(לי זה נשמע מאוד מוזר- 'תחושת ביטחון'.. אפשר לחשוב שמי שסיים קרבי מסתובב עם נשק או משהו.. אבל לפעמים פה בפורום בנות טוענות את זה)

מעניין לשאול בכלל- למה בנות מצפות שהבנים יתנו להם ביטחון?

למה זה חלק מהדרישות המקובלות מגבר?

ומה עם גברים שגם הם שבריריים ודורשים גב, תמיכה, מישהו שאפשר להישען ולסמוך עליו?

כי הרי זה- כבר לא ממש לגיטימי בתרבותנו המתקדמת..

אמנם יש לנו שכל, אבל עדיין יש לנו דחפים משותפים עם בעלי חיים - נפש בהמית.

כנראה שזה טבוע כדי לגדל צאצאים בצורה בטוחה

אמרת שמעניין אותך מה הסיבה... זאת הסיבה. 

יש הרבה שלא יצאו עם בחור שלא יכול לשרת בצבא, ובחר בש"ל..

גם פה זה מראה על סולם ערכים?

התכוונתי בשאלה לבחור שעשה צבא מול בחור שעשה ש"ל,

ובחור שעשה קרבי מול בחור שעשה תפקיד גוב'

אני בכוונה מאוד מאוד נזהר, שלא להכליל, ועשיתי את זה לאורך כל השרשור פה..

אבל איכשהו המון פעמים כשמדברים על תופעה נרחבת שבואי נודה על האמת- לא הכי אידיאלית או טובה,

'בורחים' למקומות האלה של כל אדם לגופו ולא להכליל... ואז לא מתמודדים בעצם עם התופעה.

לא יעזור כמה שיהיו הסתייגויות...

ואח"כ לטפל בתופעה

זה לא עוזר לאנושות להגיד- 'אה, כל אחד הוא בפני עצמו'. זה לא מקדם כלום

אני עשיתי צבא, שירות קרבי.

ולכן אין קשר בין השרשור הזה אליי.

חוץ מזה, שאני רגיש לתופעות כאלה שנראות לי לא צודקות. וזה המניע שלי בשרשורים מעין אלה. מנסה למצוא צדק, או לחילופין להראות שזה לא צודק. לגבי האפשרות השניה- מספיק לי שאדם אחד יתעורר.

אני רגיש לזה שאני רואה פה שרשורים שכואבים את התופעה, ואנשים באים ואומרים להם- כל אחד לגופו. כי הם יודעים שזו תופעה.. וזה הרבה יותר מאשר 'ההיא החליטה ככה' ו'ההיא רצתה ככה'

אני שם תופעות על השולחן, כדי שידברו עליהם. במיוחד כאלה, שמעדיפים לדחוק הצידה.

כן, אני מרגיש שצריך לדבר על הדברים האלה.

המטרה שלי היא לעזור לבירור של כולנו

כי המצאנו כלים פסיכולוגיים מבריקים כדי להשקיט מצפון... כל מיני אמירות שאנחנו תמיד שולפים מהכובע.

או למשל התפיסה ההומניסטית של 'כל אחד ומה שהוא בוחר' תוך התעלמות מוחלטת מתופעה, מקולקטיב..

יש הרבה פעמים אנשים שנוח להם לברוח למקומות האלה ולסיסמאות, ולא להתמודד עם הדברים עצמם.

זה לא משנה לי פרקטית.

קרי:

השאלה היא שאלה תיאורטית, כי אני רוצה ליישב את הסתירה בין האידיאל למציאות שאני מרגיש בנושא הזה.

ואין לה שום השלכה פרקטית עליי, או על אחרים.

והמטרה השניה, היא שאם אכן אין סיבה הגיונית (אני לא יודע ולכן אני שואל)-

שאנשים יתעוררו, ויבינו,

שהתירוצים האלה לא נשמעים טוב בעיני אף בחור נורמלי.

ושכדאי לעשות חישוב מחדש.

תסלחו לי. זה שטויות.

בצבא הייתי עם נשק, אז יכולתי להגן.

עכשיו אין פה שום ענין של בטחון. 

אני לא אוכל להגן עליכן יותר מכל אדם אחר (רק אומר כדי להוציא מהסרט).

אז אין קשר בין 'עשה צבא' לבין תחושת ביטחון..

