"אבא, אני לא רוצה"! הוא צורח. רפאל ממשיך לשלוח פקודות וחיצים לכל עבר.

"אני הרשיתי לך להיכנס לברכה עכשיו? לא! אז לך לבת-ציון, תעזור לה להתלבש!

מה קורה פה? עוד שעה שבת! אני אמרתי לך לא לגעת בסיר!!!

תרד מפה! עכשיו! אני אמרתי. מה לא ברור?!

אתה רוצה סטירה?"

היא רק מסתכלת עליהם מהצד, שומעת קולות, תלונות, בכיות.

ממיינת אותם למגירת ההדחקות, מביטה מהחלון על השכנים העלומים שלה.

"איפה אמא שלהם בכל הסיפור? למה הם כל היום צורחים שם? אוי..מסכנים..וואי כמה רעש...

אני בסך הכל רוצה להנות קצת מהחדר היפה שלי". הלל סוגרת את החלון ומנסה להתעלם,

שוקעת לתוך עוד אחד הספרים המבלבלים שהיא נתנה לה, האחות החילונית שלה.

"אמא, יוסקה הרביץ לי!" אסתר שותקת, היא רק שוכבת במיטה ואומרת תהילים, זה המקסימום שלה.

כשרפאל רואה אותה ממלמלת זה מרגיע אותו. "אסתר, אסנת דפקה עכשיו בדלת, היא הציעה להביא לנו ספינג' וחלות דבש"

אסתר מביטה בו במבט מזוגג, כאילו מקשיבה לבדיחה טובה, מחזירה עיניה לתהילים.

"ואת יודעת מה אמרתי לה אסתר?" הוא מתעלם מחוסר התגובתיות שהורגל בה בשנתיים האחרונות,

מנסה לפרוק קצת, אז מה שהיא לא בעניינים, וגם אחרי סערה קשה מאתמול בבוקר,

היא עדיין חיה, וזה מספיק לו כדי לפרוק את אוקיינוס הלחץ שבו.

"אמרתי לה, חד וחלק, שאנחנו לא מעוניינים בנדבות של שכנים,

וביקשתי ממנה גם שתפסיק עם משלוחי הרחמים האלו משאר החברים שלהם,

ושאני לא יודע איך הם מתאמים אתזה אבל זה כבר מתחיל להיות לא נעים,

יש לנו מספיק זוגות עיניים רכלניות סביבנו, אנחנו מסתדרים לבד.

 אה, ובסוף אסתר אמרתי לה שבת שלום ושהספינג' מריחים מצויין.

רוצה ספינג' אסתר?"

הוא בוצע את הספינג', דוחף ביס לפיו ברעבתנות ומגיש בידו לאסתר.

"זה טעים" היא נזכרת להגיב, "תמסור להם תודה".

הוא מהנהן ומביט על הקיר, עיניו ננעצות בתמונה שלהם חתן וכלה. "מי זה הזוג הזה? כמה תמימים..."

הם מסיימים לבלוע ביסים מתוקים, כמו בולעים זכרונות ומכחידים עבר מתוק מעל פני אדמה שהייתה פעם, יציבה

. כמה רגעי נחת שהצליח לאסוף לעצמו בתוך ים המטלות שהוא לא עומד בהם ננעלים בחדר,

והנה שלום מנסה לפתוח את הדלת, משלא מקבל מענה,

הדפיקות שלו מאיימות להכריע את יציבות המסמרים של הציר הבלוי, בסוף רפאל פותח.

"לא להפריע לאמא", הוא מתרה בשלום הקטן, גופיה הפוכה שלו לא מדאיגה איש.

על השיחה עם רותי מהרווחה הוא מעדיף שלא לספר לה, גם לא לחשוב עכשיו.

"אנחנו לא צריכים שום עזרה נפשית, הכל בסדר.

אסתר מבשלת וזה מספיק. וחוץ מזה שאוריה כבר בת שבע עשרה, והיא גם עוזרת".

צפירה. שירי שבת מתנגנים מהרמקול השכונתי.

אסתר מדליקה נרות. היא מתאמצת לחייך, רפאל יודע כמה זה קשה לה.

