חזרתי לעשות במוצ''ש שעבר, אחרי שקיבלתי אישור מרופאת המשפחה.
עשיתי כל יום ובניתי לי תוכנית שבועית לחמשת השבועות הקרובים, אתמול עברתי לשלב השני. ממש הרגשתי כמה טוב זה עשה לי.

הבוקר היתה לי ביקורת אצל הקרדיולוגית והיא אמרה לא לחזור לספורט לפחות לשלושה החודשים הקרובים.

במה זה תלוי? מה השתנה?

רופאת המשפחה לא היתה צריכה לאשר.

זה תלוי בהחלמה של הלב ובינתיים הוא לא החלים למעט שיפור קל (בmri ראו שיש עדיין שאריות של דלקת), וגם לא ברור אם אי פעם הוא יחלים (שזה לא מאוד נורא כי הנזק קטן, אבל כדי שכן יוכל להחלים אסור ספורט).

שאלתי עכשיו בן משפחה שהוא קרדיולוג בכיר בהדסה וגם הוא אמר שחד משמעית אסור לעשות ספורט. אוף

אבל קודם בריאות.

יש משהו שאתה כן יכול לעשות?

עדיף בריאות מתחושה טובה?
מעדיף לחיות טוב ופחות מאשר יותר ובבאסה.

מותר הליכות אבל זה לא מה שאני צריך.
אני צריך ספורט בעצימות גבוהה.

עדיף בריאות טובה.

זה תורם לתחושה 🤷🏻‍♀️

המחשב שלי התקלקל ואין בארץ את החלקים לתקן אותו אז אני בלי וזה רע מאוד.

זה נראה כאילו העולם נגדי וזה לא הוגן כי הוא יותר חזק.

בוז.

אני צריך לתפוס את עצמי איכשהו לפני שאני נכנס לדכדוך.

עולם מבאס.

למה לא?
אין לי כוח לתפוס את עצמי. בוז

(הודעות אלו יימחקו בקרוב מן הסתם)

יותר קשה לצאת מזה מאשר לא להיכנס.

אתה צריך הסחת דעת.

דווקא אצלי זה הפוך נראה לי.

וזהו שאפילו מחשב כבר אין לי.

יהיה בסדר....

וזה מחשב של הביוקר, וסה''כ צריך פלסטיקים כדי לתקן לא איזה מרכיב אלקטרוני.

אם לא תהיה ברירה אקנה חדש לזמן עד שהחלקין יגיעו מחו''ל אבל אוף.

אוף.

בסוף יהיה טוב איכשהו.

האם להיות מאופק זה להיות חזק?
ומודחק?

ואם זה רק מתחיל מאיפוק/הדחקה ואח''כ מתייצב?

והאם אני חזק כי צריך/טוב להיות חזק או כי אני לא רוצה להיות חלש?
האם אני חזק בכלל?
מה זה להיות חזק?

אני אדם מאוד מוזר, זה בטוח.
בעיקר היחסים שלי עם הרגש,
לפעמים אני מרגיש רובוט עם מתג on ו- off.
כמה off

אולי השאלה אם ההדחקה/האיפוק הוא כלפי עצמך או כלפי אחרים.

להתמודד זה להיות חזק.

בכל אופן, כבר עבר.

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה