עומד מול פתח ביתי, דלת מולדתי ניצבת לפניי, מחכה שאגע בה. שאניח ברכות את ידי על הידית, ואפסע בנעימות על מרצפות הלובן, הביתיות כל כך. מחכה שאשכב על הספה, שאחבק את אמא, שאשב עם אבא לשיחה מעודדת.
מסתכלת בי, רואה כמה אני זקוק לחום ואהבה, קוראת לי להישכב ולהתרפק על הספה, לפרוס עוגה של שבת ולשבת לשתות משהו כיפי ומוכר...
כך עומד אני מול ביתי שלי, מול הדלת המפצירה. שולחת את חומה האוהב ולופתת את ליבי באזיק שכזה. נפשי מתחננת שיקרה משהו, שאולי היא תחליט לוותר הפעם, אבל כנראה שלא...
הלב נחנק ומתחיל לאבד פעימות, ואז, בדיוק אז
עולה כחוט משי לבן, כענן בהיר על שמיים תכולים, כמו זכוכית שקופה, חלקה. פשוטה. כעמוד ענן המיתמר ועולה ממעל לראשי, אומרת מחשבה בהירה, ש'אם לא עכשיו-אימתי' ו'אם אין אני לי- מי לי?'. עוצמה נכנסת בי ומתחיל לפסוע צעד קטן לאחור- הלפיתה רק מתהדקת, אבל עמוד הענן שלי ממשיך- 'לך לך- לעצמך', מיד מוסיף עוד שני צעדים מלאי אומץ לאחור. מתחיל להפנות ערפי אליה, אל הדלת של ביתי, דלתי שלי.
מין תחושה בהירה שאני צודק- ממלאת את כל ישותי ולא מרפה. כל נים מנימי נפשי מתמלא דרור וחירות - עוצמה.
עמוד הענן מצביע לי וממשיך לחזק לצעוד אל רוח אחרת, הרוח שבליבי. הוא ממשיך ושולח אמרות טהורות, מלאות אמת אמיצה. - שליחות יש לי, רק אני יכול למלא אותה, רק אני יכול לחפש אותה, לצאת למסע כדי לפגוש אותה מחכה לי. כמה אהבה תהיה שם..חיבוק.
הנה, זהו, הדלת החביבה נשארה מאחור, ומשום מה כל הגעגועים שלה לא נעלמו, אבל הפסיקו להיות דרמטיים כל כך. כאילו שתפסו את מקומם בליבי, כיודעים, שעוד יגיע זמנם, ואהובים גם הם.
-לאן הולכים עכשיו?
איפה בדיוק אותה דרך לה אני מצפה?
על זה אין לי תשובה..לא הייתי מוכן לזה.
יושב, חושב. הוגה, בנפשי, שלי.
וקם. וצועד. צעד בצעדת חיי.
ויודע אני שהדלת עוד תשוב בקרוב, ואצטרך לזכור את עמוד הענן הפרטי שלי, ולקרוא לו- שישוב.
כמה אחריות. כמה דרור, כמה אהבה.
עכשיו אני נכנס אל ביתי.
מסתכלת בי, רואה כמה אני זקוק לחום ואהבה, קוראת לי להישכב ולהתרפק על הספה, לפרוס עוגה של שבת ולשבת לשתות משהו כיפי ומוכר...
כך עומד אני מול ביתי שלי, מול הדלת המפצירה. שולחת את חומה האוהב ולופתת את ליבי באזיק שכזה. נפשי מתחננת שיקרה משהו, שאולי היא תחליט לוותר הפעם, אבל כנראה שלא...
הלב נחנק ומתחיל לאבד פעימות, ואז, בדיוק אז
עולה כחוט משי לבן, כענן בהיר על שמיים תכולים, כמו זכוכית שקופה, חלקה. פשוטה. כעמוד ענן המיתמר ועולה ממעל לראשי, אומרת מחשבה בהירה, ש'אם לא עכשיו-אימתי' ו'אם אין אני לי- מי לי?'. עוצמה נכנסת בי ומתחיל לפסוע צעד קטן לאחור- הלפיתה רק מתהדקת, אבל עמוד הענן שלי ממשיך- 'לך לך- לעצמך', מיד מוסיף עוד שני צעדים מלאי אומץ לאחור. מתחיל להפנות ערפי אליה, אל הדלת של ביתי, דלתי שלי.
מין תחושה בהירה שאני צודק- ממלאת את כל ישותי ולא מרפה. כל נים מנימי נפשי מתמלא דרור וחירות - עוצמה.
עמוד הענן מצביע לי וממשיך לחזק לצעוד אל רוח אחרת, הרוח שבליבי. הוא ממשיך ושולח אמרות טהורות, מלאות אמת אמיצה. - שליחות יש לי, רק אני יכול למלא אותה, רק אני יכול לחפש אותה, לצאת למסע כדי לפגוש אותה מחכה לי. כמה אהבה תהיה שם..חיבוק.
הנה, זהו, הדלת החביבה נשארה מאחור, ומשום מה כל הגעגועים שלה לא נעלמו, אבל הפסיקו להיות דרמטיים כל כך. כאילו שתפסו את מקומם בליבי, כיודעים, שעוד יגיע זמנם, ואהובים גם הם.
-לאן הולכים עכשיו?
איפה בדיוק אותה דרך לה אני מצפה?
על זה אין לי תשובה..לא הייתי מוכן לזה.
יושב, חושב. הוגה, בנפשי, שלי.
וקם. וצועד. צעד בצעדת חיי.
ויודע אני שהדלת עוד תשוב בקרוב, ואצטרך לזכור את עמוד הענן הפרטי שלי, ולקרוא לו- שישוב.
כמה אחריות. כמה דרור, כמה אהבה.
עכשיו אני נכנס אל ביתי.