א. מעריכה את הכנות 

וחושבת שזה לגיטימי לדעת מה גבולות הגזרה שאת לא מסוגלת להתמודד איתם 

ללא תלות בצד השני

ב. כל מוות של אדם קרוב הוא שונה- משתנה בין הורה לאח/אחות 
משנה מה המצב המשפחתי לפני ואחרי, משתנה פער הזמן 

ויכולת עיבוד האבל

ג. אבל מותיר חלל עצום, חלל שבמידה מסוימת לעולם לא נרפה 

אבל הוא לא שונה מהתמודדויות אחרות - 

ולכן כמו שכתבתי בסעיף הראשון- 

אני מבינה שאת מתכוונת לכל התמודדות משפחתית או אישית שקצת יותר מורכבת 
את צריכה להכיל את גבולות הגזרה שלך 

בכל מערכת זוגית את תתקלי בנושאים שיותר קשים לבן זוג שבהם יש חלל שנפער ואין דרך להשיב

לא רק במוות , במגוון תחומים של החיים האישיים ובהקשרים משפחתיים. 

בהצלחה!

אבל בסוף - מערכת זוגית מצריכה התאמות שמתאימות עבור כל זוג. 

וההתאמות נעשות עבור כל אחד מבני הזוג ( אף אחד לא מגיע לקשר טאבולה ראסה) 

צורך ריגשי והכלה , והבנה וכו' וכו' בין בני זוג 

אינו נצרך ומושפע רק כשצד אחד כביכול "נזקק" יותר  אלא ההתאמות נעשות בהתאם 

אז נכון שלפעמים צד אחד מתמודד עם "מורכבות" שמשפיעה עליו בתחומים מסוימים ( בין אם זו התמודדות עם שכול שמצריכה דאגה להורה שנשאר / הורים גרושים שצריך להתחלק ליותר/ הורים חולים שמצריכים קרבה ועזרה וכדו' ) ומצריך התאמות מסוימות שכביכול יכולות להרגיש "הקרבה" 

והצד השני עם צדדים אחרים שהוא מביא לקשר מעצם האישיות שלו 

אני מסכימה עם מה ש @הפי כתבה למטה, 

שהנכון הוא לפרק את המורכבות לגורמים ולנסות לראות מה הקו האדום שאיתו אני לא אוכל להתמודד "בהקרבה" מול הבן

זוג. 

* ואני רק רוצה להגיד הערה קטנה- 

שאת מתייחסת כאן באמת למורכבויות אמיתיות שכביכול אנחנו "רואים" ולא יודעים איך להתמודד

אבל בכלל צריך לבוא לקשר בידיעה שכל אחד מהצדדים מביא איתו צדדים פגיעים גם אם הם לא אקוטיים 

זה יכול להיות קשר רעוע עם ההורים, דחייה הורית,  מורכבות מול האחים,משפחות מיוחדות , דחייה חברתית , חוסר במימוש עצמי, חרדה , אובדניים ופגיעות אחרים

וכמו שאני כותבת תמיד וגם אחרים- 

מה שחשוב תמיד זה לבדוק איך הבן אדם שנמצא מולך מתמודד, איפה החוויות פוגשות את הנפש שלו 

ומתוך כך איך הוא מתפקד בחיים 

לדעתי את צריכה לבנות אישיות חזקה יותר

העולם הוא מקום מורכב. הרי כולנו סובלים בשלב זה או אחר של החיים. אף אחד לא חי לנצח, וזה כולל את בני המשפחה הקרובה. אז יש כאלה שזה פשוט קרה מוקדם יותר. אם זה השפיע לרעה זה סיפור כשלעצמו, אבל לפני שיודעים שזה השפיע אני לא מבין למה אדם סביר לא מסוגל לעמוד בזה

גם אני חושבת כך

אני יכולה להגיד לך על עצמי,שהיתה לי ועדיין יש לי נפש מאד עדינה ורגישה,והיה לי מאד קשה לעבור את זה

אבל עם זאת אני לפעמים חושבת,איך ה' נתן לי את הכוחות לעבור דברים כאלה?זה לא מובן מאליו

וכיום אני  אותה הבחורה שהייתי קודם ועדיין ב"ה יש לי שמחת חיים ומשתדלת להמשיך בשגרה עד כמה שאפשר..+ כמה דאגות.

