"נעמי", הוא אוסף אותה אל חיקו.
"שבי, שבי פה בסלע, תרגישי את השיבולים הלחות".
היא לא שמה ליבה להפצרותיו, מתהלכת הלוך ושוב,חופשיה על גבול הסהרורית,
בקו הדק הזה שמפריד בין חופש אינסופי לשיגעון.
טוב לה בשקט שלה. עם הרוח, הטל הרטוב, אדמה קשה כזאת, שמייבשת לה תרגליים.
בסוף החיוך העדין שלה מרצה אותו, והוא ממשיך בבניית האוהל.
"רונן, אני אקפוץ למעיין לשעה קלה, אל תחכו לי". "אבל למה נעמי? שוב התקפת צמחונות?
הוא מתקדם לעברה ומנסה לגעת בה והפעם מהצד האירוני.
"לא, רוני.." היא סוקרת אותו בחיוך מלא אהבה,
"זה רק הירח, הוא מזכיר לי משהו חשוב ששכחתי, זה יעשה לי טוב, אל תדאג, ותהנו!"
"ירח? יש לך שפה סודית עם הבריאה את...תהני מותק. אה, וקחי איתך את המים, ואת העוגה
של מאמוש, בלי גלוטן כמובן, היא לא שוכחת" הוא קורץ ומושיט לה את שקית הנייר הארוזה.
בתוכה הוא מצרף לה מכתב.
מילים שמקפלות בתוכם כל כך הרבה.
דבש, עוקץ. מסע שלם.
תלתלי השטני שלה מתבדרים ברוח.
העדינות שלה מטריפה אותו, עוד מבט אחד לעברה ודי, הוא חייב לתקתק, החבר'ה כבר חוזרים מהכינרת.
אבל המחשבות סוחפות. איך היה יכול לחיות בלעדיה, בלי התפקיד האצילי שתפרה לו.
בלי ההבנה הדקה הזו בשתיקות. הכל הבל ורעות הרוח. נשיפה. מליון זכרונות.
"שששש, לישון מוח, לישון. טוב?" היידים עובדות בקצב, ידיים עבות כאלה, עם מליון ניסיון.
נעמי והשמיים משתחנשים. "כמה כוכבים. וואו. הם תמיד היו פה?" מה היה חסר בעיניים שלה שלא אפשר לה לזהור ככה.
אם רק שמיים היו מסכימים להלוות שתי כוכבים.
"זה מוזר להתאהב בעצמך, אבל זה בדיוק מה שקורה לי, אני כזו נוצצת, פתאום, שנים שהייתי חושך, ומלא שקיעות שרצים אחריהם קילומטרים אבל בסוף מגיעים בדקה האחרונה, הקריטית הזו, בסיבוב האחרון, ומולי היה מלא שחור, נוטף נחיתות".
הרוח אוספת אותה, הצעיף הדק הזה נותן לה תחושה של בית, היא נורא מתגעגעת.
"אני כל כך אוהבת את הבית. כל כך טוב לי שם. מדהים שלמדתי להתאים תעצמי לשם. היו רגעים זוועתיים,
ואולי זה הגיל שעזר, מעניין אם התבגרתי, מעניין מאוד, חבל שאין מד כזה,
שאומר לך בדיוק עוד כמה ימים נשאר לך בסערות האלה"
סערות. אבל לא קרה שום דבר מיוחד.
"אולי אני מהאנשים האלו שמחפשים תיסבוכים,מחפשים משברים כדי לגדול מהם"
היא הולכת, הולכת הולכת, חוצה כביש ישן, שביל עפר, שועטת מהפרדס לפינה השמאלית,
שתי צעדים והנה הרעש הממכר הזה. המים לא מפסיקים לזרום בלילה אם תהיתם לעצמכם.
הם תמיד שם. והם כ"כ טובים לה.
"חודש לא הייתי פה, חודש! זה פסיכי. מה נסגר עם היקום הזה, איך אפשר לא להיות פה חודש.
אני בכלל חושבת שגנעדן נמצא פה, בעולם המסובב הזה. בים, במעיינות. אנשים לא יודעים איך לחיות.
ואולי כי אף אחד לא לימד אותם?
אף אחד לא לימד אותם איך לעצור, איך לנשום. איך לדבר. איך להתבונן בטבע, איך לצייר, לכתוב, לחבק.
מישהו לימד אותם? אה שכחתי..אנגלית ומטמתיקה הרבה יותר בסיסי...
למה בעצם? מה זתומרת, כדי שנלמד לחשב נוסחאות ואז נצליח בחיים, יהיה לנו כסף, עבודה..
פחחח כאילו שלהבין את התאוריה שמאחוריי הכל יעשה אתכם מאושרים.
טיפשים שכמותכם.
לא יודעים לחיות.
בואו תלמדו איך אומרים רגשות, איך קונים חברים אמיתיים.
איך מתחתנים, טוב זה גם אני לא יודעת, איך מתחתנים, לאן זה מתקדם. זה מתישהוא יבוא? מתישהוא פשוט נרצה לחיות לנצח, ביחד? רוננוש, אני כ"כ רוצה. אבל איך בטוחים בזה, איך רואים מה הולך בבפנים באמת, רואים שזה לגמריי הדדי, שאנחנו אחד? למה אין לי רנטגן ללב שלך, אהובון? , אם היה כזה היית בשמחה נותן לי להציץ בו...אני בטוחה"
היא חולצת את סנדלי השוק שלה, עור אמיתי, ישנות כמו תחב, כמה נחלים ושמיים הם עברו, וריצות, וטרוף, ושגעת.
המים קפואים.
היא יודעת שזה הזוי. אבל רגל אחת. לאט לאט. פחדנית שכמותה,והנה עוד אחת. והחוסר תחושה הזה ממכר. אוי אלוקים כמה שהוא ממכר. בערך כמו רונן.
"אלוקים, אם כבר תפשתי אותך, פליז, תיגע לו בלב. אני לא יודעת מה קורה, שלוש שנים זה יותר מידי, אני רוצה בית, אני כל כך אוהבת בית, אני רוצה ילד, גוזל, עובר, אני אימהית בנשמתי, אני רואה את הקסם הזה קורה, זה מדליק. הוא יקום בלילה, ויראה אותי מקדימה אותו, וניגש אל העיניים הגדולות האלו בלול, ונעשה איתו צחוקים, ונשתגע, נשתגע מרוב אהבה, ואז אני אומר לו שטוב לי. והוא לא יצטרך לומר כלום, כי השקט שלנו פשוט יאמר הכל, ואז נדבר שעות, ולא נמשיך לישון, נפטפט, נצחק, נבכה, נכאב, נאהב מידי, הרבה יותר מידי. והכל בשקט שותק. ואחרי שיחת הדממה הזו נאמר תודה לאלוקים, ונסתכל על הלב שלנו, כי הוא שם.
ותינוקוש יספוג את שארית הנשיקות שנאספו בחלל, הופרחו לכל העולם, ולא יהיה חסר אהבה לאיש, לא יהיה חסר כלום. כלום. כלום."
והיא ממשיכה לחלום, בידיה עלים, עיניים עצומות, והמים חזקים והרעש שלהם זה הדבר הכי טהור ומרגיע שקיים בעולם. זו מכבסת לבבות רצינית. האווירה הזאת ממכרת. והיא בקשת שימשיך. שלא תחנק לעולם. שאף אחד לא יעיז להכניס לה מחשבות כאלו מקטינות. לא חולמות, לא ממוצות, שתמשיך.
להיות.
תמיד, בכל מצב.
פשוט להיות. ושהלב שלה יקבל שרות אדיב, ושתמיד יקשיבו לו.
תמיד תמיד.
לא כמו פעם.
והיא מעדיפה לא להיזכר.
כפות הרגליים היחפות שלה הופכות לגוש בוץ עליז, שנהנה להתלכלך, כמו אותה ילדת גואש שהייתה.
והיא מתקרבת לשם, והריח של האש שורף לה עבר מלוכלך. והעתיד עולה בתחינה לשמיים ביחד עם עשן סמיך.
והיא מגיעה.
והוא מתקרב אליה.
שיבולים ועלים ומליון צמרות עצים משתחווים לרגע הזה.
היא רק מביטה לו חזק בעיניים.
והלב דופק בפראות. היא חיה עכשיו בפול ווליום.
אש בוערת לה בפנים, והיא הכי רצינית בעולם.
הכי מפוכחת, הכי מפוקסת. מביטה לו במבט חודר לעיניים.
והעיניים נפגשות. נוזלים לה מים על הלחיים, ולא מהעשן.
והוא רק אומר:
אנחנו ביחד.
והיא לוחשת: לנצח.
ויש שם טבעת. וכוס מורמת.
ורק שתיהם שם. יושבים על סלע באמצע הכינרת.
ועוזרים לירח לחלום ולרקום סיפורים. עוזרים לשמש לעלות.
ולפרוש על העולם את אחת הזריחות הכי יפות שהיו אי פעם.
וזה הכי מציאותי בעולם.
בית. ביחד. לנצח.
רונן&נעמי.
שמיים זרועי כוכבים לוחשים:
"אתם אין סוף".
