יש לי חבר שהתארס עם מישהי, ומעט אחר כך רצה לבטל את האירוסין. ישבנו יחד לדבר על מה ולמה קרתה לו התפנית הזאת בקשר.
הבחור טען שבהתחלה הוא ממש התלהב מארוסתו, אבל מאז שהתארסו ההתלהבות פחתה אצלו מאוד. הוא הסביר שהוא מרגיש שהיא בעצם סתם בחורה, והיא לא מיוחדת יותר מכל מישהי אחרת, הוא גם לא מרגיש כלפיה רגשות עזים. ומבחינתו זו סיבה מוצדקת כדי לבטל אירוסין (!).
”בהתחלה הייתה לי התלהבות גדולה, והיא זאת ששידרה הרבה ספקות… אבל עכשיו כבר אין לי כוח לענות לה לטלפונים, אני מסנן אותה כל פעם בתירוץ אחר”, הסביר החבר. הוא הראה לי הודעה כתובה ששלחה לו: “לבחור המושלם שלי… מחכה ומצפה כבר לחתונה…”.
- “דוגרי, אני ממש לא מחכה לה! ואין לי חשק להתחתן איתה!” הוא הסביר.
– “למה? מה השתנה?” שאלתי כדי לנסות להבין.
- “לא יודע! אולי בגלל שהיא כל כך מתלהבת ממני, זה מרחיק אותה ממני!”
- “מה אתה רוצה, להתחתן עם מישהי שלא תאהב אותך? ולא תעריך אותך?”
- “ברור שחשוב לי שבת הזוג שלי תאהב אותי. אבל היא מתקשרת אלי כל כמה דקות. והכינה לי כבר 5 כיפות. זה חונק אותי! היא מדברת עלי בכל מקום כאילו שאני איזה אליל! אולי זה נובע משחצנות אבל אין לי חשק לאהוב אותה!”
- “ואם כמה ימים היא לא תתקשר? או אם היא תגיד לך שיש לה קצת ספקות לגבי הקשר ביניכם כי אתה לא כל כך מושלם, מה יהיה אז?” ניסיתי לשאול.
- “לא יודע… אבל אולי משהו ביחס כלפיה יחזור להתעורר אצלי!”
- “זה ממש כמו בשיר השירים” אמרתי, והתחלתי להסביר את עצמי.
סיפור מעין זה ראיתי מספר פעמים אצל בחורים ובחורות שנפגשו יחד. הן אצל הבנים והן אצל הבנות, שברגע שאחד מהם רצה בקשר ביתר שאת, פעמים רבות ההתלהבות נסוגה אחורה בצד השני.
צריך לנסות להבין ממה זה נובע, וכיצד ניתן להתמודד עם תופעה זו שגרמה להרבה זוגות פוטנציאלים להפסיד אחד את השני. האם זו סתם גאווה חיצונית שאחד מרגיש שהוא שווה יותר מהשני, או משהו יותר עמוק ושורשי?
תסמונת שיר השירים
נראה שיש כאן יסוד שטמון בנפשו של האדם.
אהבה אמתית חייבת להיות בנויה בתהליך. ברגע שמקדמים אותה מהר מדי היא פשוט נעלמת. אהבה אמיתית בנויה בשלבים. והתהליך חייב לבוא במקביל בין שני האוהבים. אם אחד מהצדדים מתקדם באהבתו מהר הוא מפסיד את הצד השני, כפי שניתן לראות בשיר השירים, עליו אומר ר’ עקיבא במשנה:
‘לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים’.
חז”ל מגלים לנו ששיר השירים מבטא את האהבה בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. גם באהבה הרוחנית הזאת, התהליך ההדרגתי הוא קריטי לפיתוח הנכון של האהבה. בשיר השירים רואים את הדואליות הזאת מתרחשת פעמים רבות, ונביא מספר דוגמאות לכך. בשעה שהדוד מנסה לחזר אחרי הרעייה, וללבב אותה כלפיו:
‘עָנָה דוֹדִי, וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ… יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ: כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה’.
בדיוק אז הרעייה דוחה אותו, ומבקשת ממנו לעזוב אותה ללכת למקום אחר:
‘סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר’.
אין זה נובע מחוסר אהבה שלה כלפיו, שהרי כבר קודם היא מתארת את אהבתה כלפיו, אך כעת היא מרגישה שזה לא הזמן לפתח את אהבתה. לא מובן מדוע לא, אבל היא מרגישה שלא הגיעה העת הרצויה. אולי הוא מתלהב ממנה יותר מדי מהר, אולי פשוט אין לה רצון עכשיו.
בהמשך המגילה שוב רואים כמיהה, הפעם של הרעייה למצוא את אהוב ליבה שכעת נעלם, ובכל זאת ממשיכה לבטא את געגועיה לאהוב ליבה:
‘עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם?’
אך הדוד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, כעת הוא לא רוצה בקשר. למה? אולי הוא פגוע כי היא לא רצתה אותו, אולי הוא מרגיש שכעת היא מחזרת אחריו אז אין לו מה להתאמץ, אולי הוא רוצה שהיא גם קצת תתגעגע אליו, או אולי פשוט לא מתחשק לו עכשיו.