לכן לרצות בגלל זה- נשמע לי או טענה שתלושה מהמציאות (ותמחלו לי), או טענה שבאה לכסות על האמת-

שאין באמת תירוץ מספיק אמיתי. ואז אני נוטה לחשוב שהכיוון הוא.. להרשים את הסביבה.

וזה נראה לי ממש ילדותי, כמו חיילים קרביים שמנסים להראות לכולם כמה הם גיבורים גם כשהם לא..

(אלה שלמשל בצבא לא עושים כמעט כלום שהם לא חייבים, והעיקר שיהיה על הנשק מלא שיפצורים וכו' כשהם נוסעים ברכבת..

בעיני אדם שהוא צנוע הוא הרבה יותר גיבור)

(כותב כאדם שעשה שירות קרבי)

גם בפורום הזה הטענה הזאת נשמעת מידי פעם

שוב, תלוי באדם. לא קשור לצבא/ לא צבא

שנעלמים, שהחברה בכלל לא מנסה או רוצה אפילו לגלות. ומעדיפה לדחוק הצידה.

אנשים נפלאים ונהדרים, שלא פעם אחת ולא שתיים, מתקשים מאוד בדייטים בגלל עיני בשר.

אנשים ממש טובים, שלא רוצים שכל פעם, מחדש, לא יהיו מעוניינים בכלל לשמוע מי הם ולהכיר אותם קצת יותר, בגלל טייטל מסוים וכללי, שאף בחורה כמעט לא טרחה לבדוק לעומק.

אנשים גדולים שהחברה פשוט מקטינה אותם.

אז אני מסכים איתך, יש הרבה בחורים שהם אוצרות שלא הסתדר להם הצבא/ קרבי וכדומה- אבל אף אחד לא גילה אותם או לא מעוניין לגלות את האוצרות האלה.

ולשמוע מה אתה חושב על הדברים הבאים -

הדיון החברתי (להכיל את כל מי שבקצוות של החברה משום מה) 

לא שייך מתי שמדברים על "האם אני רוצה לצאת איתו/ה או לא?"

כל אחד בנה לעצמו סולם ערכים מסויים עד שהוא הגיע לפרקו.

וכל אחד בוחן על פי הסולם ערכים האישי שהוא קיבל/בנה.

יכול להיות מאוד שערך מסויים יהיה גדול במיוחד אצל אדם מסויים וממש קטן אצל אדם אחר.

ראוי להצטער על זה שאנשים מאמצים סולם ערכים 'שיטחי'

אבל זה בלי קשר לחיפוש בן/בת זוג אלא לכל החיים בכלל.

ובנוסף לכך -

אם תגיד לי שכל הדיון מדבר לא על סולם ערכים שאדם כזה או אחר

אלא על "איך בוחנים הצעה" - גם זה - משהו שבונים באופן אישי.

ולכן אם משהו בנה את זה בצורה עקומה (הוא בוחן בצורה לא יעילה וכך מפספס הצעות שיכולות להתאים לו) -

ממש לא כואב לי על האדם שנמנעו לצאת ממנו בגלל סיבה שיטחית כי החסרון הוא לא בו.

החסרון הוא אצל מי שלא יודע לבחון הצעות - לכן הוא מפספס הצעה ממש טובה ושווה עבורו - מתפלל על זה  שיפקח את העיניים בשביל עצמו. 

אבל ממש הדיון החברתי לא מתחיל פה בכלל.

נראה לי שזה מבזבז כוחות לזעוק את הזעקה החברתית מתי שלא צריך.

בעיקר מה שמפריע בדרך החשיבה (הרגישה מאוד! שזה יפה) שהבאת היא שזה נשמע כאילו אנשים צריך לעשות חסד/צדק עם צעות המגיעות אליהם. כל אחד באופן אישי מחליט על פי קריטריונים מסויימים.

אני לא עושה טובה לאף אחת שאני רוצה לצאת איתה.

אף אחת לא עושה לי טובה אם היא רוצה לצאת איתי.

לכן אני לא כועס על אף אחת שלא רוצה לצאת איתי (או אם בנאדם אחר), גם אם זאת תהיה מהסיבה הכי לא מוצדקת שיש.

זה פשוט לא עניין של 'צדק'.

