"אחרי החגים יתחדש הכל"

נחדש גם את השירשור הכירות!!!!

יאללה אנשים חדשים וישנים!!

הגיעה העת לשרשור הכירות חדש

אנחנו יודעים שכולכם מוכשרים...

אבל נשמח להכיר גם את החדשים וגם את הישנים..

כל אחד כותב כאן

שם- (אם חפץ בכך)

גיל-

על מה בעיקר אני כותב?-

ואיזה סיגנון אני הכי אוהב לכתוב?

אם הייתי עט איזה עט היית?-

עצה שהיית נותן לכתיבה טובה יותר-

ווו תייגו ניק שלא ענה פה..

זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.

זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.

זה מתחיל, צעק רב פקד.

זה נגמר, מלמל תושב.

טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.

"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.

ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".

הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.

ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".

שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.

"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה.  גוררים אותי החוצה. נגמר.

נגמר, בוכה תושב.

נגמר, מדווח רב פקד.

נגמר, מאשר רמטכ"ל.

נגמר? חושב ראש ממשלה.

יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!

שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!

בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!

באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!

עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!

יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...

אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.

ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!

אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

-בהשראת הקינה 'שומרון קול תתן'

ישראל קול תתן: מצאוני עווני, בשמחת התורה נשרפו יישובי,

ותאמר ציון עזבני ה'

צעקה בארי:

כבה אורי

ביתי הפך קברי

דקרו כל עצם מבשרי 

צוד צדוני האויב-חולה גם בריא ויהי לאבל כינורי

ענו חטופים:

בארי,הגדיל עוניי מעׇנְיֵךְ,

באבלך-ראית  אורך

ואני אור השמש-לא ראיתי לְאֹרֶךְ

במחשכים הושיבני,ואין שולחן עורך

צפד עורי לבשרי-עד הירך

משיבים בני מסיבה:

אל דברו דיבה,בי גדלה הבערה-

נהפל לאבל מחולינו

על ההרים דולקנו,במדבר ארבו לנו

למיגונית באנו כולנו,ולאש ולמוות נתננו.

ענה במרומים,דיין אלמנות ואבי יתומים:

ראיתי את היישובים האדומים, ושביית יהלומים,ואת מסיבת האימים

גדל צערכם כהרים הרמים 

היום דברי סתומים

בעתיד יהיו כדברי ניחומים

ובשובי את שיבת ציון הייתם כחולמים 

****

ביום השמיני,נגדע מגיני,טבח נורא ואין שני

וביום התשיעי,גדע בחרי,ונשרף בית מקדשי.

ביום השמיני

המוני הגופות,נקבצו חרוטות ושרופות,

באין מקום מצטופפות,דם והפרשות נוטפות,

ושעות רצופות מחכות,להידחף לארונות.

ביום התשיעי

נער וזקן שכבו בחוצות,אסופות אסופות,

עיניהם ניגרות בלא הפוגות,

משתפכים כפגרים בראש כל חוצות.

ביום השמיני

עוללי ישובי הדרום,במשאיות נדחסו, והארץ תהום,

גופותיהם בשקיות קטנות נכנסות עד תום,

נוזלות ומשפריצות, ודמם אדום אדום,

ואין מי שינקום  נקמת היתום.

ביום התשיעי

דבק לשון יונק אל חיכו בצמא

שאל לחם,ובאין -אכל אדמה,

נדחף בכלימה לשבי ,ביד רמה.

ביום השמיני

מארבע רוחות עולה הריח,

על זאת חשכו כוכבים וגם ירח,

גופם הטהור במר צורח,

ואל כיסא הכבוד, עולה ריחם ריח ניחוח.

ביום התשיעי

נשרף מזבח הקטורת,

וריח שריפה עלה בכפורת

וריח קודש נכרת, ועלתה בהרת.

ביום השמיני

חדרי הקירור מלאים ספרי תורה,

נהרגו ונשרפו על קדושת השם הנורא,

בענות גבורה שכבו בשורה

וקדושת המקום מה נורא.

ביום התשיעי

רחובות ירושלים מלאים הרוגים

ומחום השמש עיניהם נמוגים

ואין אבנים ואין קירורים

כך גזר עושה אורים גדולים.

ביום השמיני

איברי קדושים מתקבצים כאחד,

פיצוץ וטיל לא יפרידם מאל אחד

גופם מחולק,אך רוחם אחד

ואת אלוהי ישראל מקדישים יחד.