היא רוצה, אבל בסוף הדמעות לא יוצאות, לא מנקות זכרונות יפים,

חושך שבא פתאום באמצע החיים, ואין אחד גדול. אין. יש רק חיוך גדול מרוח על הפרצוף,

ושלום אחד קטן מלוטף על ברכיה, במין חום מלאכותי כזה.

כאילו חום, כאילו בית, כאילו אמא.

משפחת נקי מתיישבת לסעודה, הלל שומעת את שירי השבת שלהם מסתלסלים ברקע.

זה נוגע בה. משהו בפשטות הזה, ב "ח' וה ע' " ואולי זה היחד שהמשפחה המסכנה הזו משדרים פתאום מתוך החלון שלה.

"הלל, אבא עושה קידוש!" הצעקה של אמא נותרת להדהד לה בפינת האוזן. קידוש. קידוש. קידוש.

"למה בכלל?" היא מתאמצת לדחוק את הספקות אבל היא כבר עייפה מידי,

הם זוחלים במיומנות ומכרסמים לה אווירת שבת ילדותית. "אולי זה הכל פסיכולוגי.

כי פתאום כשלא טרחתי להתלבש אני לא מרגישה שום דבר מיוחד".

הגיגים וטענות שלופות נזרקות ופוגעות בכל חלקה טובה שהיא עוד הצליחה לשמור,

כאילו יוצאים מהספר אותם פילוסופים כופרים ותולים בבוז אמיתות ישנות כאלו, תנכי"יות.

במקומם מושיבים יפה יפה את מר שכל ואדון חופש. ואיש לא יכול נגדם.

ובלב שלה מתחוללת מלחמת חורמה, מלחמת פילוסופיות, מלחמת אחים.

ונמאס לה כבר. ואולי היא תשקיט הכל, ותעזוב את השכל המרושע הזה שמאיים לטעון שהיא צבועה.

ואולי עדיף להיות צבועה ונהנית, מאשר לוחמת נצחית?

וזה לא רק השכל, זה בעיקר הלב. כן, הלב. שכבר לא יכול עם אינסוף התנודות שהוא חווה.

אותו לב שמסרב לעכל שיהודית, האחות הגדולה והנערצת,

כבר לא שומרת שבת, והיא בטח עכשיו בעוד מסיבת טבע "מטורפתתת".

                                                     ****

"יום השישי...סברי מרנן..."

"אמן" אוסנת אוריה והלל עונות. ועכשיו תורן של חלות הדבש המסורתיות,

הסלטים שהלל טרחה עליהם נגמרים במהירות, אבא ואמא מדברים בינהם,

אוריה והלל הצמד הבלתי ניתן להפרדה מתדיינות על נושאים ברומו של עולם.

"אנחנו מקבלים עולם, יפה, עם תופעות טבע ואוצרות נדירים,

עולם עם שמיים וים ואנשים ומוח ולב ורגשות וגוף ונשמה ומצבי רוח.."

"ודכאונות ומחדלים וכאבים ותסכולים.." אוריה מוסיפה בכנות.

"והמטרה שלנו היא למצוא מי עומד מאחוריי התפאורה היפה הזו, מה מניע הכל, מה המטרה שלנו, למה אנחנו פה, איך הגענו, ובמה יש לנו להאחז" "בדיוק, וואי אם העולם היה חדר בריחה הוא היה המטורף מבינהם"

,"מצא את הבורא" הלל מצחקקת.

והם ממשיכות לדון שם על השגחה פרטית, ומידות, ונפשות.

על התהוות של עולמות בכל רגע, על קמילה של עולמות ברגע,

על שכנות, על חברות, על עבר, על הורות, בלבולים תהיות, ותשובות.

העומק שם מציף את הלל. זה בדיוק מה שהיא חיפשה.

יהודית נשארה יהודית, עם המסיבות והחופש. אבל בה משהו צמח,

העמוד שידרה שלה לא ינוע עם כל רוח, הוא מחובר למשהו כל כך עמוק בה,

ולא רק שכלית. מחובר לאישיות, לחלומות, לכאבים.

מחובר לנשמה.

הלל מלווה את אוריה לביתה,

בידה חלות דבש

ואור בעיניים.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.