוציא תחת ידייה של ברוכי ושפתון בצבע של שפתיים ומסקרה בצבע של מסקרה ושמלה אחת יפה ירוקה ארוכה,שמלת השדות שלי.
לאן?ברוכי רוצה לעשות לי בוק בטבע לפני שהולכים לחתונה של איילה שלנו.
שיערב לה.
.
"וואו שחר!העיניים שלך כל כך יפות בטבע!!!",ברוכי צועקת מבעד לעדשת המצלמה בהתלהבות וממשיכה לרסס תמונות כמו מכורה.
כמה קלישאתית הסיטואצייה,בחיי.
"נו ברוכי,צריכים להזדרז..",אני מנסה להשחיל מילים תוך כדי פתיחת פה עם חיוך לא מוסבר שנחת עלי,אולי כי המצלמה מולי ואני לא רגילה לא לחייך מול מצלמות פתוחות.
"עוד אחת טבעית וזהו!סבבה??!",ברוכי צורחת מעמדת הצילום שלה ואני נזרקת על האדמה הרכה.
היא,
מרימה גבה ועוזבת את המצלמה ומתקרבת אלי.
"מה יש?",היא שואלת.
"ביקשת מצב טבעי לא?",אני מחייכת ונשכבת עם הפנים לאדמה,מנשקת אותה עם האיפור והשמלת שדות והאהבה הגלויה שלי שמתפרצת באיזורים טבעיים.
אך כמה שאדמה זה טוב.
מזל שברוכי מתלהבת על הקטע ולא שואלת שאלות מיותרות,"יש לנו את זה!",היא מסכמת בהתלהבות ומזרזת אותי לקום אחרי שריססה כל זווית שדה ואדמה אפשרית.
"שנייה אני באה..תתקדמי בנתיים..",אני זורקת לה והיא קמה במהירות מתנוחת הצלמים שלה,מתרחקת,משאירה אחריה עננה של תמיהה לא מוסברת ואני,
לוחשת לי אדמה.
לוחשת לי אהבה.
עוצמת עיניים לכמה דקות,נותרת במצב השכיבה וממלמלת קצת תפילה מהולה בדמעות של אהבה לפני שהשמש תתקדם גם הלאה ותשאיר אחריה אבק כוכבים.
.
האולם עמוס,כל אנשי בית הספר מופיעים שם,עם איפור מוגזם ועקבים והרבה "מיידלעך" כאלו מוזרות..
איפה בר..קשה לי הסיטואצייה.
אנשים מחייכים אלי ואני מחייכת אלייהם ומרגיעה את עצמי שאני חזקה,אפילו יותר מאתמול ואפילו מול אלף ואחד חיוכים מזוייפים של אנשים שלא עושים לי טוב על הלב.
עוד רגע חופה.
אני מרגישה פתאום אהבה לאהבה.
אהבה למישהו לא מוכר,מישהו שיבנה איתי בית וישמע את הסיפורים שלי בכל לפנות בוקר,24/7 ויבהה איתי ביחד על כנפיים לבנות של יונים בעלות השחר.
הניגון הקדוש מתנגן ברקע,אני מתקרבת עוד קצת לעצמי ומוליכה את עצמי בעקבות כפות הרגליים שלי..משתחררת.
קיר נטוש בחצר אחורית של אולם,ניגון עתיק של פעם,עיפרון שעוד קצת כותב לפני שהשפיץ שלו נשבר ואני עם שמלת שדות ושפתון עדין שירד,כותבת על קיר-
אֲנִי רוֹצָה
לִמְצֹא אוֹתְךָ
בֶּאֵיפְשֶׁהוּ.
אֵיפְשֶׁהוּ זֶה מָקוֹם כָּזֶה
נָקִי מִמַּחְסוֹמִים,
רֵיק מִגְּדֵרוֹת
וְתַבְנִיּוֹת,
אֶפְשָׁר לִיצֹר בּוֹ
עֲמָקִים וְהָרִים
שֶׁל דִּמְיוֹנוֹת,
בְּלִי שֶׁאַף אֶחָד
יִתְעָרֵב
וֶיֶתַקֵּן לִי
אֶת הַשְּׁגִיאוֹת
בָּאַהֲבָה הַזֹּאת,
הַמְּדֻמְיֶנֶת,
שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת.
.
עיניים של ילד מציצות עלי בסקרנות מאחורי שיח ירוק שלא נובל לעולם וכוס מרחוק של חתונה,
מתנפצת.
(@להיות בשמחה!!! @דף תלוש)