יש ריח של גשם בבית החדש שלי שקוראים לו רחוב צדדי במיוחד בלי שם מוגדר או עם שם שאני לא ממש יודעת, ויש קול של קלרינט שנכנס מאחד הרחובות המרכזיים, בטח מיפו, תמיד יש שם אבודים שמנגנים על כלים שמוציאים את הלב מהמקום, מנקים אותו ותולים לייבוש.
החורף חורף הזה שמגיע עושה לי מקום בלב, עושה לי געגוע לחיים של יציבות. כאילו מתישהו ידעתי מה זה יציבות.
אתמול הלכתי עם בר לקנות קפה בשש שקל מקופיקס שאמור לעלות בכלל חמש שקל, לא משנה, ובדרך ראינו התקהלות שלמה של אנשים היסטריים ומלא אמבולנסים, מסתבר שאיזה אחד שם הגיע למסקנה שהוא מיותר לחיים, או שהחיים מיותרים לו, או שהוא פשוט לא חשב, כמו שאף אחד לא חושב אף פעם, כמו שאני לא יודעת לעשות בחיים. פשוט נגמר ככה על הרצפה באמצע הרחוב. בר שאלה אותי אם אני מקנאה בו, רציתי לשפוך עליה את הקפה ולחבק אותה. שיכאב לה קצת, שיתחבק לה קצת הלב. מי מבין בכלל מה החיים האלה רוצים ממנו. מה הוא רוצה מהחיים. אחר כך הלכנו כל הערב ולא הצלחנו לשבת בשקט במקום אחד.
תכלס, המוות הוא תמיד חיצוני, נוגע לא נוגע, נמצא תמיד ולא נמצא אף פעם. אבל תמיד הוא חוץ לנו. החיים הם תמיד פנימיים. החיים פרצו ממנו כשנולדנו. פרצו בלי לחשוב. כנראה שאז ידעתי איך עושים את זה..
גפן פעם אמרה לי באיזה רגע של התיישבות הדעת על הנפשות שלנו, בזולה עם מלא נרות וריח של שעווה וצבעים וסיגריות שהבחירה היא כולה אצלי. היא אמרה לי, ההישג הגדול בחיי הוא שאני עדיין בחיים. בגלל זה אני אוהבת אותה בכנות. לא לכולם יש כנות להגיד דברים כואבים.
להשליך אחריות זה הכי קל תמיד. הכי קל להאשים את האל שהוא נתן לי בורות בורות, הכי קל להאשים מורות שצרחו עלי שלא יצא ממני כלום, שאני פרחה ופרוצה. פחח הם לא יודעות בכלל מה זה פרוצה. גוועלד.
(פרוצה זה במוח.)
גפן שאלה אותי באותו פעם של התישבות הדעת של הנשמה אם אני יודעת מה התפקיד של הבורות, כי להכל הרי יש תפקיד. מתי עושים בור. היא שאלה.
כשרוצים לשים יסודות לבניין, חייב בור. וכשרוצים לשתול נענע, גם חייב בור, את זה אני יודעת. וכשרוצים למלא משו במשו. נגיד כוס היא גם סוג של בור בזכוכית.
חייכנו.
כשיש לך בור יש לך עתיד. אחח, הבנת את זה. כשיש לך בור את יכולה ליפול לתוכו ולהירקב בתוכו ולחשוב שנגמר לך העולם. ואז להרגיש עלה נובט, ועוד אחד, ועוד. ומלא צמיחה ירוקה שפורצת ושופעת. כי החיים הם עמוק בתוכינו. והמוות הוא חיצוני. אז הוא נשאיר אותו בצד. ואת החיים נחבק חזק. כי הם כל כך ראויים לחיבוק.
חיבקתי אותה.
עכשיו אני כאן והריח של החורף והצמחיה והקול של הקלרינט ואני עוצמת עיינים ונזכרת בסיפורי לילה טוב של אמא ואת הסיפור על רבי לוי יצחק שהוא היה כזה לב ענק וכולם היו בעיניו לב ענק, ואני ממשיכה לעצום עיינים ואני רוצה חיבוק מרבי לוי יצחק. ואני מתמלאת באהבה. ואני יודעת שרבי לוי כאן איתי. והוא אוהב אותי כי אני ראויה לאהבה, ואני פתאום יודעת ידיעה ברורה שאני טובה. ואני קמה משם ורואה ילד עם פיאות ארוכות עד המותן ועיניים בצבע של ים מנגן בקלרינט והעיניים שלו סערה. ואני מחייכת אליו. ואני מרגישה אנרגיה של אהבה עוברת ממני אליו. והסערה בעיניים שלו נרגעת. ואני לא מכירה אותו בכלל אבל ר לוי יצחק בלב שלי.
