לפני כמה זמן כתבתי מייל לאחותי ותיארתי לה איך הייתה מסיבת יומולדת הביתית שלי.
ארוחה טעימה עם אמא והגיסות, היה מאוד כיף ונחמד, נשים נהדרות שאני אוהבות. אבלללל,
חלק ניכר מהשיחה עסק סביב חוויות הריון-לידה-חתונה-זוגיות-עיצוב הבית-הרשמה למעון.
הגעתי לגיל שזה מעצבן אותי. זה היומולדת שלי, למה אתן מדברות על דברים שלא קשורים אלי? למה אתן מדברות על דברים שלי אין?
זה לא שאני העליתי נושא והשתיקו אותי, חלילה. פשוט זה גרם לי להיות שקטה יותר, ולהאזין. במקום לפטפט בעליזות.
אני כל כך מתביישת לכתוב את זה, כולן נחמדות ומתוקות וחוגגות לי יומולדת וככה אני מרגישה?
אז כן, זה מה שאני מרגישה ונמאס לי להתייסר מאשמה על זה. זה לא הדבר היחיד שעובר לי בראש, זה לא שמבחינתי הערב הלך לפח והוגדר כאסון מוחלט. זה בא ביחד, זו תחושה חמקמקה בתחתית של הלב, ביחד עם שמחה והנאה ונינוחות של ארוחה טובה.
אני באה לומר שהדואליות הורגת אותי. גם שמחה ונהנית מהערב וגם קצת עצבנית שמדברות על דברים שלא רלוונטיים אלי. המורכבות הזאת גם מבהירה לי שאני לא רוצה שיזהרו לידי, אני רוצה שיתנהגו בטבעיות, אני לא חולה אנושה שמדברים לידה על תוכניות לשנה הבאה. הכל בסדר איתי. אני רוצה שידברו חופשי, אבל גם שלא יגרמו לי מבוכה.
כמה אפור, רגשות סותרים שמתישים את הנפש.
זה קורה לי המון לאחרונה. בעבודה למשל, בנות מדברות על חופשה זוגית או ארגוני חתונה ואני פשוט נהיית שקטה יותר, אין לי מה להוסיף בנושא. זה לא שאני רוצה שהשיחה תמיד תעסוק בי או בדברים שקשורים אלי, זה פשוט גורם לי להרגיש נחסרת.