רק שקצת יותר "התבגרתי" ואני הרבה יותר מעריכה את החיים וכל נשימה שה' נותן לנו..

ותמיד ידעתי אבל היום עוד יותר מה הערך של משפחה.

אבל לפותחת השרשור,אני לגמרי מבינה אותך  ,זה לא קל לשמוע מצבים כאלה וזה נראה גדול עליך ..אבל לדעתי חבל לך לפסול מראש על דבר כזה יכול להיות שנמצא שם בן אדם מדהים ,שפשוט עבר עליו דבר לא טוב בחיים,אבל הוא בן אדם כמו כולם.

ותזכרי שאת לא צריכה להיות פסיכולוגית אלא בת זוג,שצריכה פשוט להיות שם בשביל הצד השני,ברע וגם בטוב.(נקווה שרק בטוב בעז"ה).

שאת לא צריכה להיות 'מטפלת' של בן הזוג.

לא נדרשות פה יכולות מקצועיות כלשהן.

כן חשוב להכיל, להקשיב, להיות שם בשביל השני בקושי.

וזה נצרך תמיד, לא רק בסיפור חיים מורכב...

לא רואה שום סיבה לפסול בשלב ההצעה.

רק אחרי כמה פגישות, אם מרגישים שנוצר עומס רגשי מוגזם, יש על מה לדבר.

עוד משהו- מצטרפת ל@ultracrepidam

לכי תדעי מה מחכה לך בחיים.. (חס ושלום! לא מאחלת לאף אחד, ועדיין..)

חשוב לבנות בלי שום קשר אישיות יציבה,

שמסוגלת להכיל מורכבות..

תודה לכל מי שכתב. מאוד התחברתי למה ש@ברוקולי ו@אילת השחר כתבו.

א. לאלו שכתבו שאנחנו לא יודעים מה מצפה לנו בעתיד - אם היה מדובר בנכות פיזית, האם הייתם מגיבים אותו דבר?

כמו בסיפור שהיה לאחרונה ב-252. האם אדם בריא מבחינה גופנית שבוחר שלא לצאת עם מישהו עם פגיעה פיזית הוא "אדם שצריך לבנות אישיות חזקה יותר", ו"לא צריך להתייחס אליהם שונה מעבר לטאקט"?

(באופן אישי, אני מרגישה שאין לי באמת דרך לבדוק את גבולות הגיזרה שלי. ואני מאמינה שהקב"ה לא מביא על האדם משהו שהוא לא יכול להתמודד איתו. אבל באופן כללי בחיים שלי, העדפתי להתרחק מהחוויה האנושית - נגיד, להתנדב באריזת מצרכים לנזקקים, קטיף או משהו בסגנון ולא במשהו כמו קו לחיים\מועדנית\ביקור קשישים. כן, אני מאמינה שאני אדם טוב ושואפת להשתפר, אבל מרגישה טוב בתחומים שהם קצת אחרים.)

ב.לאלו שכתבו "שאת לא צריכה להיות 'מטפלת' של בן הזוג" - ברור לי שאני לא איש מקצוע בתחומים הרלוונטיים, אבל איך משתחררים מהרצון לעזור למישהו לרצון רק להיות שם בשבילו? כלומר, מאיך שאני רואה קשר זוגי, הייתי רוצה שבן הזוג שלי ידחף אותי להגיע למקום טוב יותר, ולא רק יטפח לי על הגב וייתן לי אוזן קשבת.

ג. ורק להבהיר - לא באתי להגיד כאן חס וחלילה דברים רעים על מי שמתמודד עם קשיים בחיים, ובטח לא לדרג מורכבויות. ברור לי שנקודות שבר יכולות להיות נקודות צמיחה מאוד גדולות, ודווקא מי שכבר צבר ניסיון חיים יכול להיות לו יתרון עצום.

השאלה שלי מתמקדת יותר במה שכתבתי בב' - כאשר אדם מגיע מרקע קצת יותר מורכב, מה הוא מצפה מבן\בת זוגו? ומהו הגבול שבו אני יכולה להגיד לעצמי שאני לא עומדת בציפיות כאלה?

בהשערה שלי בנאדם כזה יחפש מישהו שיש לו את הכלים להתמודד עם זה...

סיפור חיים "מורכב" הוא לא נכות. הוא סיפור.

אם יש אדם עיוור, למשל, אני יודע שיש מורכבות יום-יומית בהתנהלות מולו. פשוט כי אני צריך לראות בשבילו.

