והם אמרו שהתנהלות כלכלית טובה היא התנהלות כלכלית מודעת.

אם אתה יודע כמה אתה מוציא על מה ואתה מודע להשלכות של זה (כמה היית יכול להרוויח אם לא היית משקיע כסף במשהו מסויים) אז ההתנהלות שלך טובה.

הרבה פעמים מודעות כללית קשורה למודעות כלכלית אע"פ שהם שני דברים שונים.

הם נתנו שם דוגמא למישהו שקונה פחית פעם בשבוע.

בכסף הזה הוא יכל לחסוך בשנה יותר מ1000 ש"ח.

אם הוא מוכן לשאת בתוצאות - תפאדל, מצויין.

לעניינו,

צריך לראות אם יש לך (יכולה להיות לך) הכנסה כלשהי מהצד, חסכון וכולי.

מתי את מסיימת את התואר.

כמה הוצאות בדר"כ אמורות להיות.

ממליץ קודם כל לבחון מסגרת אישית בלי לבנות על ההורים.

אם ההורים מרצונם הטוב נותנים אפשר לקבל.

בצורה ישירה אענה למה ששאלת -

גם מי שאומר "איזה משוגעת? מה תעשי? איך תחיי"

וגם מי שאומר "ה' יעזור ותעשי מה שבא לך"

לא מתייחס בצורה עניינית.

בצורה עניינית צריך לחשב הערכה גסה מה זה דורש ממך ואם את מסוגלת לעמוד בזה

במקרה בו הורים רוצים לעזור באהבה ומבינים את החשיבות צריך לשקול את זה.

לא כדאי לפסול על הסף.

ואם זה לא מתאפשר לא צריך להשתגע מזה.

מי שעושה הסדר רגיל וזהו סה"כ מסיים שיעור ה' ויכול לעבוד בגיל 23.

ששני בני הזוג יכולים לעבוד - אפשר להסתדר.

ואם בחיי אברכות עסקינן - לפעמים מרוויחים גם מהצד סכומים יפים שעוזרים.

לדעת שזה לשלם מחיר לחיות חיי אברכות אין ספק בזה.

זה גם לא פשוט אבל נראה לי שאפשרי

אולי אפילו יותר קל אברך שגם מקבל מלגה וגם עובד.

אגב, יש מסלולים שונים לאברכים.

ישיבות שנותנים דירה זה ממש שיא עולם. אבל יחסית נדיר

חיי עוני אולי לא אבל זה כן יכול מאוד לגרום לצמצום.

דיבור עם חבר אברך הראה לי שאכן זה נוכח.

נשמע יפה, חושבש שמודעות זה דבר חשוב.

אבל באמת אין ממה להלחץ ממה שעדיין לא קרה

נעבור בגשר ונחצה אותו

תלוי איזה תואר את לומדת, כמה מלגה, איפה אתם גרים (שכירות), האם בעלך לעתיד יעבוד מהצד

אחרי זה תחשבי על השאר,

זה הטעם שלי 

לכוון את החיים בכיוון אישי בלי לבנות על מאן דהו שעדיין לא בא

אבל המציאות מראה שיש אברכים, איך הם חיים?

שמעתא בעי צילותא = צריך נחת ויישוב דעת כדי ללמוד כמו שצריך.

הדאגה לפרנסה היא זוגית וכל זוג ספציפי איך שהוא מחלק לעצמו את העניין ע"פ המטרה המשותפת

חיי אברכות כדרך חיים מתאימים לבודדים ולא לרוב.

לא חושב שסתרת את עניין זה רק חושב שכדאי לשים את הדיון הזה במקום הראוי לו

את מתעקשת על זה או שזה משהו שאת מכוונת אליו ואם לא אז לא נורא?

זה ממש ספציפי גם?

זזה חייב להיות אחרי 3 שנים מהמסלול הרגיל?

האיכות של השנים יותר חשובה מהכמות, זה בטוח.

אם השנים בישיבה נועדו לבסס את האדם - קצת קשה לבדוק את זה אבל הפרמטר הוא לא בהכרח שנים למרות שמי שנמצא הרבה שנים בישיבה אין ספק שיש לו סיבה.

