(לי זה נשמע מאוד מוזר- 'תחושת ביטחון'.. אפשר לחשוב שמי שסיים קרבי מסתובב עם נשק או משהו.. אבל לפעמים פה בפורום בנות טוענות את זה)

מעניין לשאול בכלל- למה בנות מצפות שהבנים יתנו להם ביטחון?

למה זה חלק מהדרישות המקובלות מגבר?

ומה עם גברים שגם הם שבריריים ודורשים גב, תמיכה, מישהו שאפשר להישען ולסמוך עליו?

כי הרי זה- כבר לא ממש לגיטימי בתרבותנו המתקדמת..

אמנם יש לנו שכל, אבל עדיין יש לנו דחפים משותפים עם בעלי חיים - נפש בהמית.

כנראה שזה טבוע כדי לגדל צאצאים בצורה בטוחה

אמרת שמעניין אותך מה הסיבה... זאת הסיבה. 

יש הרבה שלא יצאו עם בחור שלא יכול לשרת בצבא, ובחר בש"ל..

גם פה זה מראה על סולם ערכים?

התכוונתי בשאלה לבחור שעשה צבא מול בחור שעשה ש"ל,

ובחור שעשה קרבי מול בחור שעשה תפקיד גוב'

אני בכוונה מאוד מאוד נזהר, שלא להכליל, ועשיתי את זה לאורך כל השרשור פה..

אבל איכשהו המון פעמים כשמדברים על תופעה נרחבת שבואי נודה על האמת- לא הכי אידיאלית או טובה,

'בורחים' למקומות האלה של כל אדם לגופו ולא להכליל... ואז לא מתמודדים בעצם עם התופעה.

לא יעזור כמה שיהיו הסתייגויות...

ואח"כ לטפל בתופעה

זה לא עוזר לאנושות להגיד- 'אה, כל אחד הוא בפני עצמו'. זה לא מקדם כלום

אני עשיתי צבא, שירות קרבי.

ולכן אין קשר בין השרשור הזה אליי.

חוץ מזה, שאני רגיש לתופעות כאלה שנראות לי לא צודקות. וזה המניע שלי בשרשורים מעין אלה. מנסה למצוא צדק, או לחילופין להראות שזה לא צודק. לגבי האפשרות השניה- מספיק לי שאדם אחד יתעורר.

אני רגיש לזה שאני רואה פה שרשורים שכואבים את התופעה, ואנשים באים ואומרים להם- כל אחד לגופו. כי הם יודעים שזו תופעה.. וזה הרבה יותר מאשר 'ההיא החליטה ככה' ו'ההיא רצתה ככה'

אני שם תופעות על השולחן, כדי שידברו עליהם. במיוחד כאלה, שמעדיפים לדחוק הצידה.

כן, אני מרגיש שצריך לדבר על הדברים האלה.

המטרה שלי היא לעזור לבירור של כולנו

כי המצאנו כלים פסיכולוגיים מבריקים כדי להשקיט מצפון... כל מיני אמירות שאנחנו תמיד שולפים מהכובע.

או למשל התפיסה ההומניסטית של 'כל אחד ומה שהוא בוחר' תוך התעלמות מוחלטת מתופעה, מקולקטיב..

יש הרבה פעמים אנשים שנוח להם לברוח למקומות האלה ולסיסמאות, ולא להתמודד עם הדברים עצמם.

זה לא משנה לי פרקטית.

קרי:

השאלה היא שאלה תיאורטית, כי אני רוצה ליישב את הסתירה בין האידיאל למציאות שאני מרגיש בנושא הזה.

ואין לה שום השלכה פרקטית עליי, או על אחרים.

והמטרה השניה, היא שאם אכן אין סיבה הגיונית (אני לא יודע ולכן אני שואל)-

שאנשים יתעוררו, ויבינו,

שהתירוצים האלה לא נשמעים טוב בעיני אף בחור נורמלי.

ושכדאי לעשות חישוב מחדש.

תסלחו לי. זה שטויות.

בצבא הייתי עם נשק, אז יכולתי להגן.

עכשיו אין פה שום ענין של בטחון. 