החלטות אישיות שלה - אני לא נכנס לקבלת החלטות אישית של אף בנאדם.

קודם כל, הייתי מחלק בין המקום הפרטי של ההעדפות של כל אחד ואחד באופן פרטי,

לבין תופעה כללית- חברתית.

ואני אסביר מה הסיבה שאני מחלק.

אני מחלק את זה, דווקא בשביל להגיד שכן, יש קשר בין היחיד אל החברה אליו הוא משתייך.

ככה אני מאמין. אני מאמין אמנם שלכל אחד יש רצונות פרטיים ונטיות נפשיות וייחודיות אישית, אבל אני לא חושב שהחברה שלנו, קרי- של עם ישראל, מתחילה אצל היחיד. לפי ראות עיני, אצל הגויים זה ככה- כך חברה נוצרת, זה מה שקורה אצלה. אין באמת קשר פנימי בין יחיד אחד ליחיד אחר.

ולכן- הגישה האינדיבידואלית- שיש בה אמנם הרבה צדק, אבל צדק מסוים- יכולה להתאים לגויים. אני חושב שאצל עם ישראל, לנתק בין הרצונות הפרטיים של כל אחד לבין הציבור- זה לא נכון, וזה עוול.

כי בעם ישראל היחיד נובע מהחברה כולה, ולא להיפך.

אני יודע שזה נשמע כמו דבר תורה, אבל אני לא מתייחס לזה כדבר תורה, אלא כתורת חיים.

מבחינתי- זה היחס שאנחנו צריכים להתייחס ממש בחיים.

לכן, אני חושב שלמרות שיש לכל אחד ואחד רצון פרטי, ולמרות שאני משתדל לכבד את הרצון הפרטי של כל אחד-
אני חושב שיש שורשים כלליים שמעצבים גם את הפרט,

וברגע שמתקנים אותם- זה ישפיע על כל אחד, אולי בצורה אחרת, אולי לחלק בצורה כללית.

עד כאן הרעיון הסכמטי.

עכשיו אני אדבר על הגישה שלי לנושא בפועל:
אני מאמין מאוד בשני הדברים הבאים:

המקום האישי של היחיד,

והמקום של החברה.
 

בעיני, המקום של היחיד חשוב מאוד!

אני לא אוהב תופעות של 'עדר', 'עיצוב דעת קהל' וכדו' כאילו אין לנו ערכים עצמאיים, ודעות ורצונות שאנחנו חשבנו עליהם מבלי שיתנו לנו אותם בכפית.

עברנו את שלב הילדות. התבגרנו. כמו שאמרת, אנחנו אנשים מספיק בוגרים עם רצונות וגישות משלנו.
ה' לא סתם ברא את כולנו. "כשם שפרצופיהן שונים".. לכל אחד יש משהו שאין בחברו.

אבל.
בלי לסתור את מה שאמרתי עד פה, בעיני, הערך של הכלל הוא יותר חשוב. הוא יותר אמיתי, יותר מלמד, יותר נכון.

זה שהוא יותר- זה כמו שלוי הוא יותר מישראל, זה לא אומר שהשני פחות חשוב- 

אבל בעיני אין פה בכלל התנגשות בין שני הערכים. כיוון שבעיני, העולם הוא הרמוני ומסודר- היחיד משפיע על הכלל, הכלל משפיע על היחיד, כל מה שהשתנה זה רק המיקום שלו בסולם החשיבות. זה הכל.

ולכן:

כשאני נפגש עם בחורה והבחורה לא רצתה להמשיך לצאת/ אפילו להיפגש-

אני מעריך שיש לה שיקולים מספיק טובים ומספיק בוגרים.
אלא אם כן.. היא תגיד לי מה השיקול ומה עומד מאחוריו.

ואז- כן, בעיני הגיוני שזה יהיה שיקול לא מוצדק, או כן שיקול מוצדק- תלוי בשיקול עצמו.

לכן אני לא אשפוט. כי אני לא יודע.

מה שאין כן- כשמדובר בתופעה חברתית, כללית.

כשמדובר בתופעה- יש לי פה כלל מספיק חזק בשביל להגיד שיש פה משהו לא תקין, כאשר בעיני הוא לא תקין.