עד כמה נוכח הלימוד תורה של הבעל בבית

ולא רק עד כמה אלא איך.

כאילו אם אני אישה - מה היחס שלי ללימוד תורה של הבעל?

זה תלוי מסגרת?

מה האינדקציה לזה?

את חושבת שלהיות אברך זה רעיון גרוע. נגיד.

אבל למה את לא מוכנה לקבל את זה שהיא חושבת שזה רעיון טוב? למה אצלה זה בגלל לחץ חברתי? אולי היא באמת רוצה את זה, בדיוק כמו שאת החלטת שזה לא מתאים?

תמיד הפריעה לי הגישה הפטרונית הזאת, כאילו אנשים שהחליטו להקדיש את חייהם לתורה לא מודעים למה שהם עושים

בעולם החרדי? כן, ברור שהרוב המוחלט של אלה שחיים כאברכים הם כאלה שבין "שירות צבאי ואז לימודים אקדמאיים והשכלה רחבה" לבין "ללמוד תורה כל היום" אין בכלל התלבטות, והם חיים כאברכים מבחירה. מי שלא מבין ומקבל את זה (יאיר לפיד כמקרה קיצוני) פשוט לא מבין מה סולם הערכים החרדי.

כן, בעולם החרדי יכול להיות שאדם מרגיש מיצוי עצמי גבוה יותר כאברך מאשר כמהנדס בכיר וקצין במילואים. בטח שהאפשרות הזאת לא קורצת לו.

וכל זה, כשאת מדברת על העולם החרדי. שזה קצת מוזר, כי רוב הפורום כאן הם לא חרדים. ולכן, אם הם בחרו לחיות כאברכים, כנראה זה באמת סולם הערכים שלהם.

ברור שיש פה ושם אנשים שבוחרים מסלול חיים שלא מתאים להם. זה קורה בכל חברה, בכל תחום, מהרבה סיבות. אבל משום מה תמיד נטפלים ללומדי תורה כאילו רק הם אלה שמושפעים מלחץ חברתי. להיות קצין זה לא נובע מלחץ חברתי? לקנות דירת יוקרה ורכב חדש כל שנה זה לא לחץ חברתי?

כל עוד לא תתני לאפשרות הזאת מקום, ותחליטי בשבילם ש"לא סביר שהם באמת מאמינים בזה", את לא באמת יכולה לנהל שיח בנושא.

(ושוב, זאת הטעות של יאיר לפיד - הוא חושב שחרדים הם עם אותו סולם ערכים שלו ופשוט בוחרים מסיבה לא מובנת להשקיע את החיים שלהם במשהו לא מובן. ולכן כל ה"פתרונות" שלו לבעיות *אמיתיות* לא יכולים להצליח)

זאת ההנחה שלי לגבי כולם כאן אלא אם ציינו בפירוש אחרת.

כי בחברה החרדית גם אין שימוש באינטרנט לצרכים כמו כתיבה בפורום הזה. זה מספיק כדי ליצור כתם על האדם.

וגם בחברה החרדית אני חולק על הניתוח שלך (העובדות נכונות, הפרשנות נכונה רק חלקית) אבל זה לא הנושא כאן

לזרוק את ההגיון - רעיון גרוע מאד

להיות אברך - רעיון מצוין

השאלה באמת מה המחירים שאת מוכנה לשלם. מה רמת החיים שאת דורשת, מה מקורות ההכנסה הצפויים, והאם את חושבת שאת מסוגלת לקבל את רמת החיים שאת רוצה, כאברכית, ממקורות ההכנסה שאת מצפה להם.

אם את מסוגלת לבנות תוכנית ריאלית - כדאי להתייעץ עם חברות שנישאו ושניסו - אז מצוין. אם את לא מסוגלת לבנות תוכנית כזאת, את יכולה להמשיך לרצות וזה טוב, אבל תצטרכי להיות מוכנה להתפשר ולוותר על משהו (תחליטי את על מה את מוכנה לוותר)

אם לומדים יומיים בשבוע- אז זה אכן יכול להיות אופציה לשלב עבודה תוך כדי..

יש לי מה להוסיף, אולי אח"כ יהיה זמן.

קודם כל, את צריכה לדעת איזה הוצאות יהיו לך אחרי החתונה. שיהיו לך את כל הנתונים מול העיניים.

