פתחתי משתמש למרות שכנראה תזהו אותי כדי שלא ישמר לי בכרטיס.
יום שני בצהריים צירים חזקים מאוד, ודיי תכופים.
אני מחליטה לא ללכת לבית חולים כדי שלא יתנו לי זירוז ושאהיה יותר קרובה ללידה.
סובלת מאוד אבל מתעקשת על זה.
עד הבוקר אני עם צירים ואז מפסיקים.
כל הבוקר אני עם צירים פעם ברבע שעה בערך.
מפזרת את הילדים לגנים כאובה ועייפה וחוזרת לבית
נכנסת הביתה ומגלה שאני לא יכולה לעמוד, יש לי לחץ חזק באגן כל כמה דקות
מתקשרת לספר לבעלי שיתכונן אולי הוא יצטרך תכף לצאת מהעבודה אליי.
אני מנסה להכין א.צהריים ורואה שממש אין סיכוי אז מתייאשת והולכת לנוח, שמה את הקטן שלי איתי במיטה שישחק לידי ואני שוכבת.
מרגישה הפרשה גדולה שיוצאת אז קמה לשירותים ומגלה שכנראה הפקק הרירי יצא, פעם ראשונה שזה קורה לי. אף פעם לא ראיתי אותו יוצא.
קצת נלחצתי אבל ידעתי שזה לא אומר כלום ושזה לא מלמד שאני יולדת היום.
עוברת עוד שעה ואני מגלה שאני לא יכולה לקום מהמיטה.
מתקשרת לבעלי להתייעץ איתו,
מספרת לו על המצב והוא אומר לי שהוא בא, אמרתי לו שלא יודעת אם כדאי כי אין לי צירים אז זה לא לידה.
הוא מתעקש שאם אני לא יכולה לעמוד אז שאלך להיבדק (ותודה לו על העקשנות הזאת).
מתייעצת גם איתכן כאן בפורום ואתן מדרבנות אותי להיבדק.
הוא מגיע, אני הולכת עם אמא שלי לבית רפואה והוא נשאר עם הקטן בבית.
מגיעים, האחות מקבלת אותי ושואלת למה באתי.
אמרתי לה שאין לי צירים ויצא לי הפקק הרירי וקשה לי לעמוד.
האחות התגובה: "בלידה חמישית את כבר אמורה לדעת שלא באים רק בגלל הפקק הרירי אם אין צירים. טוב תעלי למיטה נעשה מוניטור" (ורק בגלל המשפט הזה אני מספרת את הסיפור לידה שלי, אף פעם לא כתבתי סיפור לידה)
אני בלב שלי מרגישה לא נעים שככה ננזפתי ושאולי באמת סתם באתי.
עושים מוניטור, האחות: "יש לך צירים כל 10 דקות, אלה לא צירים של לידה. לכי תחכי לרופא שיקרא לך"
יצאתי לחדר המתנה מחכה לרופא ואז קוראים לי לעשות אולטראסאונד לבדוק מנח לפני הרופא.
הטכנאית: את יודעת באיזה מנח הוא?
אני: בטח, מנח ראש
הטכנאית: מנח רוחב
אני: זה אומר שבטוח לידה בניתוח??
הטכנאית אומרת שכנראה שכן.
אני יוצאת ממנה מזועזעת ובהחלטה שאני פה לא כדי ללדת אלא כדי להפוך אותו. אני לא יולדת בניתוח.
מתקשרת לספר לבעלי.
מגלה שלפני בתור יש בערך 15 נשים.
אחרי עוד חצי שעה של המתנה לרופא אני אומרת לאמא שלי שזה ממש מיותר שהיא תחכה איתי, אני לא יולדת עכשיו ויש פה תור ארוך, שתלך הביתה ואקרא לה אחרי שאדבר עם הרופא.
היא בהתחלה לא רוצה ללכת אבל כשהזמן עובר ולא קוריאם לי היא משתכנעת והולכת.
כל זמן ההמתנה אני יושבת ומחכה, רוב הזמן אני בסדר חוץ מכל 5 דקות שיש כאב חזק באגן ל2 שניות שגורם לי לעצור את הנשימה ןאז עובר ואני בסדר.
אחרי נצח הרופא קורא לי, אני קמה אליו וכמעט נכנסת לחדר ואז רצה אחות ואומרת לו "אולי תקבל קודם את היולדת ההיא? היא בוכה פה ונראה שממש סובלת"
הרופא אומר לה שהוא כבר קרא לי ובאתי אז יקבל אותי ואני האחרונה שלו אז אם יוכל אחר כך יתעכב ויקבל גם אותה. (עוד נס בשרשרת הניסים)
אני מתיישבת מולו ואומרת לו: אני לא באתי ללדת, עכשיו גיליתי שהעובר במנח רוחב אז באתי להפוך אותו.
