עוד רבע שעה אני אעזוב את הכל ואצא לרחוב. שם כולם מחכים לי. שם הוא מחכה לי.
אני לא רוצה להגיע לרגע הזה, אבל אני חייב.
זה כ"כ כואב, לבכות כל פעם את הנשמה מחדש, להתחזק לא להתיאש מעצמך. להתמקד. ואיך שאני פוסע את הצעדים אחורה אני כמעט ומאבד את זה. לרוב אני מצליח להחזיק את זה בתוכי חצי דקה, אבל כבר ברחוב, בדרך חזרה הביתה אני מאבד את זה. או שמא אני עצמי נאבד.
עוד עשר דקות. לחץ של מפולת על הלב. איך אני אעמוד שם, עם כולם, לבדי. מולו. כמדי יום אכאב את כל החטאים שלא הרגשתי במהלך השעות שעברו עלי לא בנעימים, קצת חסרות משמעות, חסרות חיות.
הדבר שאני הכי אוהב, שאני הכי אוהב להתבונן בו, לגלות את מכמניו, להוסיף משלי - הדבר הזה הוא שהכי מכאיב לי, יותר מכל תוכחה, יותר מכל פצע. אדם נידון בכל יום. אני יודע מתי. אני מרגיש את זה. אני לא צריך שידונו אותי, אני עושה את זה טוב מידי, אבל חסר משהו אחר בדין הזה. חסר לי העונש, הלקח שגורם לליבוב, חברה לי התחושה שהאבא הוא הדין, שה' הוא האלקים. אני מאמין בזה אמונה תמה אבל האמונה שכלית לי מידי. שכלית יותר מכדי שבורותי יכולה להשיג. שכלית עד כדי שאני עצמי לא מבין אותה.
חסר לי "תורתו מתקיימת". תורתי לא מתקיימת כל היום כולו, היא לא מלווה אותי, אבל היא כן עושה משהו אחר, וזה מתכונת העולם.
בעצם, חסר לי "יראתו קודמת לתורתו". בעצם חסר לי הכל. כי מה שווה כל כסף וזהב אם אין לך סיפוק של הנשמה שכמהה רק לדבר אחר, לדבר שיזעזע אותה, יפחיד אותה, דבר שהיא תירא ממנו. דבר שהיא תאהב והוא יאהב אותה.
עוד חמש דקות. באמת. עוד חמש דקות לשעת הדין. חמש דקות לתפילת מנחה.