שכר דירה, ארנונה, חשמל, גז, ריהוט, מוצרי חשמל, לחם, ביצים, גבינה, חלב, ירקות, חומרי כביסה, חומרי ניקוי, נייר טואלט, קמח (ואלה רק דברים שהם מאוד בסיסיים, לא מדברת על קורנפלקס, פירות, בשר וכו')

תגורו ביחידת דיור שתקבלו מהישיבה או לא? באיזה אזור בארץ (המרכז והערים הגדולות יותר יקרות מהפריפריה)? תוכלו להסתדר רק באוטובוסים ו/או טרמפים (רכב זה המון המון הוצאות)? על איזה דברים ברמת החיים שאת חיה עכשיו את מוכנה לוותר ועל איזה לא? כמה כסף זה יוצא? ריהוט תקחי רק או בעיקר מאתר אגורה ודומיו? 

מה יהיה ברגע שבעז"ה יגיע הילד הראשון? לא בטוח שהדירה שתגורו בה תתאים לכם, יכול להיות שתתצטרכו רכב, אני עכשיו לקראת לידה ראשונה ורואה כמה הוצאות יש לנו.

עכשיו תראי, אני לא כותבת לך את זה כדי להוריד אותך, אני אומרת לך את זה כדי שיהיו לך כמה שיותר פרטים, כדי שתוכלי לשקול את הדברים. אני גם אגיד לך בכנות, אני לא מכירה באופן אישי אברכים, אז אני לא יודעת כ"כ איך זה הולך עם מלגות, עבודה מהצד וכו'. יכול להיות שהרבה דברים תצטרכי לברר ספציפית עם הבחורים שתצאי איתם (למשל, האם בישיבה שהוא לומד בה או מתכנן ללמוד בה מקבלים דירה? מה גובה המלגה? וכו')

לגבי לסמוך על הקב"ה בנושא הפרנסה- אני לגמרי מסכימה איתך בנושא הזה, וזה גם מה שאני אומרת לבעלי עכשיו לקראת הלידה. אני פוטרתי בגלל הקורונה, אז כרגע חיים ממשכורת אחת ודמי אבטלה שאני מקבלת. אמרתי לו שאני לגמרי מאמינה שעם הלידה ה' יביא לנו גם את מספיק פרנסה כדי לממן גם את הילדה, אבל אני עדיין חוששת מזה ומקווה שאחרי שאני אתאושש מהלידה אוכל לחזור ולעבוד כמו שצריך. אגב, אנחנו לגמרי לא מתקמצנים, וב"ה יש לנו את היכולת לחיות טוב בלי להצטמצם, אבל כן רואים איך ואיפה אפשר לחסוך, נגיד, רק עכשיו אנחנו קונים רכב, ובדברים ללידה אנחנו לוקחים הרבה מאחים שלי וכו'.

יש כל כך הרבה פרמטרים משתנים: 

א. אינו דומה אברכות של 2-3 לבין אברכות ארוכת טווח 

ב. יכולת ההשתכרות מהצד- האם הבעל יכול למשל להעביר שיעורים פרטיים? ללמד לבר מצווה? הוא מתכנת חובב? 
מכירה כל מיני אברכים שעובדים מהצד ומכניסים "לא רע" בהתאם לסיטואציה 

ג. מאוד משפיע גם מה התכנון שלך - מה תלמדי ואיפה?
האם את יכולה לשלב עבודה וכמה?

מה פוטנציאל ההשתכרות אחרי ותוך כדי הלימודים? למשל אם את לומדת מחשבים ומתחילה לעבוד במשרת סטודנט תרוויחי יותר מאשר סתם עבודה מזדמנת 

האם את צריכה לשלם על הלימודים? האם בבוא העת הבחור יצא וילך ללמוד מי ישלם? מה ילמד?

ד. אני גם בעד לא להסתמך על ההורים - אבל האם במציאות חריגה האם יוכלו לעזור? אגב גם הזמנה לשבת זו עזרה וקניות במזווה של "אמא" 

ה. אחריות ובגרות אישית - כמה את מוכנה להקריב בשביל בית של תורה 
בקניות שלך, בקניות לבית, במותרות, במפגשים , בנוחות 

ו. כמובן שיש חשיבות אדירה לבניית בית מתוך עולמה של תורה והרבה פעמים בשנים הראשונות גם אוכלים חסכונות מהחתונה וכדו' או חסכונות מהרווקות. 

אבל זאת אמירה שצריכה להאמר גם - ממש לא כל האברכים מסתדרים ויש אברכים שצוברים חובות ונכנסים לברוך כלכלי לא פשוט שקשה להם לצאת ממנו . 

מה גם שלא תמיד הצדדים מבינים את ההשלכות הכלכליות ואיך זה יכול להשפיע על הנפש ו/או הזוגיות 

ועדין, 

ב"ה הישיבות מלאות באברכים צעירים ומבוגרים יותר 

יש ברכה גדולה מאוד בלימוד תורה 

רק צריך לזכור למה נכנסים ולתכנן את עצמך ביחד איתו 

החלטות טובות 

(מזהירה - אני כותבת קצת בחריפות)

אני בכלל לא תכננתי וחלמתי להיות אברכית, אבל הבחור שבחרתי להתחתן איתו הוא אברך. ולא רק שנתיים-שלוש. זה כן דרש ודורש מאיתנו הרבה, וכולל גם עזרה מההורים (לצערנו. ב"ה פחות ופחות עם הזמן ועובדים קשה בשביל זה). ועדיין מאוד קשה לי ומכעיסה אותי הגישה של "נעשה מה שאנחנו חושבים ונראה ברכה". מצטערת, אין סומכין על הנס. ואני אהיה חריפה - יש כאלה שיראו ברכה, ויש כאלה שישלחו עליהם עלוני צדקה צבעוניים בדואר. אם תעשי כל מה שאת יכולה, בדגש על מקסימום מיצוי פוטנציאל עבודה ומינימום הוצאות - שם זה המקום להשאיר את הפתח לעוד אקסטרא שאולי יבוא מלמעלה בדרכי פלא*. אבל להתנהל כלכלית איך שמתחשק כי יש אנשי הייטק שחיים במינוס זה נורא ואיום. זה שאחרים מכניסים את עצמם לצרה כי הם מתנהלים בצורה בעייתית אומר שגם את צריכה לעשות את זה?

ואם להוסיף על הבעייתיות בגישה הזאת, את גם אומרת שיש הרבה דברים שקשה לך לוותר עליהם, ואלו דברים שאני כמעט לא מכירה אברכים שלא יוותרו עליהם (שוב, אלא אם כן יש להם הורים עשירים כקורח שנותנים להם שווה ערך של משכורת מלאה אחת לפחות כל חודש וזה לא מעיק עליהם כלכלית ו/או נפשית. לא מכירה כאלה). אני לא שופטת אותך על זה באופן כללי, זכותך, אבל להיכנס לאברכות בתפיסה כזאת זה לא ריאלי. להסתמך על עזרה מסוימת מההורים לתקופה, נניח, את זה גם סטודנטים עושים. אבל לצפות שההורים יעזרו ברמה שתוכלי לקנות שמלות ב100-150 ש"ח במקום ב10 ש"ח מיד שניה? זה משהו שלא עובר מבחינתי. וכן, בכוונה כתבתי פה שמלה ב100 שקל ולא שמלה ב400. אם את כבר במקום שבעל כורחך את נעזרת באחרים, מינימום ההגינות הוא לנסות לצמצם את ההוצאות שלך ככל האפשר. וזה לא שאמא שלי לא גררה אותי מידי פעם לקנות בגדים יקרים יותר לעצמי, או עשתה סיבובי קניות לילדים. אבל זה כבר המקום שלה (ואת זה היא עושה גם עם אחותי המתכנתת). מעצמי תמיד הקניות - גם של אוכל וגם של בגדים - היו מחושבות למינימום ההכרחי, אולי טיפונת מעבר ולא יותר.