בהמשך המגילה כשיש מפגש של הדוד עם הרעייה, הוא מתאר בפניה כמה היא מיוחדת ויפה:
‘כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ… מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ, אֲחֹתִי כַלָּה; מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים. נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, כַּלָּה; דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן’.
אך הרעיה במקום להחזיר אהבה, כעת שומרת על זכות השתיקה:
‘גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם’.
גם כאן שוב חוזר סוד האהבה ברצוא ושוב. עכשיו היא לא רוצה.
תופעה זו קוראת פעם נוספת כשהרעייה מספרת שהדוד דופק בחדר משכבה, כשהוא כבר רטוב מטל וקר לו:
‘אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה’.
במקום להתלהב ולקפוץ מהמיטה כשהגיע אהוב ליבה, היא כבר הלכה לישון, ואין לה כוח ללכלך את הרגליים שוב. בשביל הבחור הזה אני אתאמץ?
‘פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם’.
והנה למרבה האירוניה, בשעה שהרעייה מחליטה לעשות צעד לקראת הדוד, הוא כבר בורח למקום אחר. אולי הוא נעלב, אולי כבר לא מתאים לו, אבל הוא נעלם:
‘פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי’.
כעת כבר מאוחר, עכשיו הוא כבר לא רוצה אותה. הרעיה לא מוותרת וממשיכה בחיפושים, אך היא משלמת על כך מחיר יקר:
‘מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי’.
מאוכזבת ובודדה חוזרת לחדר משכבה, ואולי היא כבר לא רוצה יותר למצוא את אהוב ליבה. המחיר לאהוב הוא יקר מאוד.
במשך המגילה שלוש פעמים הרעייה משביעה את בנות ירושלים, שלא יעוררו את האהבה בינה ובין אהובה. היא מרגישה שזה לא משתלם לה. זה דורש ממנה כוחות שאין לה. עד שיגיע הזמן המתאים היא מעדיפה להמתין:
‘הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ’.
למה לא לעורר את האהבה? למה הרעיה מחכה, הרי היא אוהבת את הדוד? האם היא מפחדת שוב להיפגע? איננו יודעים. אך כנראה שהיא מחכה לעת הנכונה, שיהיה רצון הדדי שלם.
מדוע אין התלהבות של הזוג יחדיו? מדוע הם לא מחליטים להתחתן והאהבה תרקיע שחקים?
הרעייה מבקשת פעם אחת שיקרה משהו כזה. אני רוצה להיות דבוקה בך לעולם:
‘שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה’.
אהבה היא קשה כמו מוות. היא יכולה להיות הדבר המיוחד והעוצמתי ביותר, אך אם לא נזהרים היא יכולה להיות הכואבת ביותר, יכולה להיות פוגעת בלי סוף. הרעייה רוצה חיבור קבוע, להיות תמיד עם אהוב ליבה באותה תחושה ובאותו מקום בנפש. אך זה לא קורה.
מה שכואב הוא סיום המגילה, במקום שיהיה HAPPY-END, המגילה מסיימת את תיאור האהבה כרצוא ושוב ללא מנוס. הדוד עדיין מבקש שהרעייה תשמיע את קולה כלפיו:
‘הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי’.
אך הרעייה מעדיפה שיברח ויתרחק כי קשה לה להיות בקרבתו:
‘בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים’.
מה עושים כדי שאהבה תופיע בשלמותה? כיצד דואגים שבני זוג יאהבו אחד את השני באותה רמה? שלא תהיינה אכזבות מיותרות? שתמיד תהיה הערכה הדדית?
נראה שהסוד לכך טמון בשמירת האיזון התמידי, להצפין מעט את האהבה ולגלותה בזמן המתאים. ניתן לדמות זאת לדברי הגמרא: ‘לגלות טפח ולכסות טפחיים’. הרעפת אהבה בוסרית לא מצליחה לפתח קשר יציב לטווח ארוך.
נראה שהמושג ‘גילוי עריות’ שהוא בין העבירות החמורות בתורה, תמיד מתחבר למושג ‘גילוי’. משום שיש סוד בקשר הזוגי, שאותו אסור לגלות, גם לאחרים וגם לפעמים למי שאנו אוהבים.
מתי כן מגלים אותו? מגלים אותו רק כשנמצאים באמת ביחד, בזמן המתאים והנכון לשני בני הזוג. חשוב שהגילוי ישאר תמיד מיוחד וסודי. בכל תהליך האהבה ניתן לגלות אותה רק בהתאם לשלבי ההתפתחות הרגשית ההדדית, משום ששני בני הזוג צריכים לעמוד על מקום דומה כדי שיצליחו לקבל את האהבה איש מרעותו בשלמותה. שכשהגילוי מתפרץ החוצה בחוסר איזון הוא כבר לא סוד, והוא נמאס ונאבד חלילה.
שנזכה להצליח לגלות – ולהסתיר באופן הנכון – את אהבתנו כלפי הסובבים אותנו.
ושנזכה בקרוב לגלות את אהבתנו המסותרת לה’ יתברך, ומתוך כך ה’ הטוב יתגלה אלינו ויגלה לנו את אהבתו העצומה והמרובה, ונצליח להיות ראויים לחוש את אותה אהבה, להעריך אותה נכון, לקבל אותה במלוא שפעה, ולהצליח להביע את אהבתנו האינסופית אליו.
תודה!