אם אדם על כסא גלגלים ולא מסוגל להתנייד בכוחות עצמו, או דורש לוגיסטיקה מסוימת להתנהלות איתו - זה באופן טבעי מרתיע כי *כרגע* אנחנו יודעים על התמודדות *מיידית ובלתי נמנעת*.

לעומת זאת, אדם יתום, לא בהכרח שונה מכל אדם אחר. אם אנחנו יודעים שבגלל זה הוא פיתח חרדות מסוימות, אנחנו נצטרך להחליט אם ואיך להתמודד עם זה. אנחנו יכולים גם לבדוק אם "הוא יצא מכל הסיפור בסדר", שזה לגיטימי. אני יכול אפילו להבין מישהו שאומר "אולי הוא יצא בסדר, אולי הוא לא יצא בסדר, לא רוצה להכנס לזה, יש הרבה דגים בים". אני יכול להבין. אבל מדובר בסך הכל בהחלטה לא לצאת עם אדם מתוך חשש שאולי יש לו בעיה ולדעתי עצלות לברר את זה.

וזה בגלל שמדובר באירוע קשה אבל לא בהכרח טראומתי. בטח לא ברמה שתשנה את החיים של האדם לנצח. וההוכחה הפשוטה היא שאנשים שאיבדו את הוריהם מסתובבים בינינו ואנחנו אפילו לא מודעים לזה. לדעתי ברוב מוחץ של המקרים זה לא משהו ברמה שהופכת את הזוגיות עם אדם כזה לשונה. יש מיעוט קטן של אנשים שלא הצליחו להתמודד וזה שינה את החיים שלהם. אבל בגלל זה להחליט שזאת קטגוריה שצריך להזהר ממנה?

באופן כללי היום על כל דבר אומרים "טראומה". פספסת אוטובוס, בטראומה. אוטובוס פספס אותך, טראומה. די עם האינפלציה. תשאירו את התיאור הדרמטי למקרים שבהם באמת יש השפעה ארוכת טווח. רוב האירועים שאנחנו עוברים - קשים ועצובים ככל שיהיו - יש לנו כוחות לקום ולהמשיך. לפעמים אנחנו צריכים להתאמץ ולחפש את הכוחות האלה. לפעמים אנחנו צריכים להאמין שתפקידנו לחפש את הכוחות האלה, ולא להאשים את העולם "אם היה לי טוב הייתי טוב, אבל החיים דפוקים והעולם דפוק אז נמאס ולא אכפת לי". העולם דפוק - אולי, אבל להתלונן לא ישפר את המצב שלך. תתלונן כדי לפרוק את העצבות שלך, ואחרי זה תתנער ותקום ותתחיל להתקדם. תחפש מה אתה יכול לעשות לטובת עצמך, ולא מה אחרים היו יכולים לעשות לטובתך או לא לעשות לרעתך.

סליחה על הפריקה, אבל נראה לי שזה היה נצרך.

מסכימה עם מה שכתב @ultracrepidam

ולגבי ג' - ההשערה שלך שגויה. 

מה את מצפה מבן זוג? 

סביר להניח שגם אדם שלדעתך מגיע מרקע "מורכב" יותר יענה את אותה התשובה בדיוק. 

אני חושבת שההשלכה שלך צריכה להיות את מול עצמך ולא כלפי הצד השני 

תנסי לפרק לגורמים עם מה את לא יכולה להתמודד.

המסקנה העיקרית שאני לוקחת איתי זה שאני מחפשת שותף לחיים שלי, ולא מטופל.

וזה נוגע בשתי נקודות:

א. לחפש מישו "להתחיל איתו את היום בכוס קפה בבוקר ולשכב לצידו בערב."

ב. יש מרחק בין "להיות ולהקשיב" לבין לתת למישהו עזרה מקצועית, וזה לא תפקידו של בן זוג.

השאלה הזאת לא נועדה להעריך\לשפוט\וכו' אף אדם מלבד את עצמי.

הדגש שלי היה איפה אני יכולה לראות את עצמי ביחס לאחר שעבר חווית חיים מטלטלת.

סליחה אם זה פגע בך באיזושהי צורה, זו ממש לא היתה הכוונה.

אדם שיש לו קושי בחיים.

אובדן - זאת צלקת שלא מתרפא.