ביום התשיעי

אבלי ציון בוכים בהכרזה

נחמם והשמד כל אומה מבזה

החזר יישובי ישראל לעזה 

ויד ביד אל המקדש אוחזה

אני מחפש אחר צבעים

שלא חזו עיניי,

ותר לי אש יוצרת

שתמלא צפוניי.

ההמתנה המורטת

תמיד לוחשת געגועים,

"הינבא, בן אדם" -

נו דבר כבר, אלוהים.

ראיתי לנכון להביא ביום זה, השיר האפי הפלאי הזה.

"שירו שמים וארץ, שמרו, ישיר א־להים, השם המפורש ממקומו!

שירו אתם פה כל דרי מטה, שירו למעלה שוכני ברקיע!

שירו כל ש"י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה,

כי שם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה!...

גומה אתה הפייטן הגדול, הוי, קומה הגבר שתום־עין, הומרוס,

ודוד, דוד בן־ישי, הן תקום! נעים־זמירות כנורך הן תטולה!

עורו הנבל, עורו! נימיו באצבעותיכם נדיבות תעוררו,

ושירו־נא שיר לשלמה, שיר ליהודי מזדונסקא־ווֹלַא.

שירו, נחמו, נחמו אדמתי... דברה על לבה, קראו למשפלת:

אשריך, אדמה, אשריך, שנית כי בחסד חוננת, בברכה נאצלת...

ומי אתה הירקלס, מי אכילס, מי הקטור ומהו –

בפני זה הגבור מזדונסקא־וולא, אשר שם בשוק נתלה הוא?

קול ענות, קול תשואות... זדונסקא־וולא הומה ומהמה ורוגשת,

ערב שבועות היום, לפני מתן־תורה, ורואים שכך הוא:

כי הנה נפתח הגטו הסגור. ועדת הגויים מסביב מתכנסת,

אך הם, הגרמנים, בהכנות לכבוד יום־החג פה יטרחו.

הפ פתחו לרווחה את הגטו, ויפשקו השערים עד כי נפערו,–

מותר לבוא היום פנימה, הגטו מה צר ומכוער הוא,

אך רבה הראוה שתהיה פה, לכו כולכם, הן תלכו, תתבוננו:

בלב השוק כבר נצבו התליות, כבר עשר תליות שם הוכנו.

באים הגרמנים מרצונם אל פאת־העירה המגודרת,

היהודים בעל־כרחם ממעונם הובאו אל השוק, הובהלו,

כי יראו בעיניהם... הסו! מוליכים כבר... מעל הכתב עשרת שמות יהודים נקראים,

עשרה נבחרים, מצוינים, עשרת היהודים הללו!

שלמה ז'ליכובסקי! בת־קול פעמה באויר וצללה,

המה זה השם, היהודי, אזני קרובים ורחוקים שמעוהו,

ואחד מן "המנין", כאילו מי קרא לו, נשא ראשו למעלה,

הנה הוא, הביטו בו! לעולם עוד באחר לא תחליפוהו!

שלמה ז'ליכובסקי מזדונסקא־וולא... אם הד נעלה, נאה ממנו

לשם אגממנון, איש מיקני, הוא המושל על פני אכיה?

הוי, איש יהודי בגבורים! שגיא אתה וחזק מן המיקני,

מרום־נבט, נשקף בזוי־פניך, יה, רבון־עלמיא.

שלמה ז'ליכובסקי – מין שם הוא זה? או ראשית לזמר פה ירונו?

ההד צלל על־פני השוק. המה בכל אוזן והריע –

הנהו! מעל במה בבית־הכנסת יעמוד הכן על הגרדום הוא,

ואור־משנה ממבטו לאור־חמה ולתכלת־הרקיע...

שלמה ז'ליכובסקי!... מין שם הוא, שם של יהודי, ניב־יהודים יביע –

המיתו כבשה הפעם כל השוק, היא מופלאה כל־כך, מוזרת...

תנו גביע־יין על כפו השטוחה, תנו ויקדש על הגביע...

מי השר? מי פתח בשוק פה בשירה כזו נאדרת?

הוא לבדו, לבדו ברוב דבקות פתח בשיר לפני המוות,

וכמו לא לבדו הוא, כמו עמו ישיר כל עם־ישראל יחד –

הוא שר, ומגרונו שרים כולם, כל היהודים, עדה נלהבת,

על־כן רוחו התפעמה כה, והוא כסערה המתלקחת.

