להיות בדיכאון. (כן, זה מדכא. אם בא לכם לשמוח, תחכו קצת)3,000

(אזהרה: זה ארוך. אם כבר החלטתם לקרוא את זה, אז שתהיו בעניין)
אז היא קראה את הספר. וקראה אותו שוב. ושוב.

היא לא הצליחה להתנתק ממנו.

האישה שבסיפור גוססת מסרטן, שמתפשט לכל הגוף שלה. טוב, היא ככ גוססת. הלב שלה נמק, והוא כבר לא מזרים יותר כוח. היא כמו איירון מן, בסרט השני שלו, כשהאלקטרומגנט שלו שנועד למנוע מרסיסי טיל להיכנס לו ללב, אבל בו בזמן החומר בו השתמש הרעיל לו לאט לאט את הדם. הלב שלה הוא מה שגורם לה לחיות, ומה שגורם לה לרצות להפסיק לחיות.

היא בדקה אם היא בדיכאון. אז מסתבר שהיא בדיכאון קל\כבד. כל אתר אומר אחרת. אבל העיקרון- אותו עיקרון. היא בדיכאון.

זה לא שהיא הולכת לעשות עם זה משהו. לדבר עם ההורים שלה? רק שתנסה שיהיו ביחד באותו מקום בלי להתפוצץ אחד על השני. ואז שתנסה לא להתחרפן עליהם, לצרוח עליהם את כל מה שיש לה להגיד. פעם היא חשבה שבגלל שהיא התרגלה למצב בבית מאז שהיא הייתה קטנה, זה לא ממש השאיר עליה סימן. זה המציאות שלה. עכשיו היא יודעת שהיא בוכה כל זמן שמישהו צועק או מעביר עליה ביקורת, זה לא רק בגלל שהיא מתוסכלת. זה בגלל שהיא פוחדת ממה שאמור לבוא.

חברות שלה? אהמ. בדיוק כמו בספר, היא לא בקשרים מי יודע מה עם החברות שלה עכשיו. פשוט אין לה כוח אליהם. לשמחה שלהם. לחיים המושלמים שלהם.(מסתבר שאחד האתרים טוען שזה גם גם תסמין לדיכאון. מעניין.)

היא מרגישה כאילו היא נשארה מאחור. היא, והלב שלה, שוקעים בחול הטובעני הזה שנקא חיים, וכל השאר מדלגות להם. אפילו לא טורחות להסתכל מאחור.

וגם אם היא תגיד להם. אחת תגיד :כן החיים בזבל. ראית את הפרק האחרון של סוכני שילד? אחת תגיד: כן, הקורונה פשוט מעצבנת. בא לי אולפנה!

כן, בא לי אולפנה. נמאס לי להיות תקועה מול המחשב. אני מאבדת ריכוז, ופעם הייתי מרוכזת ככ גם כשהמורה דיברה על חומר שידעתי, וגם אם היא דיברה על האקלים במישור החוף. (גם אחד מהסימנים לדיכאון. פשיי, מצטיינת)

כן כבר סיימתי את הסדרה הזאת. אני שונאת אותה. כן, אני יודעת שהיא של מארוול ובחיים אחרים הייתי אוהבת אותה. אבל אני לא (מפסיקה לאהוב דברים שאת אוהבת? זה גם אחד הדברים שמרמזים שם)

תאכלי, מישהי תגיד לה. אוכל זה טעים. כן, טוב אוכל זה טעים. כבר כמה ימים שאני זורקת את האוכל בצהריים וחיה על שוקו מהבוקר וארוחת ערב. (תסמיןתסמין, צועק לה האתר. אולי פשוט שיסתום? כן, היא מטומטמת, היא יודעת. תעברו הלאה)

