היא אוצרת את כל הרגשות שלה חזק חזק בפנים, היא אלופה בלשחק אותה בסדר, נוראית בלהיות ככה.
הפה עם החיוך המתוק שלה, איך הוא מתוק כשבפנים כל כך מר?
בלילה הדמעות יורדות ונספגות בכרית, נמרחות על הפנים, וממליחות אותן.
בבוקר היא שוטפת את הפנים היפות שלה, ולא משאירה זכר לרגשות האמיתיים.
זה לא שהיא מתאמצת להסתיר, זה כבר טבעי ככה, שגרה של כל יום מחדש, ובפנים היא מתפללת שתישבר.
בפנים היא מקווה כל פעם כשהיא מישרה את מבטה לחברים, שאולי הם ישימו לב שזאת רק הצגה, ששום דבר לא בסדר, ושהיא חייבת עזרה.
היא לא אומרת כלום כי היא כבר לא זוכרת איך עושים את זה, איך מדברים על הרגשות האמיתיים שלה, ומורידים אפילו לרגע את המסיכה,
וגם כי היא מפחדת להלחיץ את מי שסביבה.
ההורים שלה כל כך מנסים שיהיה לה טוב תמיד, לא מחסירים ממנה שום דבר, אבל היא עדיין.. ככה.
וזאת לא אשמתם, זו כנראה אשמתה, אז למה שידאגו? למה באמת?
והיא מתעלמת מקול ההיגיון שאומר, אבל גם למה להרוס את עצמך מבפנים?
עוד שניה היא קורסת, מתפוצצת.. עוד שניה היא מאבדת את זה לגמרי,
היא כבר לא יודעת מה לעשות, כבר לא יודעת.
תמונות רצות לה בראש מהיום שהבינה שכנראה לא תהיה מאושרת שוב. היא פגשה את החיים חזק מדי, הם הביאו לה בוקס לפרצוף, ובעיטה לתוך הבטן.
היא עוצמת את העיניים חזק חזק, והידיים מכסות את הפנים, האור כבוי, זה רק היא והשקט, מכינה את עצמה לעוד לילה של בכי.
היא לא שמעה את הדפיקה הקלה, ולא שמה לב לאמא שלה שנכנסת לחדר,
שרואה את גבה הרוטט, את הגוף המכווץ והמכונס,
היא עוטפת אותה בחיבוק מאחור,
וכשהיא, יעל, מרגישה בכך; היא לרגע נתקפת צמרמורת.
ואז לאחר שלא עשתה זאת חודשים היא נותנת לעצמה להתפרק בתוך זרועות אימה, והדמעות זורמות וזורמות, לא מפסיקות, היא מוציאה את מה שנאגר בתוכה כל הזמן הזה.
ואמא שלה לוחשת לה באוזן; "יהיה בסדר ילדה שלי, הכול יהיה בסדר,"
יעל מנסה להגיד משהו, אבל יוצא לה רק קול חסר פשר.
"אל תדברי עכשיו, תבכי, תשחררי.. מחר יהיה לנו מספיק זמן, את לא תלכי לבית ספר, ואני.. העבודה תחכה."
חיוך קטן הופיע על הפנים שלה, והפעם הוא יצא אמיתי.
@רוח סערה
הפה עם החיוך המתוק שלה, איך הוא מתוק כשבפנים כל כך מר?
בלילה הדמעות יורדות ונספגות בכרית, נמרחות על הפנים, וממליחות אותן.
בבוקר היא שוטפת את הפנים היפות שלה, ולא משאירה זכר לרגשות האמיתיים.
זה לא שהיא מתאמצת להסתיר, זה כבר טבעי ככה, שגרה של כל יום מחדש, ובפנים היא מתפללת שתישבר.
בפנים היא מקווה כל פעם כשהיא מישרה את מבטה לחברים, שאולי הם ישימו לב שזאת רק הצגה, ששום דבר לא בסדר, ושהיא חייבת עזרה.
היא לא אומרת כלום כי היא כבר לא זוכרת איך עושים את זה, איך מדברים על הרגשות האמיתיים שלה, ומורידים אפילו לרגע את המסיכה,
וגם כי היא מפחדת להלחיץ את מי שסביבה.
ההורים שלה כל כך מנסים שיהיה לה טוב תמיד, לא מחסירים ממנה שום דבר, אבל היא עדיין.. ככה.
וזאת לא אשמתם, זו כנראה אשמתה, אז למה שידאגו? למה באמת?
והיא מתעלמת מקול ההיגיון שאומר, אבל גם למה להרוס את עצמך מבפנים?
עוד שניה היא קורסת, מתפוצצת.. עוד שניה היא מאבדת את זה לגמרי,
היא כבר לא יודעת מה לעשות, כבר לא יודעת.
תמונות רצות לה בראש מהיום שהבינה שכנראה לא תהיה מאושרת שוב. היא פגשה את החיים חזק מדי, הם הביאו לה בוקס לפרצוף, ובעיטה לתוך הבטן.
היא עוצמת את העיניים חזק חזק, והידיים מכסות את הפנים, האור כבוי, זה רק היא והשקט, מכינה את עצמה לעוד לילה של בכי.
היא לא שמעה את הדפיקה הקלה, ולא שמה לב לאמא שלה שנכנסת לחדר,
שרואה את גבה הרוטט, את הגוף המכווץ והמכונס,
היא עוטפת אותה בחיבוק מאחור,
וכשהיא, יעל, מרגישה בכך; היא לרגע נתקפת צמרמורת.
ואז לאחר שלא עשתה זאת חודשים היא נותנת לעצמה להתפרק בתוך זרועות אימה, והדמעות זורמות וזורמות, לא מפסיקות, היא מוציאה את מה שנאגר בתוכה כל הזמן הזה.
ואמא שלה לוחשת לה באוזן; "יהיה בסדר ילדה שלי, הכול יהיה בסדר,"
יעל מנסה להגיד משהו, אבל יוצא לה רק קול חסר פשר.
"אל תדברי עכשיו, תבכי, תשחררי.. מחר יהיה לנו מספיק זמן, את לא תלכי לבית ספר, ואני.. העבודה תחכה."
חיוך קטן הופיע על הפנים שלה, והפעם הוא יצא אמיתי.
@רוח סערה
