שלום כולן.
אני קוראת פה בפורום כבר שנים(!). חשבתן על זה שיש הרבה נשים בעולם שמכירות אתכן, וירטואלית כמובן , היטב. ואפילו אין להן ניק פה?! סתם קטע כזה...
בעבר התחברתי פה לתקופה קצרה, והתמכרתי - איך לא... אז ביקשתי מבעלי לחרבש משו בסיסמא כדי שלא אוכל להכנס שוב. איך אתן מצליחות להיות גם אמהות, וגם ככ פעילות פה?
יש לי עכשיו חלון זמן של שבוע/שבועיים עד שאתחיל עבודה חדשה אז התחברתי שוב. ואתן נפלאות, מהממות, רגישות ומרגשות אחת אחת!!
טוב, סיימתי להשתפך. לעניינו:
קשה לי בזמן הנידה. מאוד!. מאוד מאוד מאוד!
וככל שעובר הזמן והשנים אני מבינה שזה קצת חריג הקושי שלי.
אנחנו נשואים 12 שנה. 4 ילדים ב"ה. חברים ואוהבים בלב ונפש.
כל פעם בזמן הנידה, משו בי מת, נכבה, כאילו קצת אין טעם לחיים עכשיו..
זה מלווה אותי כל יום כל היום במשך השבועיים הארורים האלה. כל הזמן יושב לי איזה גוש ענק של מועקה בלב. קשה לי ברמות ממש!
ואני אומרת לעצמי, מי ישמע אנחנו כל היום חבוקים 24/7, או מבלים במיטה.. בואו, כמו כולם, עסוקים... החיים עמוסים... לכן אני חושבת ומרגישה שלא הענין המיני הוא הקושי, אלא הריחוק והענין הרגשי יותר.
בעלי יודע כמה קשה לי, ואנחנו מגבירים מאוד את המינונים של היציאות/שיחות/בילויים משותפים בזמן הזה. אבל עדיין קשה לי מאוד ברמה שאני משכנעת אותו כל לילה כמו תינוקת בת שנה: רק חיבוק, העבירה עלי 🙈 .
אני עוברת רכבת הרים רגשית מטורפת כל השבועיים האלה, והופכת לעצבנית, כעוסה, קצרה ועצובה.
יש לי פה עבודה לעשות עם עצמי פנימה, אני יודעת, אבל לא מצליחה לשים את האצבע. פעם, בסביבות פסח, כתבה קמה.ש. למק"ר(לא יודעת לתייג) פוסט על "נפרדות". זה היכה בי חזק, מרגיש לי שזה יכול להיות כיוון של הבעיה שלי, אבל לא מצליחה לדייק לעצמי.
היום קיבלתי מחזור, הייתן צריכות לראות איך בעלי התחנן שננסה לעבור הפעם את זה בשלום... נראה לי שתינו בחרדות מהענין כבר...
אז החלטתי לבקש את עזרתכן, אני ממש רוצה להתקדם בנושא הזה.
וואי, הלואי שאצליח להעיזר בכן 🙏
ושתדענה כולכן, שגם כשאתחיל לעבוד, ואעזוב את הניק הזה ואת הכתיבה פה - אתן עוזרות, תומכות, מכילות ומשמשות קהילה פאסיבית לעודהמון נשים שקוראות פה! אלופות אתן!
אני קוראת פה בפורום כבר שנים(!). חשבתן על זה שיש הרבה נשים בעולם שמכירות אתכן, וירטואלית כמובן , היטב. ואפילו אין להן ניק פה?! סתם קטע כזה...
בעבר התחברתי פה לתקופה קצרה, והתמכרתי - איך לא... אז ביקשתי מבעלי לחרבש משו בסיסמא כדי שלא אוכל להכנס שוב. איך אתן מצליחות להיות גם אמהות, וגם ככ פעילות פה?
יש לי עכשיו חלון זמן של שבוע/שבועיים עד שאתחיל עבודה חדשה אז התחברתי שוב. ואתן נפלאות, מהממות, רגישות ומרגשות אחת אחת!!
טוב, סיימתי להשתפך. לעניינו:
קשה לי בזמן הנידה. מאוד!. מאוד מאוד מאוד!
וככל שעובר הזמן והשנים אני מבינה שזה קצת חריג הקושי שלי.
אנחנו נשואים 12 שנה. 4 ילדים ב"ה. חברים ואוהבים בלב ונפש.
כל פעם בזמן הנידה, משו בי מת, נכבה, כאילו קצת אין טעם לחיים עכשיו..
זה מלווה אותי כל יום כל היום במשך השבועיים הארורים האלה. כל הזמן יושב לי איזה גוש ענק של מועקה בלב. קשה לי ברמות ממש!
ואני אומרת לעצמי, מי ישמע אנחנו כל היום חבוקים 24/7, או מבלים במיטה.. בואו, כמו כולם, עסוקים... החיים עמוסים... לכן אני חושבת ומרגישה שלא הענין המיני הוא הקושי, אלא הריחוק והענין הרגשי יותר.
בעלי יודע כמה קשה לי, ואנחנו מגבירים מאוד את המינונים של היציאות/שיחות/בילויים משותפים בזמן הזה. אבל עדיין קשה לי מאוד ברמה שאני משכנעת אותו כל לילה כמו תינוקת בת שנה: רק חיבוק, העבירה עלי 🙈 .
אני עוברת רכבת הרים רגשית מטורפת כל השבועיים האלה, והופכת לעצבנית, כעוסה, קצרה ועצובה.
יש לי פה עבודה לעשות עם עצמי פנימה, אני יודעת, אבל לא מצליחה לשים את האצבע. פעם, בסביבות פסח, כתבה קמה.ש. למק"ר(לא יודעת לתייג) פוסט על "נפרדות". זה היכה בי חזק, מרגיש לי שזה יכול להיות כיוון של הבעיה שלי, אבל לא מצליחה לדייק לעצמי.
היום קיבלתי מחזור, הייתן צריכות לראות איך בעלי התחנן שננסה לעבור הפעם את זה בשלום... נראה לי שתינו בחרדות מהענין כבר...
אז החלטתי לבקש את עזרתכן, אני ממש רוצה להתקדם בנושא הזה.
וואי, הלואי שאצליח להעיזר בכן 🙏
ושתדענה כולכן, שגם כשאתחיל לעבוד, ואעזוב את הניק הזה ואת הכתיבה פה - אתן עוזרות, תומכות, מכילות ומשמשות קהילה פאסיבית לעודהמון נשים שקוראות פה! אלופות אתן!
ובהצלחה ענקית
:
)
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)