הוספתי להביט למקום שנעלמה זמן רב אחרי שהלכה לה.
מחשבות ממלאות את ראשי, רגשות מציפים את ליבי אל מעבר לגדותיו, אך איני מצליח ליישב משהו מכל זה, למולל אותו לכדי תובנה או משפט או תחושה.
אני מתיישב אל השולחן, לוקח דף בידי האחת ועט באחרת, ומנסה לשפוך מעט מן הנפש החוצה, לשפוך מעט אור על הלב והגוף הזה.
נשמה יתירה הלכה, והשאירה אותי עם נשמה חסרה. כאילו לקחה חתיכה קטנה מהנשמה שלי איתה בהשאלה ותחזיר לי אותה בהזדמנות. בינתיים אני מרגיש מעט קמל, מעט נבול.
הדף ריק. רק לאחר מספר רגעים, העט נכנס לפעולה ומילים מתחילות לזרום. בתחילה מגומגמות ומהוססות, מטפטפות כענן ביישן שרק מתחיל להוריק את ברכתו, אך מבלי משים הטיפות הפכו גשם והדף מתחיל להתמלא. ומשהו נפלא מתחולל. להפתעתי, ככל שהלב והראש מתרוקנים מכל אותם חלקי מחשבות קטועות, וכל אותן שברי מילים, הנפש נרגעת.
אני מוסיף לכתוב, מחוזק מהרוגע השורה עליי, והכתיבה זורמת מתוכי, ומתעצמת עד כדי סער קטן. ואני, משולהב, מוסיף לכתוב עד שידי כואבת וליבי מסתחרר ואני חייב לעצור, לנוח קמעא.
ולפתע אור קטן נגלה ממרחק. ביני לביני אני תוהה על העניין, מה פשרו של אור זה..? אני מוריד את ראשי חזרה אל הדף, מנסה לכתוב עוד מספר מילים, אך האור המתקרב אינו נותן לי מנוח. כששוב ראשי מסתובב להביט בו, לתדהמתי הרבה, אני רואה שאור זה אינו אלא נשמה מרחפת ולא סתם נשמה, כי אם נשמתי שלי.
אני קם מן הכסא, ופוסע לעברה. נשמה שלי, איפה הלכת? כמה חסרת לי! והיא מחייכת אליי, שעשוע בעיניה, כאומרת 'מה, נבהלת? ואני הרי בסך הכל הלכתי ללוות את הנשמה היתירה, הנשמה של שבת..' ומוסיפה להביט בי בחמלה, במלוא עיניה הטובות המחממות.
ובחלוף הרגע הטהור, המזוקק הזה, האור שהוא הנשמה נכנס בתוכי, וממלא אותי בחיות חדשה של שבוע שרק מתחיל לו, שיהיה לשבוע טוב.