אך הנה מבחין הוא: לא! הקהל איננו שר... זה אך נדמה לו

כי סביבו כל העדה כולה יחד עמו היא מזמרת.

אין שרים גם אצל התליות, גם לא הם, היהודים הללו!

ורוגש יפנה לעברם, ישא דברו להם, מלים כאש בוערת:

למה זה, הוי, למה, יהודים, ראשיכם כבדו פתאום, כה שחו,

למה זה פניכם לבשו קדרות, תמעדו אלמים כולכם, בלא־נוע...

חזקו־נא, התחזקו באמונה, ממנה עוז תשאפו,

יהודים־עלולים, חלילה, במרה שחורה לשקוע!

יהודים! ערב שבועות היום! מחר תורתנו הנצחת, הקודשה

נתנה לנו שוב, אשר היא מאז – נחמתנו,

וגם אנו, אנו ביחוד, הגם שלא נזכה לכך עוד,

אסור לנו היום למשוך עצבות עלינו.

הוי, יהודים, נגילה־נא! אשרינו שמיתתנו כך היא!

כי בעד הכלל נמסור נפשנו ולקדוש־השם עתה נלכה!

למות על התליה זכותנו הגדולה היא,

נשירה־נא, יהודים, בשיר וזמר נשתפכה.

וככלותו דברי הקדש, כמו אבן מעל לבו נגולה,

וישא ראשו המפואר בהוד אל תכלת שמי־שמיים,

ואת שיר העיר ירושליים הוא שר בשוק בזדונסקא־וולא:

ירושלים קריית־עד... אזכרה א־להים ואמיה...

אזכרה א־להים –––

והיה שר וחוזר ומטעים:

מדי זכרי זאת, א־להי.

וי, וי.

ואהמיה – אנהם ממכאובי...

בראותי כל עיר על תלה בנויה...

אהה, אהה!

כל עיר אחרת

בנויה לגאון ולתפארת,

ועיר הא־להים –עיר א־להינו,

עיר קדשנו

משפלת,

עללי!

ביד זרים מחוללת

ומשפלת לבלי די –

עד שאול תחתיה.

ובכל זאת – ואף־על־פי־כן,

אנו לי־ה –

מסורים אנו לא־דוני בכל נפשנו ומאודנו,

מסורים אנו לאדוני האדונים בכל נפשנו ומאודנו,

ועינינו ל־יה –

רק אליו נשואות עינינו...

ככה שר לירושלים, שפך שיחו לה,

ראשו מורם, מלבין גרונו... והשירה נגרה קלחה,

והיא כצרי לשבורי־לב, ליהודים בזדונסקא־וולא,

כנסך־נחמה לנשמתם... ככה שר הוא ככה.

ויהודים בזדונסקא־וולא הטו אוזן, נער וזקן,

ונתאוששו, ודמעות חמות מעיניהם זרמו,

ורבון־עולם חייך נוגה גם הוא, בנגה־אור, כי מצא חן

גם שלמה ז'ליכובסקי בעיניו, גם הזמר – השנים לו ינעמו.

הוא אהבו, את שלמה בנו, החלש, חור, אין דם,–

הוי, מי במלוא־תבל שלי עוד חזק כמוהו, מי פה?

אליו, אליו אז התפללתי ביום בראי אדם,

הוי, טפוח חלומי וגעגועי, בחירי רצתה נפשי בו!

שירה עוד, המוג באש, עלה בזמר הגבוה,

הוא עולה ועולה עמו כל העדה שם, הנקהלת,

שלמה ז'ליכובסקי –הוא רצוף אהבה כולו, וגם שירו כמוהו.

ויהודים, עדה שלמה, עומדת בוכה, מנוחמת ומחושלת.

הוא עולה, ויהודים עולים עמו, מנוחמים ומאומצים,

מה נכספו עתה להיות עם העשרת, נפשותם תהמינה

לו אך נתן להם, והתפרצו אל התליות:

רוצים גם אנו בכך!... כולנו פה, בזדונסקא־וולא, קדושים נהיה נא!

והנה זה באה בריה צהובה, חית טרף, אל שלמה, בינתיים,

העורף מואדם, הפרצוף פטש, קהה – כדמות מסוה הוא,

ויך על־פני איש־הא־להים, השר את שירת ירושלים,

ושלמה שר, מוסיף לשיר, ואינו ידוע כי מוכה הוא.