אני מכיר מספר אנשים שחוו אובדן בקרוב מדרגה ראשונה ויצא לי לראות הלוויות כאו ואנשים שממשיכים לחיות עם האובדן.

ולכן שאת רואה דף שידוכין שכתוב בו את כל הפרטים שעל הנייר,

כשהפרט הזה מופיע - זה תופס מקום רב, אם בחיים לא ראית אובדן כזה.

מה חשוב לך כשאת בוחרת בן זוג?

שזה יהיה האדם שיהיה לך טוב לחיות איתו את היום יום.

להתחיל איתו את היום בכוס קפה בבוקר ולשכב לצידו בערב.

ההתנהגות היום יומת - היא הדבר העיקר שצריך להתאים לך כדי שיהיה לך טוב בזוגיות

האם שמים לב בהתנהגות היום יומית על אדם שחווה אובדן?

מהיכרות אישית עם כמה מקרים, נראה לי שלא.

(חוץ מאיבוד ילד שזה נראה לי בסקאלה שונה לגמרי מאב/אם/אח/ות) 

אבל זה אכן תופס מקום

תופס מקום בלב.

נותנים לזה זמן בהזכרות או ברגעים אחרים מכוננים.

מניין יש לאנשים כוחות להמשיך לבחור בחיים ולהנות?

זאת תשובה שרק הם יכולים לענות עליה.

בדיוק לפי זמן רב יחסית חבר שלי שהוא יתום מלפני כמה שנים דיבר איתי שזה תופס אותו בתור נשוי.

הוא לא מרגיש בנוח לדבר עם אשתו על זה. זה לא הכתובת מבחינתו לתהליכים לא סגורים שתחוללים אצלו.

הוא אדם חזק וצריך לסגור כמה פינות, אולי ע"י איש מקצוע אבל הוא אני לא רואה הבדל בינו לבין אדם אחר.

אני חושב שאשתו זכתב בו כי הוא אדם נדיר בפני עצמו. 

החברות שלי איתו טובה בלי קשר לכך שהוא יתום.

להבדיל אלף אלפי הבדלות - אשתו לא יכלה לבקש בנאדם יותר טוב על אף ההתמודדות הזאת שתופסת רגעים מסויימים בחיים שלו.

לענ"ד - ההתמודדויות שבעיקר יעסיקו אותך בזוגיות קשורות לדברים שאיתם נפגשים ביום יום.

לכן אם את רוצה לראות אם את יכולה להכיל התמודדות כלשהי - תראי איפה זה פוגש אותך.

עד שאת לא רואה איפה זה פוגש אותך בהתמודדות יומיות או אפילו רחוק יותר - אני מציע לך להפגש אע"פ הספק.

הרבה פעמים אנחנו ממשיכים אע"פ הספק להפגש, 

זה הדבר היחידי שנותן אפשרות לפשוט את הספק. לכאן או לכאן.

אחרי כל הדברים - אחרי שהגעת להחלטה כלשהי ואת מזהה שהיא החלטה מושכלת - תהיי שלימה עם מה את יכולה להכיל ומה לא. אף דבר שבנאדם מרגיש שהוא לא יכול להכיל הופך אותו ל'לא בסדר'.

הכל לגיטימי הכל טוב ובעיקר זה יהיה החלטה שטובה לך.

אני מדבר על אנשים שהם 'אחרי האירוע'.

אבל שוב -

העניין זה לא האובדן כשלעצמו אלא תופעה שלילית שבאה בעקבות האובדן, בטחון עצמי.

לפעמים זה מוביל לכך ולפעמים לא.

מי שלא היה שנים של התבגרות עם אביו ל"ע זה משפיע.

אבל מורכב מאוד ליחס לזה משמעות כשלשהי ביחס לאובדן.

צריך לשאול על האדם עצמו, איך הוא נראה כיום, איך הוא מתנהג כיום.

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

"בשלות מלאה". אם מישהי התחתנה בגיל 19 והקימה בית יציב עם קשר פתוח אוהב, זו בשלות מלאה? מה המדד בעצם?

לגבי ההבדל בין גיל 22 ל27 מסכימה איתך, יש איזו תחושה של סיר לחץ סביב גיל 21-22 ש"כולן מתחתנות"

בשלות ..היכולת לקבל החלטות מתוך היכרות עם עצמך אחריות תקשורת טובה ובחירה מודעת

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..