החיים מקומם בלב. ובלב נמצאת אהבה. ואהבה ניתנת להעברה לעיניים סוערות. והכל נרגע.
ואני צמיחה והריח ריח של חורף שיש בו קלרינט ואהבה.
החורף חורף הזה שמגיע עושה לי מקום בלב, עושה לי געגוע לחיים של יציבות. כאילו מתישהו ידעתי מה זה יציבות.
אתמול הלכתי עם בר לקנות קפה בשש שקל מקופיקס שאמור לעלות בכלל חמש שקל, לא משנה, ובדרך ראינו התקהלות שלמה של אנשים היסטריים ומלא אמבולנסים, מסתבר שאיזה אחד שם הגיע למסקנה שהוא מיותר לחיים, או שהחיים מיותרים לו, או שהוא פשוט לא חשב, כמו שאף אחד לא חושב אף פעם, כמו שאני לא יודעת לעשות בחיים. פשוט נגמר ככה על הרצפה באמצע הרחוב. בר שאלה אותי אם אני מקנאה בו, רציתי לשפוך עליה את הקפה ולחבק אותה. שיכאב לה קצת, שיתחבק לה קצת הלב. מי מבין בכלל מה החיים האלה רוצים ממנו. מה הוא רוצה מהחיים. אחר כך הלכנו כל הערב ולא הצלחנו לשבת בשקט במקום אחד.
תכלס, המוות הוא תמיד חיצוני, נוגע לא נוגע, נמצא תמיד ולא נמצא אף פעם. אבל תמיד הוא חוץ לנו. החיים הם תמיד פנימיים. החיים פרצו ממנו כשנולדנו. פרצו בלי לחשוב. כנראה שאז ידעתי איך עושים את זה..
גפן פעם אמרה לי באיזה רגע של התיישבות הדעת על הנפשות שלנו, בזולה עם מלא נרות וריח של שעווה וצבעים וסיגריות שהבחירה היא כולה אצלי. היא אמרה לי, ההישג הגדול בחיי הוא שאני עדיין בחיים. בגלל זה אני אוהבת אותה בכנות. לא לכולם יש כנות להגיד דברים כואבים.
להשליך אחריות זה הכי קל תמיד. הכי קל להאשים את האל שהוא נתן לי בורות בורות, הכי קל להאשים מורות שצרחו עלי שלא יצא ממני כלום, שאני פרחה ופרוצה. פחח הם לא יודעות בכלל מה זה פרוצה. גוועלד.
(פרוצה זה במוח.)
גפן שאלה אותי באותו פעם של התישבות הדעת של הנשמה אם אני יודעת מה התפקיד של הבורות, כי להכל הרי יש תפקיד. מתי עושים בור. היא שאלה.
כשרוצים לשים יסודות לבניין, חייב בור. וכשרוצים לשתול נענע, גם חייב בור, את זה אני יודעת. וכשרוצים למלא משו במשו. נגיד כוס היא גם סוג של בור בזכוכית.
חייכנו.
כשיש לך בור יש לך עתיד. אחח, הבנת את זה. כשיש לך בור את יכולה ליפול לתוכו ולהירקב בתוכו ולחשוב שנגמר לך העולם. ואז להרגיש עלה נובט, ועוד אחד, ועוד. ומלא צמיחה ירוקה שפורצת ושופעת. כי החיים הם עמוק בתוכינו. והמוות הוא חיצוני. אז הוא נשאיר אותו בצד. ואת החיים נחבק חזק. כי הם כל כך ראויים לחיבוק.
חיבקתי אותה.
עכשיו אני כאן והריח של החורף והצמחיה והקול של הקלרינט ואני עוצמת עיינים ונזכרת בסיפורי לילה טוב של אמא ואת הסיפור על רבי לוי יצחק שהוא היה כזה לב ענק וכולם היו בעיניו לב ענק, ואני ממשיכה לעצום עיינים ואני רוצה חיבוק מרבי לוי יצחק. ואני מתמלאת באהבה. ואני יודעת שרבי לוי כאן איתי. והוא אוהב אותי כי אני ראויה לאהבה, ואני פתאום יודעת ידיעה ברורה שאני טובה. ואני קמה משם ורואה ילד עם פיאות ארוכות עד המותן ועיניים בצבע של ים מנגן בקלרינט והעיניים שלו סערה. ואני מחייכת אליו. ואני מרגישה אנרגיה של אהבה עוברת ממני אליו. והסערה בעיניים שלו נרגעת. ואני לא מכירה אותו בכלל אבל ר לוי יצחק בלב שלי.
החיים מקומם בלב. ובלב נמצאת אהבה. ואהבה ניתנת להעברה לעיניים סוערות. והכל נרגע.
ואני צמיחה והריח ריח של חורף שיש בו קלרינט ואהבה.
