בכל פעם כשאני מתבונן במראה העלובה הזאת אני כמה לרוץ אחרי הבלון הצהוב.
חייב לרוץ כמו מטורף שרודף אחרי הבלתי מושג עד שאני אפול.
ואז, בנחישות מפתיעה אני אקום מהאדמה, אנער מעליי את החול ואמשיך לרוץ אחריו-
אחרי הבלון הצהוב.
אבל אז, בנאיביות, כשהבלון הצהוב רחוק מדי אני עוצר ועוטה את המסכה על פניי, אחת מהן, כי זוהי המסכה שכל האנשים סביבי נוהגים לחבוש.
אני מחפש משהו אחר לרדוף אחריו.. אולי בלון אדום?
הבלבול המייאש שאופף אותי והעלטה המתסכלת דוחקים בי למעוד, הברכיים שלי שרוטות,הפה שלי מלא בנוזל מלוח והריאות שלי מתכווצות, אני עייף מליפול.
ומותש..
אוי אלוהים, כמה שאני מותש.
אני מביט שוב בעצמי במראה, במסכה שבעל כורחי נדבקה לפניי. שוב, כי אלו הפנים שכל האנשים סביבי חייבים לחבוש.
ואני מנסה להיזכר איך ניראות הפנים שלי..
ואני מבין, באיחור, שאני לא זוכר.
אני לא זוכר.
הבועה כובלת אותי והמסכות חונקות אותי ,אני מנסה לנשום אבל אני רק גווע.
ואז.. בנפילה האחרונה ההיא שבין שני ההרים הזרים שהיו מוכרים לי להחריד, אני שוכב על האדמה ומביט לרגע בשמיים האפלים.
וברגע הנצח הזה אני מבין שאני כבר לא יודע.
אני כבר לא יודע לאן עף הבלון הצהוב.
אז אני מוריד את המסכה.
ושותק



