אני נזכר. בכולם. באבא, אמא, דינה ויותם.
לעלות לארץ, מה כבר ביקשנו?!
אבא החליט ומכרנו את כל מה שהיה לנו..
אמא ארזה אוכל ומים לכמה ימים,
לקחנו איתנו בגדים והיו ברור שאם הולכים- לעולם לא חוזרים.
ואני זוכר שאמרו שיהיה קשה, אני יודע!
(עוצר רגע, נושם לפניי שבדמעות טובע)
אז הלכנו במדבר, כמו בני ישראל,
רק שלנו המסע לא היה עם ניסים מטורפים ומחשמל..
לא היה עמוד אש ולא עמוד ענן,
נדייק- במהלך היום- הרגשת כמו בכיבשן!
ובלילה איזה קור כלבים, ואני רואה את הילדים הקטנים בקבוצה רועדים, משקשקים, והאמהות נתנו להם הכל, עד הבד האחרון, והגברים הגדולים עומדים בהיכון,
שמא תבוא אחיה רעה ויצתרכו להילחם,
ואני ילד קטן, קופץ לי כדי להתחמם.
והמסע נמשך, וכבר אין מים ואוכל בשפע,
(כנות- לא זוכר מתי היית שבע)
ואני עייף כי אני לא יש נורמאלי
ובחייאת- אני מתבגר שרוצה לעשות מה שבאלי!!
אבל כל הזמן יש את הקול שחוזר ואומר- כל זה שווה כדי חהגיע לארץ ישראל, לראות את ירושלים, את המקדש, ושוב התרגשות אני חש.
ואמא חולה- והילדים הקטנים מתים, ואבא הותקף על ידי להקת טורפים.
ונשארתי לבד- עושה את המסע, ובסוף הגעתי לארץ הקדושה.
ואין מקדש, וירושלים לא עשויה זהב, ואני רואה איך אני נהיה כועס ומאוכזב, וכואב את האובדן, ואבוד בעצמי.
ומסתגל לאט לאט מחדש לקיומי.
חג הסיגד.
הם חוגגים- ואני כואב.
הם שמחים ןאני חושב.
הם שיחררו- ואני לומד לשחרר.
הם זוכרים- ואני זוכר.


