(אזהרה: זה ארוך. אם כבר החלטתם לקרוא את זה, אז שתהיו בעניין)
אז היא קראה את הספר. וקראה אותו שוב. ושוב.
היא לא הצליחה להתנתק ממנו.
האישה שבסיפור גוססת מסרטן, שמתפשט לכל הגוף שלה. טוב, היא ככ גוססת. הלב שלה נמק, והוא כבר לא מזרים יותר כוח. היא כמו איירון מן, בסרט השני שלו, כשהאלקטרומגנט שלו שנועד למנוע מרסיסי טיל להיכנס לו ללב, אבל בו בזמן החומר בו השתמש הרעיל לו לאט לאט את הדם. הלב שלה הוא מה שגורם לה לחיות, ומה שגורם לה לרצות להפסיק לחיות.
היא בדקה אם היא בדיכאון. אז מסתבר שהיא בדיכאון קל\כבד. כל אתר אומר אחרת. אבל העיקרון- אותו עיקרון. היא בדיכאון.
זה לא שהיא הולכת לעשות עם זה משהו. לדבר עם ההורים שלה? רק שתנסה שיהיו ביחד באותו מקום בלי להתפוצץ אחד על השני. ואז שתנסה לא להתחרפן עליהם, לצרוח עליהם את כל מה שיש לה להגיד. פעם היא חשבה שבגלל שהיא התרגלה למצב בבית מאז שהיא הייתה קטנה, זה לא ממש השאיר עליה סימן. זה המציאות שלה. עכשיו היא יודעת שהיא בוכה כל זמן שמישהו צועק או מעביר עליה ביקורת, זה לא רק בגלל שהיא מתוסכלת. זה בגלל שהיא פוחדת ממה שאמור לבוא.
חברות שלה? אהמ. בדיוק כמו בספר, היא לא בקשרים מי יודע מה עם החברות שלה עכשיו. פשוט אין לה כוח אליהם. לשמחה שלהם. לחיים המושלמים שלהם.(מסתבר שאחד האתרים טוען שזה גם גם תסמין לדיכאון. מעניין.)
היא מרגישה כאילו היא נשארה מאחור. היא, והלב שלה, שוקעים בחול הטובעני הזה שנקא חיים, וכל השאר מדלגות להם. אפילו לא טורחות להסתכל מאחור.
וגם אם היא תגיד להם. אחת תגיד :כן החיים בזבל. ראית את הפרק האחרון של סוכני שילד? אחת תגיד: כן, הקורונה פשוט מעצבנת. בא לי אולפנה!
כן, בא לי אולפנה. נמאס לי להיות תקועה מול המחשב. אני מאבדת ריכוז, ופעם הייתי מרוכזת ככ גם כשהמורה דיברה על חומר שידעתי, וגם אם היא דיברה על האקלים במישור החוף. (גם אחד מהסימנים לדיכאון. פשיי, מצטיינת)
כן כבר סיימתי את הסדרה הזאת. אני שונאת אותה. כן, אני יודעת שהיא של מארוול ובחיים אחרים הייתי אוהבת אותה. אבל אני לא (מפסיקה לאהוב דברים שאת אוהבת? זה גם אחד הדברים שמרמזים שם)
תאכלי, מישהי תגיד לה. אוכל זה טעים. כן, טוב אוכל זה טעים. כבר כמה ימים שאני זורקת את האוכל בצהריים וחיה על שוקו מהבוקר וארוחת ערב. (תסמיןתסמין, צועק לה האתר. אולי פשוט שיסתום? כן, היא מטומטמת, היא יודעת. תעברו הלאה)
נמאס לה. היא בוכה. זה מדרדר למירור בכי, מלווה בקולות ונזלת. די. נמאס לה להילחם. היא נלחמת על ככ הרבה דברים בחיים שלה. היא נלחמת כדי למצוא איזון בחיים שלה. היא נלחמת לא למרר בבכי שההורים שלה רבים שוב, והיא נלחמת ברצון להתכווץ מתחת מתחת לשולחן. היא נלחמת כדי להספיק את כל השיעורי בית שהמורים שלה מביאים, כי מתברר שהם חיים תחת האשליה שבקורונה הם לא עושות כלום. אז עד 8 היא עושה שיעורים. נכון, היא לא חייבת. אבל יש לה חלומות, לפעמים. היא חולמת על עתיד שהיא, מהנדסת מכונות (היא חולה על מכונות. היה לה חלום להיות מכונאית מטוס, אבל מסתבר שזה מקצוע שלומדים או בחו"ל או בצבא. בעיה לילדה דתייה. ובמוסך לא מקבלים משכורת שאפשר להתפרנס ממנה בכבוד. והיא תתפרנס בכבוד. היא לא תהיה כמו ההורים שלה, שרק חוסכים מדברים חשובים (המקרר ריק הרבה פעמים, חוץ מהאוכל הבריאותי של ההורים שלה. מה לעשות, ככה זה כשכל הורה דואג לעצמו לקניות ולא טורח לקנות משו לבית, כי זה אומר שהם יקנו משו גם להורה ההאחר. לא יעלה על הדעת.) ) עם בעלה, מישהו שמחבק אותה בלילה, (למה שמישהו בכלל ירצה להתקרב אליה, למען השם? ילדה הרוסה, ממשפחה שבדרך להריסה. אנשים אוהבים דברים שלמים, דברים מושלמים) ושידע להעביר לה ביקרות, בלי לצעוק. ואם היא תבכה, הוא לא ייקח אתזה ללב. הוא ידע שהיא לא בוכה בגללו. זה התגובה האוטומטית של הגוף שלה. הם יגורו או ביישוב בבקעה, או ביישוב שהחורף בו מורגש.
אבל בנתיים.. היא צריכה להילחם. להילחם במחשבות על מוות (זה לא יעזור לה בכלום, להתאבד. היא תרגיש שכל הזמן הזה שהיא שרדה היה לסתם. וגם שה לא שיהיה לה ממש גן עדן אחרי שהיא תמות, נכון? שלפחות יהיה לה למה לצפות. וחוץ מיזה. הפרצופים. המבטים של אנשים שהם יישמעו. גם אחרי המוות, היא בטוחה שהם ירדפו אחריה. כי זה מה שאנשים עושים, בדר"כ. רודפים. ומפילים. ולא רואים ממטר. עובדה. היא חיה עם המשפחה שלה כבר שבועות ולא יוצאת כמעט לשום מקום. כן, גם אחרי הסגר. זה לא שיש לה כוח למקום כלשהו. חוץ מהמדבר. והגשם. אבל זה לא קרוב אפילו, אז אין לה שום קלף.)
להילחם ברצון לדבר על כל מה שרע לה. למה להילחם בזה? כי היא לא רוצה שהמחנכת שלה, והיועצת שלה, והחברות שלה (שלא שמו לב לכלום, גם שהיא פרצה בבכי באמצע זום של חברות. אפילו לא הודעה.)ינהגו בה בכפפות של משי. וידברו עליה מאחורי הגב. וידברו עם ההורים שלה. לא, רק שלא ידברו עם ההורים שלה.
להילחם ברצון פשוט לוותר. היא מדמיינת את החיים בתור הומלסית באמריקה בתור שיחרור. שאין דבר מלבד לשרוד. ואם היא לא שורדת. יאיי. נקודת בונוס. (עוד תסמין. אובדנות. אופס)
היא מקשיבה לשיר האהוב עליה, 21 guns. היא מרגישה בדיוק ככה.
שקרן שמחפש סליחה מאבן.
הם אומרים שם, בשיר, שנכתב בדיוק עליה, להרים ידיים. לוותר.
לוותר? להפסיק להילחם?
גם אם היא לא מתכוונת בכוונה של לוותר על החיים ולמות.
פשוט לשחרר מהחיים? לחיות אותם כמו שהם באים? לא. את החיים שלה היא שומרת ביד מאוגרפת, מוכנה להרביץ לכל מי שייתקרב.
אם זה יעבור, וזה יעבור, היא חייבת להאמין בזה. היא חייבת להאמין בזה. כשזה יעבור, היא תחייה את החיים שלה בתנאים שלה. לא בתנאים של ההורים שלה. היא תדאג לעצמה, וסוף סוף, מישהו ידאג לה. כן נו, המישהו הזה זה היא.
היא בוכה. והיא לא מצליחה לעצור. אחותה הקטנה רוצה לשחק איתה. יש לה משהו עם המדריכה בסניף, אבל עד אז יש לה 20 דקות לעבור. (לאחותה הקטנה. לא לה. היא כבר מזמן עזבה את הסניף) היא מסתובבת עם הגב לעולם, מרוכזת בקיר שמולה. לא, היא לא רוצה לשחק. כן, גם אם זה יעביר את התחושה שסוגרת על הלב המפרפר שלה, שכבר אין לו אוויר. התחושה הזאת תחזור, והיא רוצה להבין אותה כמו שצריך.
אחותה הולכת לסניף. היא הפסיקה לבכות. היא שרה לה בשקט את השירים של הלהקות האהובות עליה.
וקמה.
פותחת את ביטאון חיל האוויר החדש. יש שם כתבה, על טייסת 201. היא מכירה את הטייסת הזאת. 'האחת.' נכתב עליה ספר על זמן מלחמת הכיפורים. הטייסת היתה טייסת הקורנסים (פאנטום) הראשונה. החליפו לה 3 מפקדים בזמן המלחמה, איבדה יותר לוחמים שבויים וקורנסים מכל טייסת קורנס אחרת. והיא גם טייסת הקורנס שהפילה הכי הרבה מטוסים.
חיילי הגף הטכני מהזמן של אז, של מלחמת הכיפורים, שיפצו קורנס. והציבו אותו שם, במקום מישכנה של טייסת 201.
היא מחייכת מבעד לדמעות.
היא מליטה לספר לחברה אחת, רק לחברה אחת, שהיא בדיכאון.
כן, לא יאמינו לה. היא מושלמת בלשחק. לפעמים היא שונאת את עצמה בגלל זה. אבל החברה הזאתי תאמין לה. היא מושלמת. כי היא בנאדם מושלם. וגם, יש מצב, שהיא עברה יותר צרות ממנה.
one, 21 guns..
(כן, אתם מחייכים. אל תשכחו שהיא עדיין בדיכאון. אולי היא תצא מיזה. אולי.)
