שחר..ואהבתי את עצמי.רק הפעם.
ראשי מסתובב יותר מידי,המוח מת ליפול על הריצפה ולשחרר את עצמו מהכבלים הכבדים האלו שהחיים מזמנים.
אני מרגישה בסרט טורקי יותר מידי ארוך.
החיים שלי הם סרט ולפעמים לפעמים יש הפסקה קטנה,אנשים פונים לעיסוקיהם וגם בודקים אם נשאר קצת פופקורן בבר וקולה דיאטטית לפני שהסרט ממשיך ואז אני קוראת להם,שוב:
'הי!אנשים!הסרט ממשיך!בואו תראו עוד סצנה מחיי,היום אני נחמדה, אני מרשה לחשוף עוד קצת!' וכמו נמלים נמלים הם חוזרים,
צופים בי שוב,חלקם משתהים וחלקם מרימים גבות.
מה אכפת לי,האמת לא אכפת לי כבר מכלום.
אני מנסה לייצב לעצמי כרגע את דופק הלב,לא התאמנתי בבית איך סותמים מספיק טוב ולמרות שהחזרות הגנרליות תמיד מושלמות,
בזמן אמת מתפרקת מעבר למצופה.
'למה.את.כזאת.מטומטמת.',אני סונטת לעברי בשפה שרק הלב והגוף שלי שומעים,עדיין מנסה לייצב את עצמי ולאט לאט להתרגל להבנה שאני מוקפת באנשים ובאמא שבוכה לידי בכמויות של נחלים ונהרות וברופאים חמורי סבר ובגבול מידי אדום שחציתי.
כל אלה באים ללמד אותי עכשיו את תורת החיים.
יש בי השתוקקות לא מוסברת כרגע למיטה משלי על אי בודד ולדלי שיכיל את הדמעות שלי ולכמה עוגיות ולילד.
ועכשיו,רציני.נמאס לרדוף ולהיות נרדפת והכי גרוע,שאני זאת שרודפת ובורחת מעצמי.
עצמי הזאת שרק רוצה אהבה ורק רוצה רוגע ורק רוצה אבא אמא ילדים שולחן שבת כלב פרפרים גרביים חמות וחלות מקמח כוסמין.
עצמי הזאת משגעת אבל וואלה הרצונות שלה כל כך אנושיים ואני מתייחסת לעצמי שלי כמו שמתייחסים ל,ללא יודעת מה.
אלוהים מתי כבר יגמר המרדף הזה.
באלי חיים נורמאלים ולהתכרבל כשצריך ולעוף כשצריך ולשתות כוס שוקו חמה עם קש אדום ולעשות בועות כשצריך.
אני חושקת לאהבה ולא רק כשצריך.
אני אלמד אותי איך לתת לעצמי שלי אהבה,לא משנה כמה הדרך תהייה קשה.
.
"הי ילדה טובה..מה שלומך?",הפנים של אילנה דואגות וסבתיות כאחד,שולחנה הכחול מסודר בקפידה,עט אחד מונח עליו ושניי ספלים עם הדפס של פרפרים וקנקן תה חם שותקים עליו גם.
אילנה,פסיכולוגית מנומסת וחברה של אמא,נשמה טובה כל כך.
פעם בכיתה ט',בראשית הבלאגנים כשעוד הייתי מהנדסת כל בוקר מחדש את הצמה החסידית ומהדקת את הגרביון,התיישבתי אצלה לפגישה אחת על הכורסא הכחולה שלה כדי להימנות על אותם אנשים שצריכים עזרה בלהבין למה הם באו לעולם.
הכל אצלה בחדר כחול.
"רוחני כזה וזה שמייא..",היא הצטדקה בבת שחוק אחרי שעיניי נקרעו לרווחה מכמות ה'כחולים' בחדר.
היא הייתה נחמדה אז,אבל רק לתקופה של אז.
למה היא רואה אותי עכשיו במצב שפל כזה.
למה באתי בכלל.
"היו שיבושים ולכן אני פה..",אני עונה לשאלתה אחרי הרצת אינספור מחשבות וקורצת כמו שאני יודעת לקרוץ והיא מתמתחת כמו שאילנות יודעות להתמתח.
"מה קורה איתך בזמן האחרון?",היא מפגינה היום איכפתיות ממש, היקית הזאת.
"מושלם!נדיר!!קסום!!!",אני מפגינה אכפתיות ואופטימיות עוד יותר מימנה ומתחילה לספר לה לבקשתה מה קורה איתי בכללי ומה קורה איתי ביממה האחרונה לפי הנוסחה שלי ולפי הנוסחה של אמא ולפי עוד מלא נוסחאות.
"לאן את עוד רוצה להגיע?!",אילנה שואלת במבט משתהה ואני מגכחת,מתמתחת אחורה.צורבת לי נקודה עלומה בלב.
נו די,אני לא רוצה שאנשים יתערבו לי בחיים.
בעצם..אני מאוד רוצה שיתערבו לי בחיים עד שאלמד איך לחיות אותם,אבל זה כמובן,בסוגריים.
"תשמעי אילנה,לא התכוונתי לספר פה מידי על עצמי..רק הסכמתי לבקשתך וסיפרתי לך קצת כי את אדם חכם.עם התגובות שלך עכשיו את לא נשמעת חכמה..",אני מסננת לעברה והיא לא מתייחסת.
אולי חלק מתפקיד האנשים החכמים זה להראות שהם לא מתייחסים לכל דבר.נו שויין.
אילנה קמה כמו יקית מושבעת לעבר קופסא קטנה שקופה שנמצאת לה על מדף כחול בצד החדר.
"את רואה את הקופסא הזאת?זאת קופסא אדירה",המבטא הגרמני בולט מבין שינייה.
"אנשים כותבים בפתק כמה חלומות שהם רוצים להגשים ומקפלים את הפתק ופותחים אותו רק שנה אחר כך ובודקים אם הם אכן הגשימו את החלום.אני מציעה לך לעשות גם כן ככה.זה יותר חשוב ואמיתי מבריחה לאוורסט..או מ..",היא מניחה את הקופסא השקופה בתוך ידיי ומתיישבת מולי,מהנדסת מחדש את משקפייה על אפה הגדול,כאילו מתיימרת להיות האישה האחרונה שמצילה את הבת של החברה חנה תמם משאול תחתיות.
חכמה האילנה הזאת.
יש משהו מעייף באנשים חכמים..האמת שלהם מידי זועקת ומידי צודקת וזה עושה רצון להתקפל במיטה חזק ולסתום את האוזניים ולא להקשיב בכלל.
אז כן,אולי חתמתי ברית עם הכאב או שנשבעתי לא לעזוב אותו לעולם, כך או כך,נתקעתי במקום כבר תקופה ואני לא מצליחה להתקדם הלאה אלא רק מידרדרת אחורה.
"אני סתם גורמת לך לחשוב שאני יקית מעצבנת",אילנה צוחקת לעצמה פתאום ושולפת ממקום נסתר סוכריה על מקל ומביטה בי בעיניים של סבתות עם קוסקוס וקציצות.
אני בוהה בה.
"את אוהבת סוכריה על מקל?",אילנה מבררת בחיוך ואני חוטפת את הסוכריה מידה כמו ילדה קטנה ועונה בצחוק,"כן!!".
כך מסתיימת לה השעה,עם סוכריה על מקל בפה ואוטו לבן מצוחצח של יקית שמסיע אותי לאן שרצוני חפץ.
"תודה לך אישה טובה,אני מבטיחה להיות בסדר,הפעם על באמת.",אני אומרת לה לפני שרגליי דורכות על שפת המדרכה,ליד הטרמפיאדה ביציאה מהעיר והיא מהנהנת ואומרת ברצינות,
"שחר,את חשובה לאימך.תעשי הכל כדי שלא תאבד אותך.
את ראוייה לחיים,למרות הכל.אני מבטיחה לך.",היא מביטה לתוך עיניי והלב שלי נצבט מגעגוע, מתכרבל בתוך עצמו מחמת הקור החורפי.
"תחלמי עם הקופסא הזאת,זה אדיר",היא מסיימת וזורקת לעברי עוד סוכריה אדומה בצורת לב ואני מבטיחה לקנות קופסא,שיהיה.
אילנות זה שם של אנשים טובים.
הם רוצים רק טוב.
גם אמא זה שם של אנשים טובים רק שעם אמהות אתה צריך ללמוד איך הטוב שלהם מתבטא.
גשם מתחיל לרדת,השמיים נעשים אפורים עוד יותר.
אני נכנסת לתחנה,קופאת למחצה ודורשת אהבה למחצה,
לא צריכה עכשיו אף אחד מלבד מגע רך של טיפות גשם.
הן שלימות,הטיפות.
שלימות ויפות כל כך.מפיחות חיים.
האורות ליד הטרמפיאדה נידלקים,השמש מנסרת את סוף השמיים, מפילה את עצמה לאדמה רחוקה ודמיונית ומפנה מקום של כבוד לירח ולאהבה ולכוכבים למשמרת הלילה.
ירושלים שלי,אני בדרך אלייך.
הפעם בתחפושת שונה,מבטיחה.
לא רעב ולא צמא ולא לרדוף אותי ולהחביא את הראסטה החדשה בין התלתלים ולהתכנס בתוך המכנס הסורר.
הפעם מגיעים נקיים,
חוזרים אלייך כדי לחזור לעצמנו.
על באמת.
.
"בוווו!!"בר כמו ילדה קטנה מתגלה בין כל אנשי המרכזית,מטורללת מתמיד או כמו תמיד,יש עדיין חולקים בעניין זה.
"חחחחחחחחח י'מפגרת!!הפלת אותי לתהום!!",אני מתפוצצת מצחוק ובר ביחד איתי,נקרעת כבר בקטע מוגזם.
אני תופסת לה את הפנים ולוחשת "שש..ששש.." וממשיכה להתפוצץ איתה מצחוק.
"קחי פלאפל",היא זורקת פתאום לתוכי מנה ועיניי מתעגלות ומנסות לדחות את המתנה המגרה הזאת אבל שנייה אחר כך אני מכבה את השנאה ומדליקה את האהבה החדשה שלי ל'עצמי' שלי ושואלת בצחוק,"מה יש פה?"
"כרוב חמוצים חצילים חומוס פלאפל צ'יפס עוד פלאפל עוד צ'יפס סלט ונשיקה שלי",היא יורה את זה מהר,כאילו התאמנה כבר על איך לשכנע אותי לרדת על מנת הקרב הזאת בלי לצאת מובסת.
אני שותקת,היא מנסה להסתיר מבט מתחנן.
"אנחנו אוהבים את עצמנו?!",אני שואלת.
"אנחנו אוהבים עת עצמנו",אנחנו קובעות ושיניי נוגסות מהפלאפל החם,הכל כך ירושלמי הזה..הגשם עוד רוקד.
"בואי נחפש נטלה,אנחנו מתחילים להיות דתיים מחדש",אני חוזרת לצחוק המשוחרר שלי והיא מרצינה ממש,מביטה בעיניי כאילו מה כבר יש לה להגיד עכשיו ולאט לאט אומרת,"יש.נטלה. שם".
שקט.
פתאום אנחנו מתפוצצות מצחוק ורצות ליטול ידיים.
בר לא מתאפקת וחוטפת לי כמה כדורי פלאפל ובליבי אני מודה לה על הקנייה הזאת ומודה להוא שם למעלה שנותן לי להעניק ל'עצמי' שלי הרגשת אהבה.
"יש לי הפתעה..",בר מחייכת חיוך צופן סוד אחרי הביס האחרון בפיתה ומנוחה קלה על ריצפת המרכזית ואני מנסה לחשוב במה עוד הילדה הזאת יכולה להפתיע.
לא.לא רוצה זולות ולא רוצה טעמי סיגריות חדשים ולא רוצה מקומות חשוכים נוספים לרבוץ בהם.
באלי הפתעות טובות,שמביאות חיים.
"נו מה ההפתעה",אני מנסה להסתיר את הסקרנות הנוראית שלי וזה קצת ממש מצליח לי והיא נכנעת ומגלה-
"יש לי ספריי.
בואי נרסס."
הדרמתיות שלה יכולה להרוג אפילו ציפורים.
"את מצחיקה היום",אני עונה לה בחוסר רצינות והיא עונה ברצינות יתירה,כנראה לקחה את שלי,"בהחלט מצחיקה היום." ומקימה אותי אחרי כמה מילות תודה להוא מלמעלה על הפלאפל והכרוב ואנחנו רצות ומדלגות ומורידות נעליים ומתרטבות בגשם כמו שתיי משוגעות שרצות לאסוף את חלומן לפני שהוא יעלם.
אנחנו מוצאות קיר נטוש,מוזר קצת,מאחורי אחת החנויות היותר מוזרות של ירושלים.
"מה נרסס?צריכים משפט טוב..",בר חושבת בקול,זזה אחוזת טירוף קל.
אני מהססת רגע,מרססת-
...רחל יהודייה בדם
איזו כתיבה יש לך..