נמאס לה. היא בוכה. זה מדרדר למירור בכי, מלווה בקולות ונזלת. די. נמאס לה להילחם. היא נלחמת על ככ הרבה דברים בחיים שלה. היא נלחמת כדי למצוא איזון בחיים שלה. היא נלחמת לא למרר בבכי שההורים שלה רבים שוב, והיא נלחמת ברצון להתכווץ מתחת מתחת לשולחן. היא נלחמת כדי להספיק את כל השיעורי בית שהמורים שלה מביאים, כי מתברר שהם חיים תחת האשליה שבקורונה הם לא עושות כלום. אז עד 8 היא עושה שיעורים. נכון, היא לא חייבת. אבל יש לה חלומות, לפעמים. היא חולמת על עתיד שהיא, מהנדסת מכונות (היא חולה על מכונות. היה לה חלום להיות מכונאית מטוס, אבל מסתבר שזה מקצוע שלומדים או בחו"ל או בצבא. בעיה לילדה דתייה. ובמוסך לא מקבלים משכורת שאפשר להתפרנס ממנה בכבוד. והיא תתפרנס בכבוד. היא לא תהיה כמו ההורים שלה, שרק חוסכים מדברים חשובים (המקרר ריק הרבה פעמים, חוץ מהאוכל הבריאותי של ההורים שלה. מה לעשות, ככה זה כשכל הורה דואג לעצמו לקניות ולא טורח לקנות משו לבית, כי זה אומר שהם יקנו משו גם להורה ההאחר. לא יעלה על הדעת.) ) עם בעלה, מישהו שמחבק אותה בלילה, (למה שמישהו בכלל ירצה להתקרב אליה, למען השם? ילדה הרוסה, ממשפחה שבדרך להריסה. אנשים אוהבים דברים שלמים, דברים מושלמים) ושידע להעביר לה ביקרות, בלי לצעוק. ואם היא תבכה, הוא לא ייקח אתזה ללב. הוא ידע שהיא לא בוכה בגללו. זה התגובה האוטומטית של הגוף שלה. הם יגורו או ביישוב בבקעה, או ביישוב שהחורף בו מורגש. 

אבל בנתיים.. היא צריכה להילחם. להילחם במחשבות על מוות (זה לא יעזור לה בכלום, להתאבד. היא תרגיש שכל הזמן הזה שהיא שרדה היה לסתם. וגם שה לא שיהיה לה ממש גן עדן אחרי שהיא תמות, נכון? שלפחות יהיה לה למה לצפות. וחוץ מיזה. הפרצופים. המבטים של אנשים שהם יישמעו. גם אחרי המוות, היא בטוחה שהם ירדפו אחריה. כי זה מה שאנשים עושים, בדר"כ. רודפים. ומפילים. ולא רואים ממטר. עובדה. היא חיה עם המשפחה שלה כבר שבועות ולא יוצאת כמעט לשום מקום. כן, גם אחרי הסגר. זה לא שיש לה כוח למקום כלשהו. חוץ מהמדבר. והגשם. אבל זה לא קרוב אפילו, אז אין לה שום קלף.)

להילחם ברצון לדבר על כל מה שרע לה. למה להילחם בזה? כי היא לא רוצה שהמחנכת שלה, והיועצת שלה, והחברות שלה (שלא שמו לב לכלום, גם שהיא פרצה בבכי באמצע זום של חברות. אפילו לא הודעה.)ינהגו בה בכפפות של משי. וידברו עליה מאחורי הגב. וידברו עם ההורים שלה. לא, רק שלא ידברו עם ההורים שלה.

להילחם ברצון פשוט לוותר. היא מדמיינת את החיים בתור הומלסית באמריקה בתור שיחרור. שאין דבר מלבד לשרוד. ואם היא לא שורדת. יאיי. נקודת בונוס. (עוד תסמין. אובדנות. אופס) 

היא מקשיבה לשיר האהוב עליה, 21 guns. היא מרגישה בדיוק ככה.

שקרן שמחפש סליחה מאבן.

הם אומרים שם, בשיר, שנכתב בדיוק עליה, להרים ידיים. לוותר. 

לוותר? להפסיק להילחם? 

גם אם היא לא מתכוונת בכוונה של לוותר על החיים ולמות.

פשוט לשחרר מהחיים? לחיות אותם כמו שהם באים? לא. את החיים שלה היא שומרת ביד מאוגרפת, מוכנה להרביץ לכל מי שייתקרב.

אם זה יעבור, וזה יעבור, היא חייבת להאמין בזה. היא חייבת להאמין בזה. כשזה יעבור, היא תחייה את החיים שלה בתנאים שלה. לא בתנאים של ההורים שלה. היא תדאג לעצמה, וסוף סוף, מישהו ידאג לה. כן נו, המישהו הזה זה היא.

היא בוכה. והיא לא מצליחה לעצור. אחותה הקטנה רוצה לשחק איתה. יש לה משהו עם המדריכה בסניף, אבל עד אז יש לה 20 דקות לעבור. (לאחותה הקטנה. לא לה. היא כבר מזמן עזבה את הסניף) היא מסתובבת עם הגב לעולם, מרוכזת בקיר שמולה. לא, היא לא רוצה לשחק. כן, גם אם זה יעביר את התחושה שסוגרת על הלב המפרפר שלה, שכבר אין לו אוויר. התחושה הזאת תחזור, והיא רוצה להבין אותה כמו שצריך.

אחותה הולכת לסניף. היא הפסיקה לבכות. היא שרה לה בשקט את השירים של הלהקות האהובות עליה.

וקמה.

פותחת את ביטאון חיל האוויר החדש. יש שם כתבה, על טייסת 201. היא מכירה את הטייסת הזאת. 'האחת.' נכתב עליה ספר על זמן מלחמת הכיפורים. הטייסת היתה טייסת הקורנסים (פאנטום) הראשונה. החליפו לה 3 מפקדים בזמן המלחמה, איבדה יותר לוחמים שבויים וקורנסים מכל טייסת קורנס אחרת. והיא גם טייסת הקורנס שהפילה הכי הרבה מטוסים.

חיילי הגף הטכני מהזמן של אז, של מלחמת הכיפורים, שיפצו קורנס. והציבו אותו שם, במקום מישכנה של טייסת 201.

היא מחייכת מבעד לדמעות.

היא מליטה לספר לחברה אחת, רק לחברה אחת, שהיא בדיכאון.

כן, לא יאמינו לה. היא מושלמת בלשחק. לפעמים היא שונאת את עצמה בגלל זה. אבל החברה הזאתי תאמין לה. היא מושלמת. כי היא בנאדם מושלם. וגם, יש מצב, שהיא עברה יותר צרות ממנה.

one, 21 guns..
(כן, אתם מחייכים. אל תשכחו שהיא עדיין בדיכאון. אולי היא תצא מיזה. אולי.)

 

 

נשמה! ❤️שם נורמלי ????
באלי לבוא ופשוט לחבק אותך!

את מוזמנת לבוא ולדבר איתי תמיד!!
תודה(:3,000

אל תדאגי

 

אני מדברת איתךך כשקורה דברים, תהיי בטוחה

 

 

..3,000

נשמה שכמותך❤

עודדת

תודה(:

 

גםאני

...רחל יהודייה בדם
איזה מתוקה את,
העלית לי דמעות לעיניים

ואילו עוצמות..
שתדעי שאת אדם
חזק! ואדם טוב!

לעולם אל תתני לאף אחד
לגרום לך לחשוב
אחרת!

את מהממת,

תמיד פה אם את
צריכה משהו
❤️

את תצאי מזה,
את יכולה להכל,
להכל!
]]3,000

תודה❤

עוד לב ועוד לב

החלטתי לקרוא לרות שזה ארוך...ה' תודה

נגעת בי מאוד! את מותק.

מותר להיות עצובים, וכדאי לדבר על זה..

ולאט לאט אני מאמינה שתשתחררי מזה וזה יחזק אותך ויבנה אותך!!

וסתם עצה ממני- תאמיני שהטוב בעולם עדיין קיים. ואת תזכי לראות אותו ביום שבו תחליטי שאת פורצת את המחסומים וחיה באמת- בשמחה!

בהצלחה נשמה. אבא שבשמיים תמיד אוהב אותך.

..3,000

תודה(:

אמן

ושוב תודה

..בברסלב בוער אש!

אמא. אני יודעת מעכשיו שאני לא יצליח להגיד לך באמת מה הרגשתי.

אין לי בכלל זכות להגיב על דבר כזה. אני יכולה להגיד שכמעט בכיתי . אני יכולה להגיד שכאב לי עמוק עמוק איתה.

אני יכולה רק להגיד שכולי צמרמורת. צמרמורת. איי אך.

ריבונו כמה כאב כמה אה? יאעלה אוף כואב לי על הכל. זה נו..אני לא באמת יצליח להגיד. 

(את כותבת פסיכי. הזיה. אין מילים.)

ותרגישי, פליז תרגישי. (אין לי זכות בכלל, כבר אמרתי) אבל תרגישי חיבוק חזק חזק חזק מילדה שאפילו לא מכירה אותך אבל כל כך הרגישה אותה צועקת שם. את לא יודעת כמה אפילו באמת. אוך ריבונו של עולם אוך.

ונשיקה כזאת מתוקה בלחי..רבי שלמה אומר שנשיקות זה ילדים. נשיקות אמיתיות זה ילדים. קחי ילד ותבקשי ממנו נשיקה. 

ונשיקה וחיבוק ממני,ופף אין לי זכות, אני יודעת אבל הלואי שבכל זאת תרגישי.

(את נסיכת העולם. איזה לב צועק ישלך. מבטיחה ששמעתי.)

..3,000

אין לך מושג כמה ריגשת

וברור שיש לך זכות להגיב. ברור ברור ברור

גם אם לא הצלחת להגיד הכל, את ההרגשה העברת

פשוט תודה

(ואני מרגישה

גם את החיבוק ממך(:

נחמד לשמוע שיש מישהו שומע)

 

אני איתך♥️מציאות.
♥️3,000אחרונה


..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה