א. מעכשיו אני אומרת לו רגע על *כל* בקשה
ב. אני לא מחפשת בשבילו שום דבר (כולל מפתחות לרכב כשהילדים מאחרים)
והנה,
הקטנה לא מוכנה ללבוש חיתול לפני השינה. וזה התפקיד שלו לחתל אותה. הזכרתי לו פעמיים (במרווחי זמן גדולים, אחרת הוא מתעצבן)
אבל כבודו אמר 'שמעתי!'
רגוז ולא קם.
בסוף קם אליה, בעודי עסוקה עד מאד בקריאה בפורום, תוך רביצה נינוחה על הספה.
הוא: בואי מהר!!!!
אני
בנחת) מה קרה?הוא:
תביאי לי נייר לח
אני: תכף.הוא: צורח, עכשיו, מהררררר!
אני: בנחת, אלא מה, יש על השידה
הוא: מגיע בעצבים למטבח לקחת את הנייר הלח. . הקטנה בינתיים משתינה על השידה.
הוא: צועק. עכשיו יש פיפי בכל מקום.
וזה בגלל אמא.
אני: אל תדבר עלי ככה ליד הילדים.
נמאסססססססס ליייייי!
הוא אף פעם
אף פעם
אף פעם
לא קם *כש* אני מבקשת ממנו
לא מוכנה לעמוד דום כשהוא צריך עזרה.
הספיק לי.
אני יודעת היטב שראש בראש זה לא טוב.
אבל הוא לא מוכן ללכת לטיפול.
הוא לא רוצה שיגידו לו כלום.
הוא מתעלם ממני ומהבקשות שלי.
ואני. אני כועסת.
ונגמרה לי הסבלנות.
לא הפסקתי לאהוב אותו, חלילה, אבל היי, גם אני עושה דברים מאד חשובים. ופשוט לא יכולה לקום. יותר. לעולם. כשהוא צריך עזרה.
זה הכל.
הלוואי שתמצאו פיתרון שיתאים לכם!