כמה רגש ..
נוגע ומלטף וחודר עמוק
❤️
..פשטות.
אפשר להגיד שזה עשה לי חיוך דבילי על הפנים עם דמעות בעיניים?
את פשוט פלא. יותר פלא מפלא.
תודה על זה. זה היה טוב עכשיו.
(ורק בפעם השניה שקראתי שמתי לב למשפט הגאוני הזה. ואהבת את עצמך.)
כפרעלייך.אני אוהבת.רק הפעם.
וואו את כותבת מדהים!!!מתנחלת אמיתית


...חלילוש
הרגשתי המון חיים בשיר הזה, גם בתיאורים העצובים והמתגעגעים. איזה זרם כזה שמעיף הכל למעלה,
מאחל רק טוב, שנראה את הטוב..
ותודה על גילוי הלב (והמקוריות עם התמונה)
..אור חדש.
רק להגיד שקראתי.
זה כתיבה פסיכית ומדהימה.
את בעצמך מדהימה ממש ממש.
והלוואי שחר הייתה יכולה ללמד אותנו קצת דברים, כמו איך לאהוב תעצמך..
..רק הפעם.
ילדונה..
הלוואי..הלוואי היה אפשר..
הלוואי שחר הייתה מזכירה גמלי איך לאהוב אותי תמיד..
אבל לא משנה מה,אותך אני תמיד אוהבת.❤
..אהבה.
את כל כך כל כך אין לי מילים אליך ועליך. את פלואה. איפה שחר הזאת שאני יחבק אותה.
את כותבת אבאלה.