אני לא אוכל להגן עליכן יותר מכל אדם אחר (רק אומר כדי להוציא מהסרט).

אז אין קשר בין 'עשה צבא' לבין תחושת ביטחון..

לכן לרצות בגלל זה- נשמע לי או טענה שתלושה מהמציאות (ותמחלו לי), או טענה שבאה לכסות על האמת-

שאין באמת תירוץ מספיק אמיתי. ואז אני נוטה לחשוב שהכיוון הוא.. להרשים את הסביבה.

וזה נראה לי ממש ילדותי, כמו חיילים קרביים שמנסים להראות לכולם כמה הם גיבורים גם כשהם לא..

(אלה שלמשל בצבא לא עושים כמעט כלום שהם לא חייבים, והעיקר שיהיה על הנשק מלא שיפצורים וכו' כשהם נוסעים ברכבת..

בעיני אדם שהוא צנוע הוא הרבה יותר גיבור)

(כותב כאדם שעשה שירות קרבי)

גם בפורום הזה הטענה הזאת נשמעת מידי פעם

שוב, תלוי באדם. לא קשור לצבא/ לא צבא

שנעלמים, שהחברה בכלל לא מנסה או רוצה אפילו לגלות. ומעדיפה לדחוק הצידה.

אנשים נפלאים ונהדרים, שלא פעם אחת ולא שתיים, מתקשים מאוד בדייטים בגלל עיני בשר.

אנשים ממש טובים, שלא רוצים שכל פעם, מחדש, לא יהיו מעוניינים בכלל לשמוע מי הם ולהכיר אותם קצת יותר, בגלל טייטל מסוים וכללי, שאף בחורה כמעט לא טרחה לבדוק לעומק.

אנשים גדולים שהחברה פשוט מקטינה אותם.

אז אני מסכים איתך, יש הרבה בחורים שהם אוצרות שלא הסתדר להם הצבא/ קרבי וכדומה- אבל אף אחד לא גילה אותם או לא מעוניין לגלות את האוצרות האלה.

ולשמוע מה אתה חושב על הדברים הבאים -

הדיון החברתי (להכיל את כל מי שבקצוות של החברה משום מה) 

לא שייך מתי שמדברים על "האם אני רוצה לצאת איתו/ה או לא?"

כל אחד בנה לעצמו סולם ערכים מסויים עד שהוא הגיע לפרקו.

וכל אחד בוחן על פי הסולם ערכים האישי שהוא קיבל/בנה.

יכול להיות מאוד שערך מסויים יהיה גדול במיוחד אצל אדם מסויים וממש קטן אצל אדם אחר.

ראוי להצטער על זה שאנשים מאמצים סולם ערכים 'שיטחי'

אבל זה בלי קשר לחיפוש בן/בת זוג אלא לכל החיים בכלל.

ובנוסף לכך -

אם תגיד לי שכל הדיון מדבר לא על סולם ערכים שאדם כזה או אחר

אלא על "איך בוחנים הצעה" - גם זה - משהו שבונים באופן אישי.

ולכן אם משהו בנה את זה בצורה עקומה (הוא בוחן בצורה לא יעילה וכך מפספס הצעות שיכולות להתאים לו) -

ממש לא כואב לי על האדם שנמנעו לצאת ממנו בגלל סיבה שיטחית כי החסרון הוא לא בו.

החסרון הוא אצל מי שלא יודע לבחון הצעות - לכן הוא מפספס הצעה ממש טובה ושווה עבורו - מתפלל על זה  שיפקח את העיניים בשביל עצמו. 

אבל ממש הדיון החברתי לא מתחיל פה בכלל.

נראה לי שזה מבזבז כוחות לזעוק את הזעקה החברתית מתי שלא צריך.

בעיקר מה שמפריע בדרך החשיבה (הרגישה מאוד! שזה יפה) שהבאת היא שזה נשמע כאילו אנשים צריך לעשות חסד/צדק עם צעות המגיעות אליהם. כל אחד באופן אישי מחליט על פי קריטריונים מסויימים.

אני לא עושה טובה לאף אחת שאני רוצה לצאת איתה.