מה בעיני לא תקין?
תשובה: כבשר ודם כמובן שרק מה שהמוסר האנושי אומר שהוא לא תקין- אני אחשוב שהוא לא תקין.

אבל.. המוסר האנושי משתנה. לכן בזה- אולי בלתי אפשרי להיות שיפוטי כלפי אחרים. זה הסיבוך של הפוסט- מודרנה.

הענין הוא, שיש לנו תורה, ויש לנו מידות, ויש לנו אמיתות אובייקטיביות. נכון שיש מחלוקות, אבל בתחום המידות והנפש- אני חושב שיש בין היתר גם דברים די ברורים. לפחות מבחינת המגמה, הכיוון.
זה מה שנותן לי סמכות לשפוט.

שוב- לא אנשים, אלא תופעות חברתיות (בכל מקרה לא שופטים אנשים.. מקסימום את המעשה, אם יודעים מה עומד מאחוריו).

כפי שהקדמתי, אני חושב שהתפקיד שלנו כחברה הוא בין היתר בהחלט להיות אנשים טובים, שחושבים על אחרים. ובשביל זה- אני מבין שכל אחד נמדד לגופו, אני מקבל את זה שלכל אחד יש רצונות חופשיים,

אבל כחברה, עלינו מוטל לדאוג אחד לשני! אנחנו עם אחד.

בעיני לא הגיוני, שיהיו אנשים שמראש- בגלל הטייטל המסויים-

כמעט ואף אחת (!!) לא רוצה להיפגש איתם. לא תגיד, אחת, שתים שלוש או עשר שכל אחת עם רצון פרטי.

זה לא איזה משהו אקראי. זו מגמה. ומגמה שלא מתכתבת לי עם האכפתיות והערבות לאחרים. יש לנו, כחברה, אחריות לכוון את הרצונות שלנו למקום נכון יותר. כל אחד ממקומו.

עכשיו. לא אמרתי לבוא להתחתן כדי לעשות חסד. פה מדובר על אנשים פרטיים.

אני מדבר על זה, שאנחנו כאנשים פרטיים אמנם, אבל שהם חלק מחברה אחת-

יש לנו תפקיד להתכוונן.

יש לנו תפקיד לזכך את המידות.

ה' נתן לנו מצוות והנהגות כדי לזכך אותנו. והם עושים אותנו גם לעם אחד.

אבל כשהרצונות לא לגמרי מכוונים על פי תורה-

אז האחדות פחות מתבטאת..

אני נגד שכל אחד יתייחס לחתונה כמקום פרטי ואישי, ותסלח לי על המילה- אגואיסטי,

במנותק מהחברה, במנותק מהכלל.

אין ברירה אלא לחזור לשורש מתוך המקום האישי של כל אחד ואחד.. שאולי המקום הזה נראה קצת מצמצם, אבל הוא לא. רק בהתחלה זה נראה ככה (עיין מוסר אביך א', ב' כמדומני).

התורה רק מדייקת את המקום האישי שלנו, לא משמידה אותו.

זה לא אמור להביא למקום ולהרגשה כאילו אנחנו מתחתנים מתוך חסד..

כי קודם כל- זה אומר שאנחנו אנשים טובים, שהסרנו מעלינו את העטיפות החיצוניות.

כשאנחנו נהיה בגישה כזאת, ונחיה את זה-

אני מאמין שנתמקד בעיקר, שזה מה שהתורה מכוונת,

וזה יפתור הרבה מאוד אתגרים שנמצאים אצל רווקים רבים.

יחסית כתבתי בקיצור, ואולי קצת בצורה של ראשי פרקים.

אם צריך להרחיב- בשמחה.. אני פשוט קצת עסוק כרגע

אבל משהו קטן תפס אותי בעיקר למה שדיברתי - 

"כשאני נפגש עם בחורה והבחורה לא רצתה להמשיך לצאת/ אפילו להיפגש-

אני מעריך שיש לה שיקולים מספיק טובים ומספיק בוגרים.
אלא אם כן.. היא תגיד לי מה השיקול ומה עומד מאחוריו.

ואז- כן, בעיני הגיוני שזה יהיה שיקול לא מוצדק, או כן שיקול מוצדק- תלוי בשיקול עצמו.

לכן אני לא אשפוט. כי אני לא יודע."

