אני יודעת שזה פסיכי, אבל אני עושה אתזה.

שיגידו, שיתלחששו, שיצרחו את שמי כדוגמא.

זה אני, יוצאת לאור, נעים הכיר.

את רוצה אתזה בלחיצת יד? אהלן ווסאלן.

הנה, אני החדשה. ביי אני של אתמול, ושלשום, ונצח. ביי.

לחיות ללא רוח חיים זה נאכס, לגמריי נאכס.

אז כן. החלטתי להראות להם מי אני.

דג מים פשוט הולך לצאת מהשתיקה שלו היום, ומהזרם.

מה הסיכוי שלו לשרוד? אפס.

אבל אפס זה הכי טהור שיש. אתם לא חושבים?

 טוב, זה כבר בעייה שלכם. אפס זה כלום, וכלום זה הכל.

וכשיש לך כמה ספרות ביד פשוט אי אפשר לראות תאפס המעגלי הזה, האינסופי, ה....ששש שקט.

יש תרגעים האלו שאתה קולט שאין לך מה להפסיד, ואם כולם האויבים שלך,

מה הסיבה שאתה כמו דפוק מצטרף אליהם.

במילא אתה אבוד, ואבוד שעושה מה באלו זה כבר משהו אחר.

זה גדול, זה לצחוק עליהם בלי קול. זה להישאר בודד אבל מנצח.

והרי מי לא בודד? מי? פחח. כולם. באיזשהיא נקודה כולם בודדים, וזה לא רע.

אבל מתישהוא האני הבודד הזה יוצא מתוך ההשתקות ודורש תשובות.

והניצחון שעושה מה באלו הזה שלי, צורח לכם בלי קול שהפסדתם,

כי עובדה שהחיוך הזה שמרוח לי על הפרצוף והגב הזקוף עושים לכם משהו.

 מין זיק כזה מתקפל בעיניים, ולזה בדיוק אני מחכה, בדיוק לזה.

ואני סתם נשמעת פה אכזרית, אבל זו אחלה דרך להוציא כאב.

כפפות, מעיל, יצאתי לבחוץ. איזה קור, רק שלא יחדור.

הוא לא יחדור, אל דאגה..

אני נכנסת לכיתה. אוהה. יום קשה לפנינו.

האוייבים מתגברים מבית ומחוץ.

לחשושים, והפעם בלי היסוסים, אני נכנסת.

לא לא. אני לא אשב פה בצד כמו ילדה טובה ושקטה. חח תמימות שכמותכם.

"היי. אנשים מכנים אותי פלונית" אני מכריזה בטבורה של הכיתה.

"אני רוצה לספר לכם מי אני".

הבנות מסתכלות עליי במבע חסר אמון, שוק שדמיינתי לילות לפני הכניסה לזירה,

הכול פועל לפי המתוכנן וזה עושה לי טוב, טוב מאוד חח אני מתחייכת לי במבט אטום.

הפרצופים שלהם מתחלפים מולי.

ראיתם פעם את מחול ה..זלזול, שוק, גיחוך?

וולקום.

 האמת במבט חטוף אפשר לקלוט שהן בקושי מתייחסות.

אבל מי כמוני תפסיד במערכה בכזו קלות, זה רק מגביר לי תאנדרלנין.

אני מכחכחת בגרוני הזחוח וממשיכה.

"אז חשבתם שאשאיר תמצב כמו שהוא, שארגיש פיכסה ואתם לא תדעו מזה? אז חשבתם..חח.

לא פיכסה ולא נעליים. הכל הולך לצאת כאן עכשיו.

ואתם תאלצו לסבול אתזה, ואותי. אתם יודעים מה, בחירה שלכם אם לסבול,

בדיוק כמו שאני הפכתי תקערה על פיה ובחרתי עכשיו לומר.

לומר

שנמאס לייייייי".

שחור בעיניים, דמעה ואקסטזה מעולם אחר. איבדתי אתזה.

איכשהוא המגננה של הגיבור -על, שעטיתי על עצמי מתחילה להימס.

משהו בי רועד, זה היה אמיתי משחשבתי.

הביטחון לא עוזב, לא יעזוב בחיים. אני ממשיכה.

רציתי לומר לכם שאני מבולבלת. שאני בכלל ילדה קטנה.

שאני רוצה להיות חברה שלכם, שנקרעה לי החולצה. שאח שלי הרביץ לי,

לפני חמש שנים. שבלילה אני ישנה, אחרי אינספור אימונים.

אימוני מוח, ודמיונות מודרכים, והכל בראש. הכל הכל בראש, יעידו הסרטים, שאוכלים מבפנים.

אה, ועוד משהו. שאולי אנחנו בכלל לא צודקים, ורציתי להקריא לכם גם כמה שירים.

בא לי שפשוט תכירו אותי. איך תרצו לעשות אתזה. שיר ציור ריקוד, פאיי בוקס או ביט?

ויש כזה מן ביט קסום באוויר, וכולם נועצות בי מבטים.

ואני מרשה לעצמי לחיות בסרט, בעולם של זאבים, ואני גיבור העל

שבבסך הכל מבקש קצת אממ. נו...אממ

סתומרת..כלומר..

--- --- ---

צומי.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.