יש כמה אלופי תקשורת בימין. בדיוק כמו ביתר מגזרי ישראל והסביבה, גם הם יודעים להתל בעיתונאים, לתמרן מערכות, לשווק את האינטרסים שהם מייצגים ולקבוע לעתים סדר יום. זה לא מובן מאליו, ולא תמיד היה כך. בדיוק כמו ההסברה הצולעת של ישראל, שנזכרה להתחיל לעבוד רק 20 שנה אחרי הפלסטינים, גם בימין עדיין מתקשים להבין את החשיבות בשימוש המושכל בכלי התקשורת. היא עוינת, היא מתלהמת, היא לא מייצגת, היא שטחית, היא "קליפה". הכל נכון, אבל להגיד את זה ולהמשיך לעצום עיניים, זה לא אסטרטגיה.

כאמור, יש כבר כמה שהבינו, וזה הרבה יותר ממה שהיה לפני ארבע שנים. לא מעט גופים, ארגונים, תנועות ובודדים בימין עובדים על בסיס קבוע עם יועץ תקשורת או דובר, חובב או מקצוען. אלה שלא, והם הרוב, תמיד נשארים בצד המופתע, הממורמר והחבוט. את העובדה שמדובר בתמימות, הבנתי לראשונה בעקבות פרשת נתן עדן זדה. אחרי ששככה הסערה, וכל הגינויים הושמעו, הגיעו קולות אחרים. "למה בתקשורת לא עוסקים בנסיבות שדחקו את עדן לעשות את מה שהוא עשה", שאלו אחדים. "במקום רק להסית נגד המתנחלים, שיעשו דיון על הגירוש, שיעשו כתבה על מקומם של הערבים במדינה. שישאלו למה כדי לעצור את הגירוש, נאלץ החייל ללכת לירות בערבים".

אני באמת חושב שזו תמימות ולא היתממות. חיים שם אנשים שצריכת התקשורת שלהם מסתכמת בעלוני שבת ועיתון "בשבע". אין לי מילה אחת של ביקורת נגד חיים בלי תקשורת, ולא בטוח שהמציאות כפי שהיא משתקפת בערוץ 2 יותר נכונה מאשר זו של "מעייני הישועה". הצרה היא שציבור המתנחלים מעסיק את הכלי התקשורת, ולכן גם כלי התקשורת צריכים להעסיק את ציבור המתנחלים.

מן הכלל אל הפרט

ולמה נזכרתי בזה? כי לפני שבוע כמה מתושבי יצהר אמרו לי שסיקור הספר "תורת המלך" היה לא הוגן. הספר הגיע לידי לפני שבועיים. במהלך האזכרה לרב מאיר כהנא, שבה השתתפו בערך אלף איש, הגיע אלי בחור צעיר והציע לי לרכוש אותו תמורת 30 שקל. קניתי, הכנסתי לתיק והלכתי הביתה. במוצאי שבת, אחרי שקראתי את כולו, שוחחתי עם גורם בישיבת "עוד יוסף חי". לדבריו, המחברים מעוניינים בדיון ציבורי בנוגע לתוכן הספר, ולכן "אנחנו נשמח אם התקשורת תעסוק בספר". שאלתי האם הם לא חוששים שפרסום יגרום לחקירה משטרתית. הגורם אמר שאין חשש כזה, כי הדברים מתבססים על מקורות הלכתיים, כי הדיון הוא תיאורטי, וכי ביצהר לא פוחדים מחקירות. במקביל, החל הקמפיין האינטרנטי, שהמליץ על רכישת הספר, פלוס ציטוטים נבחרים.

ימין שמבין תקשורת. טקס הענקת פרסים לחיילי גדוד שמשון. צילום: באדיבות המטה למען הצלת והארץ.

אחרי הפרסום התחילה המהומה אצלי בביפר, במייל, ובנייד. מקור מהגזרה התקשר בבהלה אחרי שמישהו אמר לו שאני הופך את כל המתנחלים לטייטלים. טלפון מדרום הר חברון סיפר על סמס שקרא להחרים אותי. המחרים, אגב, מעולם לא התקשר אלי, וממילא לא העביר לי מידע. ממש כמו ההוא שמחדש כל פעם את המנוי לעיתון רק כדי שיוכל לבטל אותו בתוספת מכתב זועם לעורך, רק בלי לחדש את המנוי.

אף אחד, אגב, עד לרגע זה, לא טען שהידיעה היתה לא נכונה, שהיו בה מסקנות, שהיא הכלילה, הסיתה, הכפישה או כללה פרשנות. עיקר העצבים, כמו שהצלחתי להבין, נבע מהרעש התקשורתי ומהקונטקסט החסר. (צודקים בנוגע להקשר). "במקום שמעריב יקיים דיון ב'ערבים - בעד ונגד' או בבירור ההלכות המובאות בספר, שוב העדיפו להתפוצץ על שני רבנים שליקטו הלכות בדיני נפשות ולעסוק בטפל".

שיחת טלפון מפתיעה

באותו בוקר, כך סיפר לי אחד התלמידים, קצת לפני רבע לשש, התקשר תחקירן של תוכנית בוקר לרב איציק שפירא. "אולי תבוא אלינו לאולפן? אין סיכוי? אז אולי בטלפון? אבל X מאד ישמח לדבר איתך על הספר". אולי זה המקום לציין שהרב שפירא לא גולש באינטרנט, לא פותח את הבוקר עם גל"צ, לא עיתונים ובטח לא טלוויזיה. אחרי כמה דקות הגיעה עוד שיחה, הפעם מתוכנית אחרת, ואז עוד כמה שיחות מתוכניות רדיו, וגם שי ודרור עם הנימוס הטבעי שלהם. לא רק בימין צריכים להבין תקשורת. גם בתקשורת מתקשים להבין רבנים.