ואם היא סיפרה לך וזה שיקול לא צודק...

סימן שהבחורה פועלת על פי עולם ערכים שונה משלך, שלפיו השיקול צודק

או לחלופין - הבחורה עם עולם ערכים זהה לשלך והיא לא פועלת על פיו.

בין אם כך בין אם כך

קצת יוצא החשק להפגש עם בנאדם כזה בכל מקרה. לא?

נראה לך ששייך לכעוס עליה?

ואני לא חושב שכדאי לכל אחד לשפוט מאן דהו,

לא בגלל חוסר ידיעה, 

אלא בגלל שזה לא התפקיד שלנו

"השופט כל הארץ לא יעשה משפט??"

זה תפקיד של הקב"ה לשפוט אנשים

לא של בנאדם כלשהו.

להכנס לזה - זה להכנס ללבה רותחת!

לגבי עיקר דבריך - 

ראוי להצטער על זה שלאנשים אין הצעות - אך לא ברמת הכעס/אכזבה "על מי שלא רוצה לצאת עם"

או שלאנשים יש עולם ערכים לא נכון - בלי קשר ללנ"ו

אין סיבה לכעוס על אף אחד.. כל עוד הוא לא עושה בזדון.

בוודאי שלא אכעס.

מה שכן-

יש לי מערכת ערכים שאני מאמין בה. אם יש לה מערכת ערכים שונה-

ייתכן שאחשוב שמערכת הערכים הזאת שגויה.

אני וודאי לא אכעס, כי ברור לי שמערכת ערכים לא עומדת בפני עצמה ולא תלויה רק ברצון חופשי.

אבל..

יש מערכות ערכים שבעיני- כן, הן לא לגיטימיות.

כפי שהסברתי, ומהסיבה הזאת הסברתי-

(אגב, לא באתי לכתוב סתם אוסף עקרונות כלליים, אלא עקרונות שקשורים אחד לשני).

מערכת ערכים אגואיסטית באופן מוחלט למשל-

בעיני היא לא לגיטימית. ואני חושב שגם בעיני התורה היא לא לגיטימית. ולכן יש לי יכולת קטנה להגיד- שזה לא ענין של נרטיב, זה ענין של אמת. של משהו יותר קבוע, וברור. ומוחלט.

כלומר מערכת ערכים שמובילה את האדם לעשות כל דבר ולהחליט כל דבר אך ורק מתוך הסתכלות צרה על עצמו.

אבל אני לא אכעס עליה כמובן.
אני אבין שככה היא גדלה,

אני אבין שכיום אנחנו בבעיה ערכית לא פשוטה, עד כדי כך שאפילו להגדיר את זה כבעיה- כבר אי אפשר; וכחלק מהתרבות הקיימת- שאנחנו מאוד מושפעים ממנה, אנחנו אימצנו לעצמנו אמירות של העולם התרבותי הזה.

והאתגר הוא כפול ומכופל, מכיוון שכידוע לנו, לכל דבר ערכי שהעולם אומר- נמצא לזה מקור בתורה, נמצא יסודות. לא כל יישום נמצא- כמו שיטות פסיכולוגיות, אבל העקרונות- בוודאי נמצאים.

ומה הבעיה בזה?
שבכל פעם שאנחנו נתקלים במגמה ערכית ורוצים לאמץ אותה בפועל בחיים שלנו- אנחנו מוצאים מקור תורני. וזה מעולה, כי באמת המקור של זה נמצא בתורה, זה דבר ה'.

אבל-

אנחנו מאמצים גם את סדרי העדיפויות.

אנחנו שוכחים, שאמנם לכל דבר יש מקור בתורה,

אבל יש גם סדר, יש אובייקטיביות מסוימת, יש ערכים עיקריים יותר ויש כאלה שהם אמורים לשרת אותם ולא להיפך.

מרוב מקורות אנחנו לא רואים את היער.. מרוב שהכל נראה לנו ערכי וצודק אנחנו, במילה אחת-

מבולבלים.

ואז בעצם מה שקורה הוא- שמהדלת האחורית,

התרבות הכללית מכניסה לנו את הפוסט מודרניזם.

שאין אמת. שאין ערך יותר מרומם ויותר כללי- שכולל את הפרטים האחרים.