לרום יביט, אינו רואו אותו, את הנקלה, את הפושע,

השרץ הטמא, אשר נתן אליו כל פעם וכמתגנב הוא,

זה מכה, סוטר אותו, הסטירות עונות בקול, אך השיר גובר ומתגבה!

השיר הזה – נכאיו נוגים כל־כך, אך את הנפש ישובבו!

הוא שר, ושרים כל הקדושים עמו, שיר האהבה לירושלים,

עיר־הקודש, אשר אכזרי־גויים באו בגבולה והחריבוה.

הם שרים ומכים על־לב, ודמעות תרדנה העיניים,

ושם עמם סורר אחד, בונדאי לפנים, גם הוא עמם יגווע...

אשמנו... אמנם־כן, אשמנו, כי בגדנו,

דברנו־דופי בחלקנו לעולם הזה... כחשנו...

התכחשנו אל יסוד נפשנו, אל אשר נועדנו,

הוי, אזכרה... השיר הזה! בו כולנו בטרם־מוות התקדשנו.

בין כה וכה והתליין פקד כי החבלים אליו יוגשו,

והוא מטיל על צואריהם את החבלים בתנועה דוממה–

עשרה צוורים חמים, יו"ד זוגות עיניים פקוחות, עשרה לבוות יהמו־ירגשו,

והם גם עמודים עשרת, מעשה מקשה, צוקי־סלעים עשרת המה.

כה עומדים הם, נמרצים, כנשרים בטרם עוף, נכונים להרקיע,

ועיניהם אל שלמה ז'ליכובסקי מסירות ואהבה תשאנה –

ויקרא שלמה בחדוה להם, והקול גדול הביע:

ערב שבועות היום! הבו, יהודים, וברקוד נצא־נא!

הבו ונצא פה במחול, ברקוד כשר לפני המוות!

מה טוב ומה נעים חלקנו! פה בלב השוק, בתוך,

לתת נפשנו נדבה בעד כלל־ישראל, לעלות עולה כליל על המזבח!

גם החומר שבנו כנפש יערוג לכך – נרקוד־נא, יהודים, בלב שמח!

רגע –והוא פושט ידו, מטרה ראשו, מגביה כתף.

וגם רעיו, קדושים תשעה, בעיניהם למעלה ידבקו, –

וירץ אליהם הגרמני, משתער בשצף־קצף,

ועל צואריהם עניבת־החבל מהדק הוא.

שירו שמים וארץ, זמרו, ישיר א־להים, השם המפורש ממקומו,

שירו אתם פה כל דרי מטה, שירו למעלה שוכני ברקיע,

שירו כל ש"י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה,

כי שהם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה!

על־כך שירו שיר־שבח לו תחת שמיים,

זמרו, בני־אדם, תהילה לו!

העוד איש כמוהו ראיתם בעיניים?

כמוהו שני אם נמצא לו?

הללוהו ימים וכל ארץ מתחת,

גבעות, עמקים, עצי־יער רננו!

שירו שיר לשלמה, ליהודי, שירו יחד,

אמרו כא־להים: הוא מצא חן בעינינו!

ושמשות, שירו שיר, וכוכבי כל תבל זו,

זמרו לו באור ונבחת נהעימה.

ספרו־שיר על גבור־גבורים, והלל לו,

פארוהו בשיר, יהודי־היהודים הוא!

הגידו כבודו, אף כי הוא מעודו –

איש בקרב לא הרב, לא קלע חץ פולח,

הללו, אם גם דם לא שפכה זו ידו,

שירו שיר, אם גם אין הוא רוצח.

לא הפך עיר וכפר מימיו לתל־הרס,

לא נשא במכונה כמו סער,

לא הטיל קלעי־מוות באיש עלי־דרך,

לא שלף גם כל חרב מתער.

שאו שיר לגבור עיירה הנדחת,

זו על סמטותיה נגולה,

שירו, דברו לו שיר, ראו מדמותו, היא זורחת

היא דמות הקדוש מזדונסקא־וולא."

לבשת את השריון שלי

כדי שלא אפגע בעצמי

חשבו שאת זו אני

או אני זו את

בסוף החץ פגע בך

נשארתי לעמוד פה לבד

חסין מהכל

מת מבפנים

המוות הוא לא רק למתים

גוויותיי האהובות

איני מספיק לקברן ושוב אני מת

וקובר כעת את גוויתי החדשה

אתי נופל מידיי

והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי

בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.