הי כולם,אני חדשה
אז ברוכה הבאה לעצמי
!
אני בשנה הראשונה של השירות, אבל בגלל הקורונה וכל הוכו' יצא שאני בבית איזה חצי שנה בערך..
בכללי תמיד אמרתי לעצמי(וגם ככה מקובל..ולא סתם
שאני אתחתן אחרי שרות לאומי,מדרשה..יתחיל לימודים.. כי "מה הלחץ..זה שנים שלא חוזרות.זה זמן לעשות דברים שאני לא אספיק אחר כך..".."אני עדיין קטנה,אני אתבגר עוד קצת.."
בשנה-שנתיים האחרונות הסתובבה איתי ההרגשה שחסר לי בבנזוג.. (כי עם כל הכבוד לחברות המדהימות שלי..זה לא מספיק,רוצה משהו אחר-מעבר) ובזמנים רגילים אז אפשר להדחיק את זה קצת הצידה ולהתמקד בדברים אחרים..אבל כל המצב הזה של החוסר בשגרה, הבליט לי בטירוף את הצורך האמיתי בבן זוג(=להתחתן..)!
זה שאין את האפשרות להמשיך בעיסוקים הרגילים,להיפגש עם חברות,להישאב באמת לעשיה של השירות.. וגם אין צפי מתי נחזור,ותכלס אולי גם שנה הבאה הכל יהיה בזום.. הביא אותי לחשוב אז למה לא להתחתן בעצם?!
חשוב לי להבהיר שזה לא מתוך מקום של בריחה ח"ו..טוב לי ממש בבית ובחיים. אבל אם שירות ומדרשה אפשר לעשות מהבית אז למה לא להמשיך ולהקים גם בית משלי..
מה אומרים?!