טכנית, איך הסתדרנו? מודה שאצלנו מה שנתן את אורך הנשימה הראשוני היה הכסף מהחתונה. שגם זה בעצם מתנה מההורים, כי הוצאות החתונה היו עליהם, אבל שוב - את זה ההורים שלנו עושים עם כל הילדים בלי הבדלי מקצוע ותואר... רק שאנחנו במקום להשקיע את הכסף הזה לשימושים עתידיים חיינו ממנו. שני זוגות ההורים החליטו יחד לשלם לנו שכירות שנה ראשונה, ובכללי השכירות שלנו לא גבוהה - המחיר הוא מגורים בקומה רביעית בלי מעלית, אנחנו עדיין גרים שם היום אחרי כמעט 7 שנות נישואים ועם שני ילדים. צמצום משמעותי בהוצאות, בתחילת הדרך גבינה צהובה ושוקולד מריר היו מבחינתנו מותרות שקונים רק לאירועים מיוחדים, שלא לדבר על דגים או בשר. בכל שבת אצל ההורים יצאנו בידיים מלאות. בגדים יד שניה, לא החזקנו רכב גם אחרי שנולדו הילדים, קנינו רכב רק כשנכנסתי לעבודה לא נגישה בתחב"צ. ואני חותמת לך שעם כל העזרה שקיבלנו, אם שנינו היינו מנסים להמשיך את רמת החיים שהיינו רגילים אליה מהבית - לא שההורים שלנו עשירי עולם, אבל משפחות בשלב הרבה יותר יציב ומבוסס - היינו נכנסים לבור כלכלי.

-------

*פעם דיברתי עם קרובת משפחה אברכית. היא סיפרה לי שהם ממש רואים בעיניים את העזרה של הקב"ה. עכשיו בואי - כל הדוגמאות שהיא נתנה לי היו "ואז סבתא בדיוק הביאה לנו" ודומיה. שאין לי בעיה עם זה, אבל אני לא מאמינה בעזרה פלאית שבאה על חשבון אחרים, קצת פחות פלאי בעיניי... ספרי לי על ירושה מדודה רחוקה שהגיעה בפתאומיות ואני יותר אשתכנע

גם באוניברסיטאות 

הם לרוב ת.בגרות מעל 115 ופסיכומטרי מעל 740 

טעיתי רק לגבי הבגרויות צריך מעל 110

עם פסיכו של 760 שלומדים חינוך

אבל גם במקצועות כמו מדמ"ח והנדסה לא כ"כ קשה להשיג מלגות.

גם להכניס יותר אמונה שהקב''ה זן ומפרנס לכל להאמין באמת ולא רק להגיד,

בעזרת השם גם יש ברכה אדירה בכסף אני רק כותבת לך  מניסיון.בעלי רק לומד

וברוך השם אין לי שום תלונות בכלל, וראיתי דווקא אלו שעובדים ההוצאות

יותר מההכנסות בדוק יקירה.

איך חיים? על ההורים?

לפני כל חג עוזרים המון, וגם מעט מההורים שלי, ומעט מההורים שלו.

עזרה יומיומית אין, ההורים שלי לפעמים עוזרים יותר בלשמור על הקטנה פעם בשבוע, להביא לנו אוכל אחרי שאנחנו שם בשבת (יותר כי אין זמן מאשר כי אין כסף) ובדברים גדולים כמו קניית אוטו וכאלה. אני כמעט לא עבדתי במהלך התואר אבל קיבלתי ב"ה מלגות, עכשיו אני סוג של עובדת (התחלתי ממש עכשיו) אבל תכל'ס מקבלת לא הרבה יותר מאשר בתואר. המלגה בישיבה של בעלי די גבוהה יחסית לישיבות וגם יש דירות במחיר ממש נמוך

עוד םרטים ושאלות בכיף בפרטי כי.. אאוטינג..

שאתה טועה אתה טועה.

הרכבתי שתי משפטים כאלה.

עכשיו תורך, 

מה כוונתך?

תני לי להאיר את עינייך בנקודה מאוד שבירה בנושא הזה של אמונה ובטחון.

אמונה - כאילו הכל מה'.

השתדלות - כאילו אין ה' (חלילה)

מה הכוונה.

כשניגשים לעשות חישוב חודשי של שעות העבודה שלי,

מחשבים עד השקל האחרון, שמצד אחד לא יהיה גזל,

ומצד שני שיהיה רווח מקסימאלי.

לא הולכים וקונים מותרות. 