עם כל הכבוד לערך האינדיבידואלי, הוא אמור לשרת מגמה. והמגמה הזאת מספיק כללית בשביל לא לשעבד אותו, בשביל לרתום אותו מרצונו החופשי אליה, בשביל לכלול גם אותו, בין כל שאר הפרטים האחרים וללא כל סתירה ביניהם.

המגמה היא מגמה של ציבור, של ממלכת כהנים וגוי קדוש, של ערבות הדדית, של חסד. של צדק חברתי.

כן כן, צדק, חסד וכו'.. כל הדברים שהפרט לא אמור להתחתן מתוכם-

אבל הוא כן אמור לשרת אותם בחייו.

ולכן בעיני, דייטים אמור לשרת את הצדק החברתי.

בנות ישראל שהיו מחוללות בכרמים, לבשו בגדי לבן כדי שלא לבייש את מי שאין לה- את העניות.

סליחה?! מי שאין לה- אז מה לעשות- ככה היא גדלה, יש לה מנטליות אחרת. למה היא בכלל אמורה להיפגע? הרי כל אדם וסיפור חייו.

אבל התורה לא אומרת ככה.

כי אנחנו לא אנשים פרטיים. אנחנו אדם אחד. 'ואתם צאני צאן מרעיתי, אדם אתם'- 'אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויים אדם'.

זה צריך להתבטא גם בדייטים,

והתחושה שלי שבדורנו,

מכיוון שהוא דור גדול,

שמתכונן לגאולה השלימה בע"ה-

הערכים שנמצאים בתחתית המדרג- אע"פ שהם חשובים מאוד- הרצונות והערכים הפרטיים-

באו והחליפו מקום עם הערכים שבראש המדרג- אלו הכלליים.

ככה עובד איזון.

קודם כל יש ערך מאוד חזק שמתעמר בערך האחר, המקום של הפרט נדחק הצידה לגמריי בגלות, והוא לאט לאט חוזר למקומו. ובשביל זה הוא חוזר ומתעמר בערך הכללי. עד שיימצא האיזון המיוחל.

לי אין כ"כ סבלנות לחכות לאיזון הזה... אני מחכה כבר לגאולה שלימה בב"ה.

ואני חושב שאנחנו כבר מספיק זמן נמצאים במקום הפרטי. הפנמנו אותו יותר מדי טוב כבר..

לפעמים יש תחושה אמנם של 'אזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמרא', אבל מהצד השני גם הבחינה של-

'ייתיה ולא אחמיניה'.. כמובן שהתחושה הזאת היא זמנית עד שנגיע למקום הנכון.

כיום, בעיני, אני הקטן ממה שקצת ראיתי ברב קוק ובדעתי הקטנה- אנחנו לא במקום הנכון.

אנחנו בתקופת המעבר. אנחנו באמצע הדרך, שאמנם גם לו יש חשיבות, אבל הוא ממש לא מנותק מהעתיד. הוא אמור להוביל אליו..

וזו תקופה מאוד מייסרת. במיוחד את האנשים שמצפים כבר לגאולה, לאיזון, לבריאות כדברי הרב קוק.

עם הפסקה האחרונה אני בוודאי מסכים, וכפי שכתבתי-

אכן. אנחנו לא שופטים אף אחד.

גם מעשים אנחנו לא שופטים.. אני נותן את זה לחז"ל,

חז"ל שפטו, חז"ל אמרו אילו ערכים נכונים, אילו הנהגות לא נכונות.

הכל זה חז"ל, והכל כנגד המעשה בלבד ולא כנגד האדם.

באשר ללדון לכף זכות- זה נושא בפני עצמו,

אני חושב שלדון לכף זכות זה לא להתעלם מהמציאות, אלא לראות אותה לעומקה,

להסתכל על השורשים של התופעות או המעשים ולא רק על המעשים עצמם.

להגיד שתופעה מסויימת שגויה או מעשה מסוים שגוי-

זה אמנם מעיד במידה מסוימת על האדם, ואין מה לעשות. יש גם את הכלל של 'הודאת בעל דין כמאה עדים דמי'. אדם גם מעיד על עצמו במעשיו.

אבל זה כמובן רק כנגד המעשה, לא כנגד הכוונה- לגבי הכוונה רק שופט הארץ יכול לעשות משפט.

לגבי השורה התחתונה-

איני מסכים.

ראוי להצטער על זה שאין לאנשים הצעות כמו בעבר,

אבל זה לא 'במקרה'.

לכן, ראוי להצטער גם על ירידת הדורות,

ובמקום לקבע אותה כעובדה מוגמרת-

לשאוף לתקן אותה.

בנוסף, עצם ההכרה בבעיה, כבר מציבה אותנו במקום טוב יותר. גם כלפי ה'.

אחרת- יש פה שתי ירידות. ירידה אחת היא עצם זה שאנחנו במקום שמייצר לנו תופעות שפחות מדוייקות ומכוונות לדעת תורה, מה שדיברנו עליו,

וירידה נוספת- שאין אנו מכירים בזה.

ועיין מהר"ל בהקדמתו החשובה לספר באר הגולה. זה רעיון שלו, אני הקטן רק צינור.

אני מסכים.

ראוי להצטער על עוולות חברתיות.

חוסר צדק חברתי, גם אם הוא תוצאה של המון החלטות אישיות.

אמנם בצורה מעשית אני מוסיף על זה-

שאנחנו נתקלים בזה נגדנו

או נגד חבירנו - ממש עדיף שזה לא יוריד את רוחנו.

שלא נתלה בטעות את החסרון בנו או בחברינו.

בהצעה הראשונה שלי - משהי דחתה את ההצעה שלי מסיבה שאני בכלל לא מעריך,

והרגשתי שזה ממש "גיטה וידה באין כאחת" שאני במילא לא רוצה לצאת איתה אם היא ככה היא חושבת.

אם אדם בטוח בהחלטות שהוא עשה בחיים -

אני ממש אצטער לשמוע שהוא לא שלם איתם בגלל שיהיו כאלו שלא ירצו לצאת איתו.

האם לפי זה, שירות קרבי שקול בעצם לבחור עם מורכבויות (משפחתיות נגיד) שהן חיזקו אותו או שהוא מתמודד איתן..?

(אני חושב שזו לא המציאות)

אז מה שמשנה זה לא צבא אלא זה שהוא עבר קשיים.

אז השאלה היא האם בחור שעשה שירות קרבי בעיני בנות זה בדיוק כמו בחור שעבר אתגרים לא פשוטים בחיים?

כי נראה לי שבחורה שמעוניינת לצאת עם בחור קרבי, ובחורה שמעוניינת לצאת עם בחור שעבר קשיים בחיים (למשל עם נכות מסוימת, או עם מורכבות משפחתית)-

מדובר פה על שתי בחורות שונות לחלוטין...

ולכן בוחר בש"ל,

או לא יכול לעשות קרבי ולכן בוחר בג'וב,

או יכול לעשות קרבי ורואה את תפקידו בג'וב.

זה לא כ"כ דומה,

כי לא שאלתי על בחור שלא תורם..

דיברתי על בחור שעושה צבא מול בחור שעושה ש"ל, או קרבי מול ג'ובניק.

או בחור שבוחר לא לעשות צבא כדי לגדול בתורה

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אלגריה

נסיה

אבל אלו היו חתונות קיץ

הייתי בחתונת קיץ והיה מאד נחמד

בחורף אני לא יודעת איך זה.

בגלל האיזור, לא מאוד קר שם בחורף . 

יש גם מקום בחוץ (כסאות ושולחנות) שכנראה הם מסתמכים עליו כחלק מהאולם

אולי תשאל ממנהל האולם/ אנשים שמכירים מי שהתחתן שם בחורף טלפון של זוגות שיוכלו לתת לך התרשמות מדוייקת יותר . 

האולם קטן, 400 - 350 איש.

מעריך את הבדיקה.

נבדוק אם רלוונטי

שלא יהיה אופציה בפנים?

לא תמיד יש גשם בחורף ולא תמיד כה קר

ונבחר באותו יום או יום לפני

בס"ד

היה מאוד יפה, זכור לי כקצת קטן (לפחות ברחבה של הבנות) ואני לא יודעת מה טיב האוכל כי הייתי בחוץ במהלכו בגלל עוצמת המוזיקה והאורות המהבהבים.

כן אציין שמנה שם עלתה די הרבה לפני 7 שנים...

מעניין, המחיר שראיתי לא היה ממש גבוה