אני מכירה נשים מחכות לרגע הזה להיות בנידה קצת  ''חופש'' מהבעל,

את זכית שאת באמת אוהבת את בעלך ורוצה אותו, רק יקירתי תמשכי לשמור

ביתר שאת ויתר עוז על כל דיני ההרחקות, ומובטח ילדים טובים בראים בנפשם

ובגופם, שוב אני מחזקת אותך ואומרת את זכית למשהו שהרבה לא זוכות,בהצלחה

רבה רבה לכם אמן.

וגם שניכם יחד כזוג,

פשוט מרגש מרגש מרגש לקרוא!!!

זכיתם וזו מתנה עצומה ואוצר יקר ולא מובן מאליו מה שיש ביניכם!

כתבתי כאן בעבר תגובה למצב דומה של תחושת ריחוק או עצבות/בדידות של האישה (במיוחד) בזמן הנידה, אז מעתיקה לך גם :

"

הנקודה של הרגשת הבדידות כאשר אסורים -

זו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (ואולי כולן?) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבההה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!!!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- מממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

אז מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

אבל זה רק מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

זה לא שבעלך לא אוהב אותך פתאום

זה לא שהוא רוצה להתרחק ממך

וברור שגם לא את ממנו

זה בדיוק בדיוק להיפך!

שהוא כל כך אוהב אותך לכן זה כל כך קשה לו!!!

שאת כ"כ אוהבת אותו לכן כ"כ קשה לך!

וזה לא פחות ממדהים!

מדהים מדהים מדהים!

תראי את הקירבה הזו

הרצון הזה

האהבה הזו

איזה כיף ואיזו זכות שיש ביניכם את זה גם אחרי שנים של נישואין!

זה כ"כ לא מובן מאליו וממש לא כולם זוכים לכך!!!

המקום הזה שכתבת,

שדווקא כשאסורים את רוצה קירבה נפשית ומילולית וכו' - זה כ"כ טבעי ונורמלי ושמעתי את זה מכ"כ הרבה נשים (כולל אני עצמי

העניין הוא שלפעמים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!!!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!!!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!!!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!!!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיךלהבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרותאולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו 

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל 

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!!!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יוםפ.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!!!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!!!

בהצלחה!!!

לכולנו!

תמיד טוב להזכיר את זה לכל אחת ואחת מאיתנו

יש כדורים טבעיים כמו רילקסון- יתכן שיעזרו לך! זה טבעי לגמרי ללא מרשם רופא, תנסי פעם אחת אולי זה ישפר את ההרגשה?

כתבת אותי לגמרי!!! זה משהו בנפש... ואם את מתחננת לחיבוק רק בלילה מצבך טוב...

אני פשוט מעריצה את הבעלים שלנו שמתמודדים איתנו גם ככה...

קיצר את לא לבד. רק חיבוק...

עוקבת.

בס''ד

דבר ראשון, התרגשתי מכל מה שכתבת ומן התיוג! 

(וכדי לעשות תיוג, את צריכה לעשות שטרודל ואז לכתוב את האותיות הראשונות של הניק. כשאת עושה את זה נפתח חלון קטן עם כל הניקים שמתחילים עם אותן האותיות ואת צריכה לבחור את השם המתאים )

קראתי את כל השרשור בין אתמול בערב לבין הבוקר. קיבלת כל-כך הרבה תשובות חכמות וטובות ב''ה! 

מכיוון שאת מרגישה שמה שאת חווה יכול להיות קשור לעניין הנפרדות, אני אנסה להרחיב קצת על הנושא הזה. (אני לא התמודדתי עם הקושי הספציפי שאת מתארת. אבל כפי שקראת אז אני בהחלט נזקקתי לעשות עבודה סביב נושא הנפרדות).

-

נישואין הם אחת המתנות המופלאות ביותר שהקב''ה ברא לבני אדם.

הקשר שנרקם בין בני הזוג, כשהם כורתים ברית ביחד, ובונים בית ביחד, ונהנים ביחד, ושמחים ביחד, ועוברים משברים ומכשולים ביחד, ומתבגרים ביחד, ומקימים משפחה ביחד --- הקשר הזה הוא קשר מיוחד במינו, וזה דבר פשוט פלאי ומדהים.

כל הבנייה, ההשקעה והנתינה ההדדית האלה גורמות לשני אנשים שונים, שגדלו באופן נפרד לחלוטין, להתמזג לכדי דבר אחד חדש - לזוג 

ברגע שאנחנו הופכים לזוג, אנחנו חולקים את השמחות ואת הקשיים אחד של השני.

אנחנו מבקשים להיות כאן אחד עבור השני.

אנחנו במסע הזה יחדיו. אנחנו ביחד.

וכאמור, תחושת הביחד הזאת היא אחת המתנות היפיפיות ביותר שקיימות בעולם.