אף אחת לא עושה לי טובה אם היא רוצה לצאת איתי.

לכן אני לא כועס על אף אחת שלא רוצה לצאת איתי (או אם בנאדם אחר), גם אם זאת תהיה מהסיבה הכי לא מוצדקת שיש.

זה פשוט לא עניין של 'צדק'.

החלטות אישיות שלה - אני לא נכנס לקבלת החלטות אישית של אף בנאדם.

קודם כל, הייתי מחלק בין המקום הפרטי של ההעדפות של כל אחד ואחד באופן פרטי,

לבין תופעה כללית- חברתית.

ואני אסביר מה הסיבה שאני מחלק.

אני מחלק את זה, דווקא בשביל להגיד שכן, יש קשר בין היחיד אל החברה אליו הוא משתייך.

ככה אני מאמין. אני מאמין אמנם שלכל אחד יש רצונות פרטיים ונטיות נפשיות וייחודיות אישית, אבל אני לא חושב שהחברה שלנו, קרי- של עם ישראל, מתחילה אצל היחיד. לפי ראות עיני, אצל הגויים זה ככה- כך חברה נוצרת, זה מה שקורה אצלה. אין באמת קשר פנימי בין יחיד אחד ליחיד אחר.

ולכן- הגישה האינדיבידואלית- שיש בה אמנם הרבה צדק, אבל צדק מסוים- יכולה להתאים לגויים. אני חושב שאצל עם ישראל, לנתק בין הרצונות הפרטיים של כל אחד לבין הציבור- זה לא נכון, וזה עוול.

כי בעם ישראל היחיד נובע מהחברה כולה, ולא להיפך.

אני יודע שזה נשמע כמו דבר תורה, אבל אני לא מתייחס לזה כדבר תורה, אלא כתורת חיים.

מבחינתי- זה היחס שאנחנו צריכים להתייחס ממש בחיים.

לכן, אני חושב שלמרות שיש לכל אחד ואחד רצון פרטי, ולמרות שאני משתדל לכבד את הרצון הפרטי של כל אחד-
אני חושב שיש שורשים כלליים שמעצבים גם את הפרט,

וברגע שמתקנים אותם- זה ישפיע על כל אחד, אולי בצורה אחרת, אולי לחלק בצורה כללית.

עד כאן הרעיון הסכמטי.

עכשיו אני אדבר על הגישה שלי לנושא בפועל:
אני מאמין מאוד בשני הדברים הבאים:

המקום האישי של היחיד,

והמקום של החברה.
 

בעיני, המקום של היחיד חשוב מאוד!

אני לא אוהב תופעות של 'עדר', 'עיצוב דעת קהל' וכדו' כאילו אין לנו ערכים עצמאיים, ודעות ורצונות שאנחנו חשבנו עליהם מבלי שיתנו לנו אותם בכפית.

עברנו את שלב הילדות. התבגרנו. כמו שאמרת, אנחנו אנשים מספיק בוגרים עם רצונות וגישות משלנו.
ה' לא סתם ברא את כולנו. "כשם שפרצופיהן שונים".. לכל אחד יש משהו שאין בחברו.

אבל.
בלי לסתור את מה שאמרתי עד פה, בעיני, הערך של הכלל הוא יותר חשוב. הוא יותר אמיתי, יותר מלמד, יותר נכון.

זה שהוא יותר- זה כמו שלוי הוא יותר מישראל, זה לא אומר שהשני פחות חשוב- 

אבל בעיני אין פה בכלל התנגשות בין שני הערכים. כיוון שבעיני, העולם הוא הרמוני ומסודר- היחיד משפיע על הכלל, הכלל משפיע על היחיד, כל מה שהשתנה זה רק המיקום שלו בסולם החשיבות. זה הכל.

ולכן:

כשאני נפגש עם בחורה והבחורה לא רצתה להמשיך לצאת/ אפילו להיפגש-

אני מעריך שיש לה שיקולים מספיק טובים ומספיק בוגרים.
אלא אם כן.. היא תגיד לי מה השיקול ומה עומד מאחוריו.