הוא מסתכל עליי ואומר: את נראית בלידה, תעלי מהר למיטה. קודם נבדוק פתיחה ואחכ נדבר
אני עולה למיטה, הוא בודק פתיחה ואומר: מה אני מרגיש פה, אני לא יודע מה אני מרגיש פה.
מוציא את היד ומכניס שוב: מה זה? מה אני מרגיש כאן?
אוי זה היד! תעצרי, אני לא צוחק איתך. אל תנשמי, אל תזוזי, אל תלחצי.
הוא רץ לדלת וצועק "צוות לחדר שלי מהר, היא בלידה"
פתאום החדר מתמלא במלא אנשי צוות, הרופא מודיע להם שצריך להוציא אותי עם המיטה.
הם אומרים לו שזה מסובך. הוא הולך לדלת ובדרך מעיף את כל מה שמפריע, הכיסא, השולחן שלו ומודיע להם "היא יוצאת עם המיטה הזאת עד החדר ניתוח"
תוך כדי שגוררים את המיטה אחד מתחיל להפשיט אותי, אחר להוריד לי כיסוי ראש, עוד אחת את התכשיטים ואחד עם טפסים מקריא לי מה רשום תוך כדי ריצה במסדרון.
מגיעים לכניסה לחדר ניתוח, הוא סגור.
מדליקים אורות מכינים אותו לניתוח, אומרים לרופא שאין רופא שיכנס לניתוח והוא מיד אומר שהוא יכנס.
ואז מישהו נזכר לשאול אותי "הודעת לבעלך?"
אני אומרת להם שלא ומתקשרת אליו ומבקשת שיעדכן את אמא שלי.
אני חותמת קשקוש כל שהוא על הדף כי מכריחים אותי ואז שואלת אותם אם אני בטוח יוצאת חיה מהניתוח.
הרופא החמוד רואה שאני בוכה ומתנצל שהכל ככה מהר ובלחץ "פשוט אני חייב להשיג אותו לפני שהוא ממשיך לצאת" ולא עונה על השאלה שלי.
מכניסים איתי לחדר ניתוח ומיד מתחילה להרגיש ששמים לי כל מיני חומרים על הבטן (אולי חיטוי, לא יודעת) .
אני נלחצת ואומרת להם שלא יחתכו אותי כי לא נרדמתי.
אחרי שנייה כנראה נרדמתי 😅
התעוררתי אחרי לא יודעת כמה זמן כדי לגלות שתודה לה' הצליחו להציל אותי ואת התינוק.
לכאבים שלא הכרתי מעולם.
אני עוד מתאוששת מהניתוח, מהפחד הזה למות.
אמא שלי כמובן הייתה עם יסורי מצפון שלא הייתה שם אבל אמרתי לה שזאת אשמתי, אני שלחתי אותה. ובתכלס, לא חושבת שהיה מועיל לי אם מישהו היה שם כי גם ככה הכל היה מהיר ובלחץ.
אהה והקטע הכי מדהים.
יום חמישי שלפני הלידה הסתובבתי בבית והרגשתי תחושות מוזרות באגן.
ניסיתי לתאר לבעלי מה אני מרגישה אז אמרתי לו ש"זה מרגיש כאילו התינוק דוחף את היד שלו".
לא היה לי מושג שיש דבר כזה, לא שמעתי מעולם על תינוק שהוציא את היד.
ואת כל הסיפור הזה כתבתי גם בשביל לנסות להשתחרר עוד קצת מהסיפור הזה כי עדיין זה צרוב בי.
וגם כדי להגיד לכל אחת כאן- תקשיבי לעצמך. שכולם מסביב יגידו מה שהם רוצים, כולל הרופאים והאחיות.
אם את מרגישה שמשהו לא תקין, שמשהו לא רגיל, שאת צריכה להיבדק- תלכי!
עדיף ללכת 100 פעמים סתם ולא לפספס את הפעם אחת שהייתה נצרכת.
ותודה לה' על כל הניסים שבדרך.
על בעלי שדירבן אותי ללכת
על הרופא שלא ויתר על התור שלי לטובת מישהי שנראתה ונשמעה יותר סובלת
ו.ודה ענקית לכן על הדרבון והעידוד באותו יום להיבדק ובכלל שליוויתן אותי בלי שידעתן בדיוק את הפרטים אבל נתתן הרבה כח עד שנכנסתי לניתוח
ועל זה שהתינוק ואני בריאים ושלמים וחיים.
סליחה על האורך, לא תיכננתי לכתוב כל כך הרבה.
האמת שהזמן טס גם לי