אני די מתחילה להתלבט אם אני יכולה לכתוב איתך את שחר, מתחיל להיות מביך.


והי, צריך עוד קצת ירושלים ללב, אפילו נשאר לי מהספריי.
היהי,ככ הלוואי וזה יצא איתך..רק הפעם.
אם יהיה אומץ.


וזה לא הוגן שיש מלא עומס עכשיו,חייבים לרסס
..אהבה.
בואי יום אחד בספונטניוצ
את והספונטניוצ שלך🐸🤭רק הפעם.
ואוו,מוקצנת

תודה על זה....

טרוףשוני

זה פשוט מפחיד הכתיבה הזאת!

נוגע בטרוף וממלא את הלב ב..וואו אחד ענק!

תודה לכם אנשים טובים.זה השחר האחרון..רק הפעם.
תודה שקראתם,באמת.
תודה באופן אישי מכל אחד שקרא והגיב ופשוט היה פה ונתן לי לכתוב את זה.

ואני אוהבת אתכן באמת בנות והלוואי שלא יכאב פה לאף אחת ונו,ובודאי שגם לא יכאב לאף אחד מהבנים פה(:

מי שצריכה,אני תמיד כאן❤

חחח זה נשמע הספד אופ
,,,Love the world

יאוו

פשוט נגעת לי בנקודות הכי רגישות

הזזתי לי את כול המיתרים בלב

אני יושבת פה ודומעת (כן.. זה לא קורא הרבה..)

פשוט מרגיש לי כאילו כתבת את זה בשבילי

בשביל התקווה הקטנה שצמחה שם לאט

 

את פשוט לא מבינה איך זה נגע בי

יאוו

אשריך ממש

הי נשמה יקרה,רק הפעם.
זה עושה טוב לקרוא כזאת תגובה..
הלוואי והתקווה הקטנה הזאת תמשיך לצמוח ותהייה לאור גדול.
את נשמה טובה
❤
..טעטע איתי(:

רק לומר שקראתי.

תודה עליך.

יפונת❤רק הפעם.
את מדהימה. ואני אוהבת. אולי יום אחד נאהב. גם את עצמינו.רק להיות.


יום אחד זה יקרה.רק הפעם.
לאט לאט זה יתקבל אצלנו במוח שלפני שאוהבים אחרים,נדרש מימנו לאהוב את עצמנו.
אני מאחלת לך שתגיעי למקום הזה בקרוב ובאמת.
תאחלי גם לי?🦋
אמן. וברור שאני מאחלת לך רק טוב נשמה.רק להיות.


❤.רק הפעם.אחרונה
..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה