אני חושבת שהיא רואה אותי בתור ילדה בת חמש שצריך להציל את הבן שלה מהזנחה.
מסבירה לי שצריך למרוח משחה כשאדום (באמאאאא שלך)
מתעצבנת שלא דאגתי לילד לאוכל (זה ממש שבר אותי, הוא אכל שעה לפני זה והיה פשוט עייף אז בכה והיא כאילו עקצה אותי שאני לא מתייחסת לרעב שלו ושאני צריכה לדאוג לו כשהוא רעב, מה מה מאיפה יכול להגיע לבן אדם לראש שאני לא אדאג לבן שלי לאוכל, פשוט בכיתי לבעלי אחר כך ממש...)
וגם כל מני הערות דביליות מהגיסות בסגנון לא אהבנו את השם שנתת לילד (אהמ.....מה? כאילו בסדר. אבל מי אומר דבר כזה?)
אני כלכך נעלבת ממנה.. מלא הערות, שאלות נדחפות (זה ככה מלפני החתונה, שאלות מממששש לא קשורות על העבר שלי וכאלה כשרק הכרנו, בסגנון אז היה לך חבר רציני...? ואפילו שאלות יותר נסחפות בנושא שלא אפרט מפאת כבודי וכבודה, אבל גברת, אנחנו מכירות שבועיים. מאיפה האומץ????) ופשוט בא לי לבכות..
לא יודעת יותר מה לעשות, משגע, שובר. אני משקיעה כלכך הרבה אנרגיה ביום לחזק את עצמי על האמהות שלי. קשה לי מאד. מאד.
ואני אוהבת אותם, הם משפחה מותק, ואני יודעת שגם הם אותי אבל אני לא מסוגלת עם הסגנון הזה...