ואז- כן, בעיני הגיוני שזה יהיה שיקול לא מוצדק, או כן שיקול מוצדק- תלוי בשיקול עצמו.

לכן אני לא אשפוט. כי אני לא יודע.

מה שאין כן- כשמדובר בתופעה חברתית, כללית.

כשמדובר בתופעה- יש לי פה כלל מספיק חזק בשביל להגיד שיש פה משהו לא תקין, כאשר בעיני הוא לא תקין.

מה בעיני לא תקין?
תשובה: כבשר ודם כמובן שרק מה שהמוסר האנושי אומר שהוא לא תקין- אני אחשוב שהוא לא תקין.

אבל.. המוסר האנושי משתנה. לכן בזה- אולי בלתי אפשרי להיות שיפוטי כלפי אחרים. זה הסיבוך של הפוסט- מודרנה.

הענין הוא, שיש לנו תורה, ויש לנו מידות, ויש לנו אמיתות אובייקטיביות. נכון שיש מחלוקות, אבל בתחום המידות והנפש- אני חושב שיש בין היתר גם דברים די ברורים. לפחות מבחינת המגמה, הכיוון.
זה מה שנותן לי סמכות לשפוט.

שוב- לא אנשים, אלא תופעות חברתיות (בכל מקרה לא שופטים אנשים.. מקסימום את המעשה, אם יודעים מה עומד מאחוריו).

כפי שהקדמתי, אני חושב שהתפקיד שלנו כחברה הוא בין היתר בהחלט להיות אנשים טובים, שחושבים על אחרים. ובשביל זה- אני מבין שכל אחד נמדד לגופו, אני מקבל את זה שלכל אחד יש רצונות חופשיים,

אבל כחברה, עלינו מוטל לדאוג אחד לשני! אנחנו עם אחד.

בעיני לא הגיוני, שיהיו אנשים שמראש- בגלל הטייטל המסויים-

כמעט ואף אחת (!!) לא רוצה להיפגש איתם. לא תגיד, אחת, שתים שלוש או עשר שכל אחת עם רצון פרטי.

זה לא איזה משהו אקראי. זו מגמה. ומגמה שלא מתכתבת לי עם האכפתיות והערבות לאחרים. יש לנו, כחברה, אחריות לכוון את הרצונות שלנו למקום נכון יותר. כל אחד ממקומו.

עכשיו. לא אמרתי לבוא להתחתן כדי לעשות חסד. פה מדובר על אנשים פרטיים.

אני מדבר על זה, שאנחנו כאנשים פרטיים אמנם, אבל שהם חלק מחברה אחת-

יש לנו תפקיד להתכוונן.

יש לנו תפקיד לזכך את המידות.

ה' נתן לנו מצוות והנהגות כדי לזכך אותנו. והם עושים אותנו גם לעם אחד.

אבל כשהרצונות לא לגמרי מכוונים על פי תורה-

אז האחדות פחות מתבטאת..

אני נגד שכל אחד יתייחס לחתונה כמקום פרטי ואישי, ותסלח לי על המילה- אגואיסטי,

במנותק מהחברה, במנותק מהכלל.

אין ברירה אלא לחזור לשורש מתוך המקום האישי של כל אחד ואחד.. שאולי המקום הזה נראה קצת מצמצם, אבל הוא לא. רק בהתחלה זה נראה ככה (עיין מוסר אביך א', ב' כמדומני).

התורה רק מדייקת את המקום האישי שלנו, לא משמידה אותו.

זה לא אמור להביא למקום ולהרגשה כאילו אנחנו מתחתנים מתוך חסד..

כי קודם כל- זה אומר שאנחנו אנשים טובים, שהסרנו מעלינו את העטיפות החיצוניות.

כשאנחנו נהיה בגישה כזאת, ונחיה את זה-

אני מאמין שנתמקד בעיקר, שזה מה שהתורה מכוונת,

וזה יפתור הרבה מאוד אתגרים שנמצאים אצל רווקים רבים.

יחסית כתבתי בקיצור, ואולי קצת בצורה של ראשי פרקים.