-

העובדה שאנחנו חיים ובונים ביחד גורמת לכך שמן הסתם עם הזמן נוצרת גם חלוקת תפקידים מסוימת. ברמה הטכנית כמו ברמה הרגשית (אחד מבשל, מפזר למסגרות ומעניק הרבה הקשבה. השני עושה קניות, מטפל בחשבונות ומעודד מצוין בעת משבר וכו').

חלוקת התפקידים הזאת מאפשרת לנו להיות יעילים יותר. כל אחד מתמקד בסך מסוים של פעולות, מתמקצע בהן מפעם לפעם, וכתוצאה מזה מבצע אותן בצורה הטובה ביותר.

כפועל יוצא של חלוקת התפקידים הזאת, אנחנו גם מפתחים תלות מסוימת אחד בשני. כמו שני שותפים לעבודה שתלויים אחד בשני. זאת התפתחות טבעית, הגיונית, בריאה, טובה ונכונה.

-

ולפעמים קורה שהתלות שאנחנו מפתחים מתחילה להיות להיות גדולה מדי. איך יודעים שזה המצב? מה הקו שמפריד בין תלות לת.ל.ו.ת? לעניות דעתי, הגבול עובר איפה שמתחילה להיות פגיעה בתפקוד שלנו. 

* אם אני מוכרחת שבעלי ירים אותי כשאני לא מרגישה טוב, עד כדי כך שאם הוא לא יבוא לעזור לי, אני אשאר תקועה במצב הרוח הירוד שלי - יש כאן פגיעה מסוימת בתפקוד שלי.

* אם אני לא מסוגלת להכיל מצב רוח לא טוב אצל בעלי, עד כדי כך שאני אושפע בצורה קשה מלראות אותו מכונס בעצמו - יש כאן פגיעה מסוימת בתפקוד שלי.

* אם אני לא מסוגלת להיות לבד עם עצמי, עד כדי כך שאני חייבת את בעלי לצדי כל הזמן, וזקוקה שהוא יהיה שותף לכל מה שאני רוצה לעשות - יש כאן פגיעה מסוימת בתפקוד שלי.

* ועל זה הדרך...

-

מה בעצם קורה במצב כזה שהתלות הפכה לגדולה מדי? התפתחה בתוכנו הנחת יסוד שאומרת ש''האושר שלי תלויה בבן הזוג שלי''. או במילים אחרות: ''בן זוגי אחראי על האושר שלי''.

זאת תפיסה בעייתית מכיוון שבמציאות, אני, ורק אני, יכולה להיות אחראית על האושר שלי. אפשר להסתכל על זה מכמה כיוונים:

במישור הרוחני: החיים שלי הופקדו *אצלי*, ולא אצל מישהו אחר, קרוב ככל שיהיה.

במישור הפרקטי: מי שהכי מומחית לעצמי - זאת אני. אני זאת שמסוגלת לזהות ולמלא את הצרכים של עצמי בצורה הטובה והמדויקת ביותר.

במישור הרגשי: קשה מאד לנהל קשרים בריאים כשאנחנו מצפים ממישהו אחר להיות אחראי על האושר שלנו. זה מעמיס יותר מדי על השני. זה הופך אותו לאחראי לא רק על האושר שלו עצמו (וזה כבר עולם ומלואו) אלא גם על האושר שלי. ולא רק שזה עלול להכביד עליו, אלא בעיקר - סביר שזה לא באמת יעבוד (ראי סעיף קודם) כי הוא לא יוכל תמיד לקלוע ולפעול 'נכון', כפי שאני רוצה וצריכה.

-

לסיכום, מותר ורצוי להיעזר בשני. זאת אחת הסיבות שהתחתנו ואחד הפלוסים הגדולים שמרווחים מנישואין. עזר כנגדו. אבל קשר בריא הוא קשר שנשען על שני יחידים, כשיש לכל אחד מהם מידה רבה של עצמאות (ברמה הטכנית וברמה הרגשית).

בבראשית, בפרק א', בסיפור של בריאת אדם הראשון כתוב: ''זכר ונקבה בראם''. המדרש מספר שבמקור הקב''ה ברא יצור דו-פרצופי, עם צד זכרי וצד נקבי, כששני הצדדים האלה מחוברים ביחד באזור הגב. יותר מאוחר, הוא הפריד ביניהם והפך אותם לשני יצורים נפרדים.

הקב''ה היה יכול לברוא את העולם כך שכשני אנשים מתחתנים, הם גם חוזרים להיות אדם אחד. בגוף, בנפש, בהכל. אבל זה לא מה שקרה. בעולם שלנו, כשאיש ואשה מתחתנים, הם ממשיכים להיות שני אנשים נפרדים. כל אחד נשאר בגוף שלו. כל אחד נשאר עם הרצונות שלו. כל אחד נשאר עם ההרגלים שלו, המחשבות שלו וכו'.

הם נשארים שני אנשים נפרדים. שזוכים לזוגיות.

* עם מצבים של מיזוג - זמנים של אינטימיות רגשית. של אישות. של שיחת נפש. של ניסיון משותף שצולחים יחד. של בנייה משותפת...

* ועם מצבים של מרחק - כשכל אחד נמצא במקום העבודה שלו. כשהם נמצאים במצב של אי הסכמה, כשהם זקוקים ל'ספייס', במישור הגופני בזמנים שהם אסורים אחד לשנייה...

יתכן-יתכן שזה אחד הדברים שההלכות האלה באות ללמד אותנו. או לחזק בנו. המסוגלות להיות אדם שלם, בלי להיות תלויים אחד בשני יתר על המידה. (כידוע אנחנו לא יודעים את הסיבות האלוקיות של המצוות. אבל מותר לנסות למצוא להן עומק, יופי ותועלת. כמו שאפשר לראות איך השבת תורמת למשפחתיות לדוגמה).

-

באופן מעשי, יכול להיות שעצם הדיון הזה כבר פתר / יפתור לך את הקושי בעזרת ה'.

למקרה שתרגישי צורך להעמיק יותר, אני חושבת על שתי שיטות שעשויות לעזור מאד בנושא הזה של נפרדות:

* 'שיטת העבודה' של קייטי ביירון.

* 'שיטת ימימה' (מתייגת את @דבורית היקרה שמכירה מקרוב. אני טרם זכיתי).

בהצלחה יקרה!!!! ❤❤❤

תודה רבה לך על זה.

בס''ד

ממש תודה על המילים, קודם כל!! ❤

את מאד צודקת, המון פעמים זה קשור לחסכים / משקעים / דברים לא פטורים / חוויות מהעבר -- שיש לכולנו (או לרובנו), כפי שכתבת.

אני מאמינה שבסופו של דבר זה שילוב של שני הדברים - חלוקת התפקידים (גם ברמה הרגשית) כתוצאה מהחיים יחד; ומילוי החסכים.

במילים אחרות, אני חושבת שהשותפות שנוצרת [ומי שאומר 'שותפות' אומר גם 'תלות', גם כשמדובר בתלות בריאה לחלוטין, כמו בשותפות עסקית], היא אחד הדברים* שמאפשרים לדברים הלא פטורים לצוף על פני השטח ולבקש את תיקונם. סוף סוף, יש לנו על מי להישען לגבי שלל דברים (בתמורה לכך שאנחנו מעניקים שלל דברים אחרים לקשר ולשני). אז אנחנו נשענים... זה נכון לגבי דברים טכניים, וזה נכון גם לגבי צרכים רגשיים, כולל כשהצרכים האלה נובעים מדברים שקשורים לעבר שלנו.

הנישואין (ואגב גם ההורות) מעניקים לנו ''הזמנות שנייה'' לתקן כל מיני דברים מהעבר ולרפא אותם. זה דבר מדהים.

לפעמים, מדובר בדברים שרק על-ידי טיפול אפשר להגיע אליהם. ולפעמים אפשר להגיע לריפוי ולתיקון בכוחות עצמינו. 

זה נשמע לך יותר ככה?

*יש עוד דברים, כמו האינטימיות.

בס''ד

תודה יקרה! נקודה חשובה באמת!

בס''ד

את המחשב ולמצוא את ההודעה שלך. תודה מותק 💜💜💜💜💜

בס''ד

כמה ימים בטבע עם עצמך ככה!!! איזו מיוחדת את...

את מדהימה שאת ככה מקדישה לעצמך את הזמן לעבד את כל זה. שאת עושה איפוס. זה כל-כך אמיץ מצידך!!!

תצליחי בכל אהובה, ושוב תודה שכתבת.

אז נאסרנו, ולי גם מאוד מאוד קשה בזמן הנידה. יכולה להיות עם דמעות בעיניים שעות.

אז ביום השני של הנידה החלטתי שאנחנו יוצאים.

לא בקטע של דייט. אלא פשוט שמהלידה (שנה) לא היה לני זמן שהיינו רק אנחנו.

הרגשתי שבזמן הנידה מה שהכי קשה לי זה שאני מרגישה ככ בודדה ורחוקה...

אז בוקר אחד, ביום החופשי שלי, הילדה במעון. רבנו כל הלילה וכל הבוקר ואז הוא היה צריך לצאת לעבודה ודקה לפני מצאנו את עצמנו שתינו בוכים(!!!!!) אז אמרתי לו לקצת חופש העבודה ויצאנו לקניות. כי לילדה אין בגדים. אבל באמת באמת כי היינו חייבים את זה.

אז הצבנו מטרה, חוזרים בלי דמעות בעיניים, בלי גרון חנוק, בלי להרגיש רחוקים...

וזה עבד!!!

ב"ה אנחנו שבוע אחרי היציאה, אני עדיין מדממת, משמע אין סוף באופק. אבל אנחנו בטוב! וזה לא קרה בחיים!!!

והכי הכי כיף, אנחנו כבר יודעים מה הפיתרון!!!!!

אז למי שקשה שתנסה, באמת זה עושה פלאים!!!!

הלוואי שעזרתי למישהי..

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר