להבנה בלי מילים. שהיה הכי מובן בעולם לבכות באמצע היום. לביחד הזה. בשעות לא שעות. לתחושה שאת לא לבד. שכולן מתמודדות עם האובדן. שאת יכולה לדבר עליו מתי שתרצי ותרגישי צורך גם אם זה בלי הקשר. כי זה תמיד קשור. כי זה סובב סביב כולן ולא רק אותך. שאם את עם פנים נפולות יודעים לבןא לחבק ולהבין. לשתוק שעות. ולהיות כל-כך קרובים. לבכות באמצע היום וזה לא נראה מוזר. שאני לא צריכה לתרץ אותי כל פעם שזה מכה בי סתם ככה באמצע היום. אני מתגעגעת לביחד. להבנה. להכלה. למקום שהיה לי בעולם. שאפשר לקרוס למיטה מתי שהאובדן מכה חזק מידי ולופת את הלב. וזה לא עובר, גם לא אחרי שנה. זה לא עובר.
בהנהלת:
מכתב פתיחה
ועוד פורום.מקפיצים נטושים
שמשמש לפריקות
שימש לפריקות
וכיום
מחכה לאכלוס,
קורא/ת יקר/ה -
בכבוד!
אני מעדיפה לכתוב בעט כשאני פורקת רגשותעשב לימון
אבל תודה על ההצעה בכל אופן!
משום מה הרבה מעדיפים פורומים גלוייםמקפיצים נטושים
מודה שלא הבנתי את ההעדפה.
אולי רצון שמישהו ישמעעשב לימון
בקשת עזרה בצורה עקיפה
😁טויוטהאחרונה
יש לי חלום:
[]אנונימי (פותח)
תמונות מפעם גורמות לי לדייק מה הרגשתי
מה איבדתי
מה היה לי
מה כאב לי, מה העלה בי אושר
אושר כזה שגורם לזנק מהמיטה, לעלות על הקו של שש ארבעים, להדליק את כל האורות, למשוך את החבל של הווילונות מעלה מעלה, לחכות בפתח
ילדים טרוטי עיניים יורדים מהסעות ארוכות
משפשפים עפעפיים בידיים זעירות, בחיוך נמתח בעדינות עד אין קץ על שפתיים רכות
לחבר זונדה, חמצן, משקפיים
לחבק לחבק לחבק.
מה היה לי
ומה אין
מה קיבלתי ומה הפסדתי
וכמה גשם בחלון של תחילת סיוון. כמה.