אם צריך להרחיב- בשמחה.. אני פשוט קצת עסוק כרגע

אבל משהו קטן תפס אותי בעיקר למה שדיברתי - 

"כשאני נפגש עם בחורה והבחורה לא רצתה להמשיך לצאת/ אפילו להיפגש-

אני מעריך שיש לה שיקולים מספיק טובים ומספיק בוגרים.
אלא אם כן.. היא תגיד לי מה השיקול ומה עומד מאחוריו.

ואז- כן, בעיני הגיוני שזה יהיה שיקול לא מוצדק, או כן שיקול מוצדק- תלוי בשיקול עצמו.

לכן אני לא אשפוט. כי אני לא יודע."

ואם היא סיפרה לך וזה שיקול לא צודק...

סימן שהבחורה פועלת על פי עולם ערכים שונה משלך, שלפיו השיקול צודק

או לחלופין - הבחורה עם עולם ערכים זהה לשלך והיא לא פועלת על פיו.

בין אם כך בין אם כך

קצת יוצא החשק להפגש עם בנאדם כזה בכל מקרה. לא?

נראה לך ששייך לכעוס עליה?

ואני לא חושב שכדאי לכל אחד לשפוט מאן דהו,

לא בגלל חוסר ידיעה, 

אלא בגלל שזה לא התפקיד שלנו

"השופט כל הארץ לא יעשה משפט??"

זה תפקיד של הקב"ה לשפוט אנשים

לא של בנאדם כלשהו.

להכנס לזה - זה להכנס ללבה רותחת!

לגבי עיקר דבריך - 

ראוי להצטער על זה שלאנשים אין הצעות - אך לא ברמת הכעס/אכזבה "על מי שלא רוצה לצאת עם"

או שלאנשים יש עולם ערכים לא נכון - בלי קשר ללנ"ו

אין סיבה לכעוס על אף אחד.. כל עוד הוא לא עושה בזדון.

בוודאי שלא אכעס.

מה שכן-

יש לי מערכת ערכים שאני מאמין בה. אם יש לה מערכת ערכים שונה-

ייתכן שאחשוב שמערכת הערכים הזאת שגויה.

אני וודאי לא אכעס, כי ברור לי שמערכת ערכים לא עומדת בפני עצמה ולא תלויה רק ברצון חופשי.

אבל..

יש מערכות ערכים שבעיני- כן, הן לא לגיטימיות.

כפי שהסברתי, ומהסיבה הזאת הסברתי-

(אגב, לא באתי לכתוב סתם אוסף עקרונות כלליים, אלא עקרונות שקשורים אחד לשני).

מערכת ערכים אגואיסטית באופן מוחלט למשל-

בעיני היא לא לגיטימית. ואני חושב שגם בעיני התורה היא לא לגיטימית. ולכן יש לי יכולת קטנה להגיד- שזה לא ענין של נרטיב, זה ענין של אמת. של משהו יותר קבוע, וברור. ומוחלט.

כלומר מערכת ערכים שמובילה את האדם לעשות כל דבר ולהחליט כל דבר אך ורק מתוך הסתכלות צרה על עצמו.

אבל אני לא אכעס עליה כמובן.
אני אבין שככה היא גדלה,

אני אבין שכיום אנחנו בבעיה ערכית לא פשוטה, עד כדי כך שאפילו להגדיר את זה כבעיה- כבר אי אפשר; וכחלק מהתרבות הקיימת- שאנחנו מאוד מושפעים ממנה, אנחנו אימצנו לעצמנו אמירות של העולם התרבותי הזה.

והאתגר הוא כפול ומכופל, מכיוון שכידוע לנו, לכל דבר ערכי שהעולם אומר- נמצא לזה מקור בתורה, נמצא יסודות. לא כל יישום נמצא- כמו שיטות פסיכולוגיות, אבל העקרונות- בוודאי נמצאים.

ומה הבעיה בזה?
שבכל פעם שאנחנו נתקלים במגמה ערכית ורוצים לאמץ אותה בפועל בחיים שלנו- אנחנו מוצאים מקור תורני. וזה מעולה, כי באמת המקור של זה נמצא בתורה, זה דבר ה'.

אבל-

אנחנו מאמצים גם את סדרי העדיפויות.

אנחנו שוכחים, שאמנם לכל דבר יש מקור בתורה,

אבל יש גם סדר, יש אובייקטיביות מסוימת, יש ערכים עיקריים יותר ויש כאלה שהם אמורים לשרת אותם ולא להיפך.

מרוב מקורות אנחנו לא רואים את היער.. מרוב שהכל נראה לנו ערכי וצודק אנחנו, במילה אחת-

מבולבלים.

ואז בעצם מה שקורה הוא- שמהדלת האחורית,

התרבות הכללית מכניסה לנו את הפוסט מודרניזם.

שאין אמת. שאין ערך יותר מרומם ויותר כללי- שכולל את הפרטים האחרים.

עם כל הכבוד לערך האינדיבידואלי, הוא אמור לשרת מגמה. והמגמה הזאת מספיק כללית בשביל לא לשעבד אותו, בשביל לרתום אותו מרצונו החופשי אליה, בשביל לכלול גם אותו, בין כל שאר הפרטים האחרים וללא כל סתירה ביניהם.

המגמה היא מגמה של ציבור, של ממלכת כהנים וגוי קדוש, של ערבות הדדית, של חסד. של צדק חברתי.

כן כן, צדק, חסד וכו'.. כל הדברים שהפרט לא אמור להתחתן מתוכם-

אבל הוא כן אמור לשרת אותם בחייו.

ולכן בעיני, דייטים אמור לשרת את הצדק החברתי.

בנות ישראל שהיו מחוללות בכרמים, לבשו בגדי לבן כדי שלא לבייש את מי שאין לה- את העניות.

סליחה?! מי שאין לה- אז מה לעשות- ככה היא גדלה, יש לה מנטליות אחרת. למה היא בכלל אמורה להיפגע? הרי כל אדם וסיפור חייו.

אבל התורה לא אומרת ככה.

כי אנחנו לא אנשים פרטיים. אנחנו אדם אחד. 'ואתם צאני צאן מרעיתי, אדם אתם'- 'אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויים אדם'.

זה צריך להתבטא גם בדייטים,

והתחושה שלי שבדורנו,

מכיוון שהוא דור גדול,

שמתכונן לגאולה השלימה בע"ה-

הערכים שנמצאים בתחתית המדרג- אע"פ שהם חשובים מאוד- הרצונות והערכים הפרטיים-

באו והחליפו מקום עם הערכים שבראש המדרג- אלו הכלליים.

ככה עובד איזון.

קודם כל יש ערך מאוד חזק שמתעמר בערך האחר, המקום של הפרט נדחק הצידה לגמריי בגלות, והוא לאט לאט חוזר למקומו. ובשביל זה הוא חוזר ומתעמר בערך הכללי. עד שיימצא האיזון המיוחל.

לי אין כ"כ סבלנות לחכות לאיזון הזה... אני מחכה כבר לגאולה שלימה בב"ה.

ואני חושב שאנחנו כבר מספיק זמן נמצאים במקום הפרטי. הפנמנו אותו יותר מדי טוב כבר..

לפעמים יש תחושה אמנם של 'אזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמרא', אבל מהצד השני גם הבחינה של-

'ייתיה ולא אחמיניה'.. כמובן שהתחושה הזאת היא זמנית עד שנגיע למקום הנכון.

כיום, בעיני, אני הקטן ממה שקצת ראיתי ברב קוק ובדעתי הקטנה- אנחנו לא במקום הנכון.

אנחנו בתקופת המעבר. אנחנו באמצע הדרך, שאמנם גם לו יש חשיבות, אבל הוא ממש לא מנותק מהעתיד. הוא אמור להוביל אליו..

וזו תקופה מאוד מייסרת. במיוחד את האנשים שמצפים כבר לגאולה, לאיזון, לבריאות כדברי הרב קוק.

עם הפסקה האחרונה אני בוודאי מסכים, וכפי שכתבתי-

אכן. אנחנו לא שופטים אף אחד.

גם מעשים אנחנו לא שופטים.. אני נותן את זה לחז"ל,

חז"ל שפטו, חז"ל אמרו אילו ערכים נכונים, אילו הנהגות לא נכונות.

הכל זה חז"ל, והכל כנגד המעשה בלבד ולא כנגד האדם.

באשר ללדון לכף זכות- זה נושא בפני עצמו,

אני חושב שלדון לכף זכות זה לא להתעלם מהמציאות, אלא לראות אותה לעומקה,

להסתכל על השורשים של התופעות או המעשים ולא רק על המעשים עצמם.

להגיד שתופעה מסויימת שגויה או מעשה מסוים שגוי-

זה אמנם מעיד במידה מסוימת על האדם, ואין מה לעשות. יש גם את הכלל של 'הודאת בעל דין כמאה עדים דמי'. אדם גם מעיד על עצמו במעשיו.

אבל זה כמובן רק כנגד המעשה, לא כנגד הכוונה- לגבי הכוונה רק שופט הארץ יכול לעשות משפט.

לגבי השורה התחתונה-

איני מסכים.

ראוי להצטער על זה שאין לאנשים הצעות כמו בעבר,

אבל זה לא 'במקרה'.

לכן, ראוי להצטער גם על ירידת הדורות,

ובמקום לקבע אותה כעובדה מוגמרת-

לשאוף לתקן אותה.

בנוסף, עצם ההכרה בבעיה, כבר מציבה אותנו במקום טוב יותר. גם כלפי ה'.

אחרת- יש פה שתי ירידות. ירידה אחת היא עצם זה שאנחנו במקום שמייצר לנו תופעות שפחות מדוייקות ומכוונות לדעת תורה, מה שדיברנו עליו,

וירידה נוספת- שאין אנו מכירים בזה.

ועיין מהר"ל בהקדמתו החשובה לספר באר הגולה. זה רעיון שלו, אני הקטן רק צינור.

אני מסכים.

ראוי להצטער על עוולות חברתיות.

חוסר צדק חברתי, גם אם הוא תוצאה של המון החלטות אישיות.

אמנם בצורה מעשית אני מוסיף על זה-

שאנחנו נתקלים בזה נגדנו

או נגד חבירנו - ממש עדיף שזה לא יוריד את רוחנו.

שלא נתלה בטעות את החסרון בנו או בחברינו.

בהצעה הראשונה שלי - משהי דחתה את ההצעה שלי מסיבה שאני בכלל לא מעריך,

והרגשתי שזה ממש "גיטה וידה באין כאחת" שאני במילא לא רוצה לצאת איתה אם היא ככה היא חושבת.

אם אדם בטוח בהחלטות שהוא עשה בחיים -

אני ממש אצטער לשמוע שהוא לא שלם איתם בגלל שיהיו כאלו שלא ירצו לצאת איתו.

האם לפי זה, שירות קרבי שקול בעצם לבחור עם מורכבויות (משפחתיות נגיד) שהן חיזקו אותו או שהוא מתמודד איתן..?

(אני חושב שזו לא המציאות)

אז מה שמשנה זה לא צבא אלא זה שהוא עבר קשיים.

אז השאלה היא האם בחור שעשה שירות קרבי בעיני בנות זה בדיוק כמו בחור שעבר אתגרים לא פשוטים בחיים?

כי נראה לי שבחורה שמעוניינת לצאת עם בחור קרבי, ובחורה שמעוניינת לצאת עם בחור שעבר קשיים בחיים (למשל עם נכות מסוימת, או עם מורכבות משפחתית)-

מדובר פה על שתי בחורות שונות לחלוטין...

ולכן בוחר בש"ל,

או לא יכול לעשות קרבי ולכן בוחר בג'וב,

או יכול לעשות קרבי ורואה את תפקידו בג'וב.

זה לא כ"כ דומה,

כי לא שאלתי על בחור שלא תורם..

דיברתי על בחור שעושה צבא מול בחור שעושה ש"ל, או קרבי מול ג'ובניק.

או בחור שבוחר לא לעשות צבא כדי לגדול בתורה

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

באופי ובהרגלים מהבית. כי הרבה מהרצונות והצרכים שלנו טבועים בנו מתוך הרגלים שרכשנו בבית ההורים בשנות ילדותינו ובגיל ההתבגרות, ועיצבו את האופי שלנו.

ברור שיש את הדברים המאוד בסיסיים:

התאמה באורח החיים הדתי וההשקפה הדתית, מציאת חן פיזית ורגשית, הרגשת משיכה ותשוקה מאוד כייף לנו ביחד ויש געגוע וחוסר כשלא נמצאים ולא מתראים כמה ימים…

היכולת לנהל שיחה פתוחה, מקשיבה ומכבדת, בייחוד בזמנים של חוסר הסכמה

ויש נושאים שעלולים להיות יותר מורכבים בדרך להחלטה, ומקור לספקות וחוסר ביטחון מה יקרה בעתיד:

מצבים רפואיים ידועים ומחלות כרוניות, האם יש שקיפות מלאה בקשר הזוגי או שיש הרגשה שיש חורים מהעבר שלא ידועים, כסף - האם יש בטחון כלכלי להקמת בית ומשפחה, כלומר לפחות אחד מבני הזוג כבר יכול לפרנס בצורה סבירה, או שהפרנסה תלויה בניסים ונחיה בהתחלה מהיד לפה?

אם כל צד מבני הזוג מגיע מעדה ותרבות אחרת, אשכנזים מול עדות המזרח, עשויים להיות פערי מנטליות.

גם הייתי מכניס כאן את היחס של כל צד בנושא חלוקת אחריות במטלות היומיום, ניקיון, ואחזקת הבית. יכולים להיות כאן פערי מנטליות… הגבר למשל בא ממשפחה שבה האבא לא לוקח חלק בעול תחזוקת הבית ואצלם הכל האמא עושה, אבל אנחנו בדור אחר וכן רוצים שהגבר ישא בעול ובמטלות המעצבנות…

וחשוב לציין שכמה שלא נהיה סגורים ובטוחים בהחלטה, אחרי הנישואים, כשמגיעים לחיים המשותפים ביחד, בהכרח יצוצו דברים חדשים שלא יכולנו לבדוק אותם לפני הנישואים.

אבל כן נוכל להתמודד ולמצוא פתרונות, להכיל הבדלים ולבוא לקראת הצד השני, וגם פה ושם נושאים שלא נוכל לפתור באופן מושלם ונצטרך להתפשר.

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

מה זה להכניס את עצמו לוודאות ואז לראות את הטוב? זה עובד הפוך. רואים את הטוב, נוצר חיבור ורואים פוטנציאל לצמיחה משותפת, ואז בוחרים.

ואם אח"כ יתחרט על הבחירה?

פחד ממחוייבות.

יש משהו עכשיו שגורם לך לחשוב שבהמשך לא יהיה טוב? פער שאינו פתיר בעבודה משותפת, בכוחות משותפים שאת כבר מכירה בשניכם?

אז למה לחשוש ממה שלא קיים במציאות?

פחד הוא דבר נהדר כשהוא גורם לזהירות בהתקדמות, אבל הוא דבר נורא כשהוא תוקע. (אגב, אלו שתי תגובות לפחד לא רק בפן הרעיוני. יש אנשים שכשהם נתקפים בפחד מאיום פיזי הם נדרכים ופועלים הרבה יותר טוב, בחושים מחודדים, ויש שמשתתקים ונתקעים במקום)

אז חדדי חושים, שהפחד יהיה פחד בריא שעוזר להתקדמות ולא תוקע.

החוש שהכי חשוב שיהיה חד הוא הראייה.

עין טובה.

לראות טוב. לחפש את הטוב. לדון לכף זכות, ובעיקר, להאמין בטוב. שהוא קיים, שהוא יכול, שהוא יגדל, והכל שואף אליו.

כי אלוקים טוב.

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"

את רואה בו טוב? הוא עושה לך טוב? גורם לך להיות טובה יותר? הוא רואה בך טוב? ושניכם אוהבים טוב?

טוב מאד.

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.