מצד שני,

כשעומדים בתפילה. מבקשים כאילו שום השתדלות לא תועיל. 

יש ברכה בכסף.

אבל הוא לא יגיע אם לא תעשי.

וההשתדלות (על פי הרב דסלר) היא מעין משהו לעשות בשביל לצאת ידי חובה.

אני לא חי על פי הדבר הזה.

צריך לעשות את כל ההשתדלות כאילו אין אמונה.

לבדוק, לחקור, החזרי מס, הטבות, הקלות, לקנות בזול, לנהל בחכמה.

אתם תראו,

שתהיה ברכה.

בהצלחה!

אברך לשעבר.

כשאני מקשיב למישהו ביחס לעולמו הפנימי, מה שמעניין ומעסיק אותו אני מרגיש שאני פותח צוהר לעולם שלו.

וכן, להיפך, שמישהו מקשיב לי וממוקד בי ובעולם שלי, אני מרגיש שהוא מתחבר אלי.

במקרים שתחומי העניין הם שונים אז העניין יותר בולט. כשאיש מקשיב לרעהו בצורה אקטיבית בנושא שאין לו בו יד ורגל, זה יכול לעורר חיבור גדול.

/forum/f76

ו"לא מתלהבים משטויות"...

כלומר, ברור שיש בזה אמת ולא קטנה בכלל, מצד אחד. אבל המשמעות של זה היא שאני עכשיו צריך להגיע לקשר כשאני "מושלם" (או לפחות עוטה מסכה של כזה). וזה לא נכון, כי החסרונות שלי והדפיקויות שלי יצופו בקשר כל עוד הוא קרוב מדי. למעשה, זה במידה רבה מבוא למערכות יחסים קצרות ומתחלפות כאשר עולה פגיעות או חיסרון.

זה בסדר לרצות להשתפר כדי להיות בן זוג ראוי יותר. אבל זה לא בסדר לצפות "למושלמות". אנחנו לא. לעולם לא נהיה. מלאכים יש בשמים ואמא שלי טוענת שאם בן הזוג טוב מדי אז אלוקים לוקח אותו.

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

הפי כתבה בלשון שנוח לה לכתוב, כי בזה היא נתקלה.

וכנראה בגלל ההערות המעצבנות של כולם פה בפורום (לא דווקא אתה) היא גם כתבה בסוף במפורש שזה מיועד לשני המינים.

תפסיקו להיות מעצבנים ולצאת מנקודת הנחה שהבנות תמיד נגד הבנים. זה ילדותי ברמות. 

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

איך שלא מסובבים את זה,

זה אומר שהן עושות משהו לא נכון ( שזה -שונה- ממשהו שבאשמתן).

עכשיו אם אחרי שירגעו ויתאפסו, יעשו בדק בית ויגידו "אוקי, איך נמנעים מהקרקס הזה שאני מתפרקת בגלל בחור שאני בכלל לא מכירה" ויבצעו צעדים 1,2,3 שקרקס כזה לא יקרה יותר - מעולה. זה נקרא החיים.  יש תקלות. משתפרים ומשתכללים לפעם הבאה.

אבל...אם הן יהיו עכשיו בחרדה או בהפסקה ויתנו כ"כ הרבה כח לצד השני...

אז ...אולי באמת עדיף שקודם יטפלו בעצמן יסודית כי בזוגיות אמיתית המצבים יהיו פי 8000 יותר מורכבים מזה.

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לגודל שלו.

וסליחה, אבל, אולי בוגרות יותר?

ולכן דיברתי על זה ולא על בוגרות. 

הוא כתב שהתחיל לצאת לדייטים לפני חצי שנה. מי ישמע כמה גדול הוא יכול להיות... לא בקטע רע, אבל לכן אמרתי גם על בחורות יותר גדולות. בדרך כלל זה גורם להיות יותר בשלים.

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.

אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?

אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.

בגלל הגיינה לקויה.

משאר הבחינות היה די סבבה, אבל ממש התביישתי להיות לידו. דיברתי עם מי ששידך, לא אמרתי בפירוש מה הפריע לי, והוא שכנע אותי לצאת פעם שנייה. קיוויתי שהיה משהו חריג באותו היום, אבל מסתבר שלא היה.

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!